יש לי סיכוי
"שם אולי אמצא את מה שחסר בי,
שם אולי יכבה כל מה שמתייסר בי"

שתי השורות האלו הן משיר שכתב דני רובס בזמנו עבור ורדינה כהן, 'נוסעת בעקבות האהבה'. את השיר אני אוהב מזמן, וכשמעתי אותו לאחרונה עלו בי גלי הזדהות, שהרי גם אני 'נסעתי בעקבות האהבה', אולי לא באופן הרומנטי שבו השיר הזה מתאר זאת, אבל בכל זאת, לקחתי את עצמי ואת כל מה שיש לי ונסעתי למקום שבו האישה שאני אוהב יכולה לפרוח. אבל האם השורות האלה רלוונטיות? שהרי, נסעתי גם כדי לקחת מרחק, כדי להתמודד עם דברים, כדי לעבור משהו, ובמובן הזה השיר בהחלט מספק תובנה: הנסיעה היא לא רק מחווה רומנטית 'בעקבות האהבה', אלא גם תכלית בפני עצמה, משהו שקשור להתפתחות האישית ולא רק הזוגית. למרות ההצהרה הדרמטית 'אני נוסעת בעקבות האהבה', השיר - כולו, ובפרט השורות האלו - עוסק בדוברת עצמה ובמה שהיא רוצה (או צריכה) לעבור 'שם'.

"תמיד פחדתי להשתגע,
שהלב יקפא ויתרוקן;
אבל עכשיו כמו שאני יושב,
יש לי סיכוי להינצל, אני חושב."

אבל האם מה שבאתי לחפש כאן הוא מה שמופיע בשורות של רובס? האם באמת אני מחפש את המקום שבו 'יכבה כל מה שמתייסר בי'? האם המצב הכבוי הוא המצב הרצוי? טוב, זהו ללא ספק המצב השפוי, המקובל, וכשמשווים אותו ל'כל מה שמתייסר בי' הוא באמת נראה עדיף. אבל כשחשבתי על זה נזכרתי בשיר של אביתר בנאי, 'יש לי סיכוי להינצל', שארבע שורות מתוכו מופיעות מעל הפסקה הזאת. אפשר לחשוב שהשיר הוא גם על הצלה ממקום של ייסורים ושיגעון; אלא שהוא אומר בדיוק ההיפך. המקום של השיגעון,לפי השיר, הוא כש'הלב יקפא ויתרוקן'. במלים אחרות: אותו מקום כבוי, לא-מיוסר, שהשיר הקודם ראה בו משאת נפש, מוכרז כאן כשיגעון האמיתי, כדבר שצריך לפחד ממנו. לא באתי לכאן כדי לכבות, כדי להרגיע, אלא כדי לעורר משהו בנפש, להימנע מהשיגעון שהוא קיפאון, ללכת עם הרגש, גם אם הוא נראה קצת לא שפוי וגם אם לפעמים הוא מייסר אותי מאוד.

יש בזה, כמובן, איזה פרדוקס: כי להקפיא את הדברים - כמו בשיר לעיל של Hole - זו אולי הבריחה הכי נוחה, אפילו אסטרטגיה חיונית בהתמודדות עם אסונות קטנים וגדולים שתמיד קורים בארץ חדשה. אבל זה לא נכון, לא בשביל זה באתי לכאן; ומצד שני גם לא כדי להתייסר, לא בשביל לעסוק כל הזמן שוב ושוב בציפייה לקראת הדברים ובניתוח אנליטי אחריהם. נדרשת אסטרטגיה חדשה, דרך אחרת להסתכל על הדברים, וגם אם עוד לא פיתחתי אותה, אני רואה אותה באופק. סיכוי להינצל, אני חושב, ובכל מקרה, עצם המאבק הוא ההוכחה הניצחת להיותי חי ולא קפוא, בוער ולא כבוי, חסר ולא שלם, נוסע מתמיד בעקבות האהבה.

(ממש פיוטי הסוף הזה. אולי זו השפעה של מזג האוויר המטורף אתמול, שריכז גשם מעורב בשלג, שלג קל, סערת גשמים מלווה ברוח, שמש בהירה, שמיים כחולים-כחולים וקשת עבה, צבעונית ומרהיבה לפרק זמן של פחות משעתיים)שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 10/2/2007 01:57, ושייך לקטגוריות אמנות, מעברים 10-20-30, עונות השנה
6 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של haya ב-12/2/2007 15:56

---

טכניקה, דיוק, תקשורת
אתמול יצא לי להיות בסלון בזמן שאסנת עבדה על אריה מטורפת במיוחד שמוצרט כתב כנראה על ספידים, וזה גרם לי להרהר קצת בעבודתם של זמרי אופרה.

