ליאונרדו יודע
כשהיינו בפאריז, בלובר, עברנו על כל התמונות בגלריה הראשית אחת אחת, מתעמקים בסמלים, בקומפוזיציה. היה די ריק. אבל בשלב מסוים נכנסו לחדר הומה, מלא אדם. כי באמצעו ניצבה, קטנה משציפינו, אחת ג'וקונדה עם חיוך מסתורי, שכולם התגודדו סביבה.





ועכשיו אני מתרגם את מדריך איטליה, ובמילאנו, על קיר צפוני ואכול-לחות של חדר-אוכל לנזירים, יש עוד ציור, שצריך להזמין מקום חודש מראש כדי לראות אותו, ועשרות אנשים עבדו 22 שנה כדי לשחזר אותו:





ומה משותף לשתי היצירות האלה שאנשים מצטופפים בטירוף לראותן? אחד, ליאונרדו, איש רנסאנס, מומחה לכל מיני דברים, מתעופה ועד בניית חומות. אחד כזה שמנסה טכניקות ציור חדשות ובגלל זה הציורים שלו מתפוררים תוך מספר שנים. ואולי גם מחביא צופנים בתמונות שלו (או שזו סתם רכילות גסה).

האם טעם הקהל כאן אומר משהו על איכות, או שזו רק הצטברות של העדר ההולך אחרי העדר?
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 21/11/2007 01:37, ושייך לקטגוריות אמנות, תמונות, קוהרנטיות זה פאסה
53 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רותם ב-27/11/2007 20:54

---

יומנבית ה': במורד
התארחתי אצל ידידינו הישראלים, שגרים במעלה הגבעה. נסעתי באופניים כי עמדתי לאחר ורציתי להביא גם יין. אחרי ארוחה דשנה של שרצים ועוגת תפוחים, וכמה לגימות מליקר דומדמניות שחורות, לבשתי את מעיל הרוח שלי וירדתי מן ההר באופני.
היה עשר בערב, תשע מעלות. הרחובות היו כמעט ריקים, ולמרות שלא בכולם היו שבילי אופניים דהרתי במורדם אל תוך הקור. והייתי חי, והייתי מתריס, והריאות שלי כמעט התפוצצו.



אסנת מטיילת בברלין ואין לה אינטרנט, והיא משתמשת בשלט רחוק באינטרנט המקרטע שלי, כדי לזהות איפה היא צריכה להגיע לחזרה מחר. יוצא קצת מטורף הסיפור הזה: התחרות היא על שם זמרת יהודייה גרמנית שבתה הציירת נרצחה באושוויץ. קונצרט הסיום יהיה במוזיאון היהודי בברלין, ואסנת תשיר שם בין השאר שיר של המלחין היהודי-גרמני ויקטור אולמן, שמת בטרזינשטאט. מעגלים סגורים, מעגלים פתוחים, מעגלים שוטפים.



יום שלם בלי לשמוע את המיוזיקל או מוזיקה בכלל. האם אני בגמילה? וגם: האם קבוצת ההתייחסות הוירטואלית שלי יותר אמיתית מהאמיתית? מתי יתחילו אנשים לחיות את כל החיים שלהם בצורה מוחלטת בתוך המחשב? האם הבלוגייה תהפוך בקרוב לתחליף של דפי זהב מהפרסומות עם דבל'ה גליקמן שהיו פעם בקולנוע - "אם אתה לא שם, אתה לא קיים?"



יומנבית ה' הג'יפ.
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 6/10/2007 22:26, ושייך לקטגוריות אמנות, בשבילנו זו אירופה אירופה, הגרמנים האלו..., קוהרנטיות זה פאסה
10 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של miss kitty fantastico ב-8/10/2007 10:14