יש בעצם שלושה דברים נפרדים שמחפש מי שמאזין לאופרה. הראשון הוא טכניקה: אם זו המהירות המטורפת שבה הם עוברים בין הצלילים הקצרים, כמו באריה של 'מלכת הלילה' מחליל הקסם, או עוצמת הקול נטו (על זמרת אחת שהתעניינו בה כתבו בעיתון שהיא 'הרימה את הגג במטרופוליטן בניו יורק'). הילדֶה צאדֶק, זמרת-עבר מוערכת ומורה לפיתוח קול שאסנת עברה אצלה כיתת אמן לפני מספר שנים, היתה נוהגת לטעון שבחלק מהאריות יש אלמנט טכני חשוב - של כמה שניות בסך הכל - שהוא כל מה שמחפשים באודיציות: האם הזמרת מסוגל להביא את התעלול הזה או לא. ההתמקדות הזו בטכניקה היתה דרישה בולטת בתקופות רבות בתולדות האופרה, ובאיזשהו מקום זה גם הדימוי של האופרה בעיני הקהל הרחב (בדרך כלל). על הדימוי הזה מבוססת למשל שירתה של הדיווה בסרט 'האלמנט החמישי', שהעניין העיקרי בה הוא הגעה לגבהים טכניים לא-יומיומיים. על ההתמקדות בטכניקה מלמדת גם הנטייה של דיוות אמיתיות, זמרות בשיא הקריירה שלהן, 'לקחת את הזמן', ולבצע קטעים מסוימים יותר לאט (או יותר מהר) ממה שכתוב בתווים, רק כדי להפגין את היכולות הטכניות שלהן.

מצד שני, אופרה זה לא ג'אז, וגם אם יש מקום להפגין 'ביצועים', עדיין אי אפשר להיכנס לאלתור סולו של חמש דקות. רוב הרפרטואר של האופרה נכתב בצורה מדויקת ולא משתמעת לשתי פנים לפני שנים רבות, ואין ספק שיש חשיבות לאלמנט נוסף, הוא הדיוק. לשיר צליל גבוה יותר ממה שכתוב, גם אם זה יותר קשה ומרשים טכנית, זה בסופו של דבר זיוף, במיוחד על הבמה (תחשבו על שחקן שמחליף כמה מלים במחזה של שייקספיר במשפט אחר). הדיוק הוא אולי הערך שבו מתמקדים הכי הרבה בלימודי האופרה, אך אולי הדבר שהקהל הכי פחות מרגיש, במיוחד אם הזיוף הוא חד-פעמי, או אם הגורמים האחרים מכסים עליו.

עם טכניקה מושלמת ודיוק בצלילים אפשר לקחת אריה של מוצרט ולבצע אותה בדיוק כמו שכתוב, תוך הפגנת יכולות קוליות מרשימות. אבל האם זה הכל? יש מי שיגידו שכן, אבל צריך לזכור שזמרי אופרה אינם שרים במנותק מההקשר, אלא מופיעים על במה כשחקנים; מעבר לביצוע הטכני, חייב להיות שם עוד משהו. אבל בעוד ששני הגורמים הראשונים ברורים, הרי שהשלישי מעורפל יותר. אפשר לקרוא לו 'תקשורת', 'רגש', אולי אפילו 'אמנות'. זהו האלמנט ש'מביא' את הדמות לתודעתם של הצופים, וגורם לכך שיהיה איכפת להם ממימי השחפנית, מצ'ו צ'ו סאן המסכנה, מאריאדנה של שטראוס שרק מחכה שהמוות כבר ייקח אותה. בלעדיו אפשר להעריך את הביצוע מבחינה טכנית, לומר "וואו" כמו זה ששמור למתעמל שעשה עכשיו צוקהרה כפולה עם בורג, אבל לא שבאמת יהיה איכפת לך ממשהו שקורה על הבמה. כדי ליצור את האיכפתיות הזו חייב הזמר איכשהו, בתוך המגבלות של הטכניקה המסובכת והנאמנות לצלילים שכתובים, למצוא את הערוץ שבו הקול שלו מעביר לקהל את הדמות, הרגש, הסיטואציה והטקסט. זו משימה קשה מאוד (שתלויה כמובן בשאלה 'לאיזה קהל'; במקרה של הקהל הרחב נוספת לכך בעיית הטקסט, שהוא בגרמנית, צרפתית או איטלקית ומושר בעיוותים שונים ומשונים ולכן עלול להיות לא לגמרי מובן).

משחק הג'אגלינג בין שלושת הכדורים הללו אולי ברור במיוחד בתחום האופרה, אבל במחשבה שנייה אפשר להשאיל אותו גם לתחומי אמנות אחרים, נניח כתיבת שירה. אמיר אור, שלימד אותי בכיתת השירה של הליקון, מדגיש את אלמנט התקשורת; הוא קבע כי מבחנו של המשורר אינו בגבהים אליהם הביא את רף המיומנות הטכנית, אלא כמה מעט הנמיך אותו על מנת לאפשר תקשורת. הישענות על הטכניקה לבדה תיצור שירים חסרי רגש, אידיוסינקרטיים (מובנים רק לכותב עצמו) ו'טכניים'; הטכניקה נועדה כדי לאפשר תקשורת ולא למנוע אותה.