---

חדפעמי
כל הזמן מחפשים משהו חדפעמי. מנסים לכוון את הנסיבות כדי שמה שקרה פעם במקום ובזמן מסוים יקרה שוב. מקשיבים לשירים שתפסו משהו חדפעמי, מביטים בציורים שתפסו רגע חדפעמי, שומעים ורואים אותם שוב ושוב, אבל לא. זו רק חזרה, פעם אחר פעם. חזרה ללא שחזור.
חד פעמי הוא רגע אחד שיש בו רגש שאצור זמן רב. לכן בשחרור שלו הוא מחזיק זמן רב. הוא בעצם מכווץ את הזמן לאורכו של השיר, לזמן ההתבוננות בתמונה. כאילו אז אין שום דבר אחר.
אלא שחדפעמי אינו יכול לקרות כל הזמן, מעצם הווייתו, והרדיפה אחריו דורשת חזרות וחזרות וחזרות של דברים שחושבים שאוהבים, אבל לא הדברים הם שיצרו את החוויה אלא משהו אחר, והוא חדפעמי. במקרה הכי גרוע זה סוג של התמכרות, במקרה הפחות-גרוע זה הופך לסתם שגרה נעימה.



שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 23/9/2007 08:30, ושייך לקטגוריות אמנות, קוהרנטיות זה פאסה
5 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של לי ב-24/9/2007 08:47

---

אורגניזירט
מאז שהתחלתי לעבוד על הספר, התבלגנו לי השירים. זה נשמע מוזר, אבל ככה זה היה. מזה כמה שנים, מאז שהייתי בכיתת השירה של הליקון, היתה לי שיטה: שיר היה מתחיל את דרכו בקובץ ה'חדשים', עובר לקובץ 'שירים בעבודה' אחרי עריכה או שתיים, ושם מבלה כמה זמן שלא צריך עד שהחלטתי שהוא גמור (ועובר לקובץ הגמורים) או שוויתרתי ואירכבתי בארכיון. השיטה עבדה מצוין כמעט שמונה שנים, ואז הכל השתנה.
קודם כל, העריכה לספר הבהירה שאין דבר כזה 'שירים גמורים' - כולם עברו עוד כמה סבבי עריכה. היא גם יצרה בלגן בהיררכיה, כי שירים חדשים שבקושי היו 'בעבודה' נדחפו פתאום והגיעו לספר או לפחות לעבודה לקראתו. שלא לדבר על כך שבמהלך העריכה נשרו מסימני הנשיכה כמה וכמה שירים - יותר מעשרים - שאין לי מושג איך לטפל בהם; באורח זמני קטלגתי אותם בקובץ 'הילדים האבודים', אבל היה ברור שצריך לחשוב עליהם מחדש.
ולא רק זה. גם שירים חדשים סירבו להיכנס לקבצים המסודרים. במקום להיכתב במקום הנכון הם נשמרו בכל מיני קבצים זמניים על המחשב ועל מחשבים אחרים, נכתבו על דפי נייר קרועים בכל מיני סיטואציות, הועתקו מקובץ לקובץ, נשלחו לכתבי עת לפני שעברו תהליך עריכה מסודר ובקיצור בלבלו לי את השכל.
המעבר לחו"ל גם הקשה על תהליך העריכה, כי לא היתה לי גישה לכמה חברים שהייתי עורך איתם בעבר, והתקשיתי להתרכז בעריכה עצמית כל עוד הספר היה באוויר. וכך קרה שלא היה לי מושג מה כתבתי בשנה האחרונה, וחייתי בתחושה שכמעט לא כתבתי כלום. תחושה שגויה מאוד.
היום בבוקר, אחרי כמה דחיות, התחלתי לארגן את כל הקבצים האלה. גיליתי לא פחות מ-100 שירים שלא מצאו את דרכם לספר אך עודם ראויים. 37 מהם מהשנה וחצי האחרונות. כמה מהם שבקושי זכרתי ואחרים שלא נגעתי בהם מאז שנכתבו. הרבה מאוד עבודת עריכה עצמית, מאבק, גילוי. הרבה דברים לנעוץ בהם את שיני, עכשיו שסימני הנשיכה מאחורי. ועכשיו הכל פרוש מול העיניים, מוכן לעבודה, מאורגן. אני רק מקווה שאמצא זמן, מקום נפשי, רצון לנגוס. אבל לפחות נגמרו התירוצים.
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 16/9/2007 23:11, ושייך לקטגוריות אמנות, שחרור קיטור
8 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-17/9/2007 21:49

---