נדמה לי שכשאמיר כתב זאת הוא התייחס למה שקראתי 'דיוק' כחלק מהטכניקה, ובהקשר של טענתו זה הגיוני; אבל אפשר לדעתי בכל זאת להפריד ביניהם גם בתחום הכתיבה. בעוד שהטכניקה עוסקת בכלי, במקרה זה השפה עצמה, ובכל מה שאפשר ללמוד עליה (חריזה, משקל, אוצר מלים וכן הלאה) הרי שהדיוק נוגע בניסיון לתאר במדויק את המציאות ואת הרגש (במילותיו של אבידן, 'לדייק עד כדי כאב/ להכאיב אפילו לדיוק עצמו'), והתיאור הזה יכול להשתמש בכל מיני מלים, ואינו קשור בהכרח בהפגנת טכניקה מרשימה (עם זאת, כמו באופרה, במקרים רבים נדרשת טכניקה מרשימה כדי לדייק בתיאור מראה מסוים או רגש ספציפי).

מציאת האיזון הנכון בין טכניקה, דיוק ותקשורת היא אתגר קשה ביותר. זהו למעשה לא איזון סטטי, אלא אותה
ריצה מתמדת במדרגות שכבר כתבתי עליה בפוסט אחר. הצורך הזה בהחזקת כל הכדורים באוויר בבת אחת הוא אחד הסיבות לכך שבעיני קשה להיות משורר/אמן/זמר אופרה ולשמור על איזו שלווה סטואית ועל איזה ניתוק אידיאלי מהחיים. כמו שאמרה אסתר דה ברוס, מורה ל'שיר אמנותי', הרעיון הוא לעמוד בעין הסערה המתחוללת סביב האמן, ושם לשיר/לכתוב/ליצור בשלווה פנימית. איך זה אמור לעבוד, אלוהים יודע, אבל אנחנו עדיין מנסים.
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 7/2/2007 09:48, ושייך לקטגוריות אמנות, אסנת, מעברים 10-20-30
3 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של עדה ב-8/2/2007 21:16

---

אנטי-שגרה
יש בפירוש קושי בחזרה אל תוך השבוע, אל יום שני של עבודה, סידורים ושמיים אפרוריים, אחרי סוף שבוע של עבודה מספקת בבית, קריאה, תרבות, וכמובן פרץ ההתרגשות שליווה את השלג (כן, אני עדיין תקוע על העניין הזה). היאוש במקרה הזה נעשה לא יותר נוח, אלא יותר עמוק. וזה לא שמשהו רע התרחש: נכון, אני מנוזל קלות, והיה לי קצת קר, והפרק הספציפי בלונלי מתקשה להלהיב, אבל באמת שאין הרבה הבדל בין יום שני הזה לרבים לפניו ואחריו. ובכל זאת, אצלי יש כביכול איזה אנטי פנימי לשגרתיות הזו, לחזרה הבסיסית על אותה רוטינה, בהתעוררות בבוקר ובכלל בהמשך היום.
יש כמובן דרכים רבות לשבור את השגרה, החל מטיול קל בחוץ וכלה בניסיון לחפש לעצמי איזו עבודה ו/או תעסוקה בעיר הזאת, משהו שלא כולל אך ורק ישיבה מול המחשב כל היום. אלא שכל הפעולות האלו דורשות אנרגיה, זמן, התעסקות, אומץ וכמה שכבות בגדים שצריך ללבוש כדי לצאת אל האפרוריות הלא מפתה בחוץ. ועל כולן רובצת הידיעה שאני עושה אותן כשהייתי יכול לעבוד ולהרוויח עוד כמה שקלים המומרים ליורו בשער מאכזב. שגרה היא סוג של אופטימום מקומי, כמו מכתש באדמה, שכל ניסיון לצאת ממנו דורש לפחות בשלב הראשון השקעה של אנרגיה יתרה, ומעבר למצב עוד פחות נוח מהשגרה עצמה. זה מה שעשיתי כשעברנו לכאן בקפיצה נחשונית מישראל, והמחיר היה הקשיים המתוארים בתחילת הבלוג; אבל עכשיו הגענו - לפחות זמנית - לעמק חדש, שקשה מאוד להשוות אותו למצב הקודם (השגרה של הארץ), ומצד שני קשה גם לפרוץ אותו ולהמשיך, למדרגה הבאה, להתפתחות הבאה, ללא-נודע הבא.
אני מטבעי נוטה להיות נסער ולא לשבת באותו מקום הרבה זמן; אבל הולך ונעשה קשה יותר לצאת מהשגרות שאני נכנס אליהן, ואני מרגיש שאין לי כוח אפילו להתחיל לחשוב לאן לצעוד עכשיו, להתחיל לדחוף את הכדור הכלוא במכתש אל מעבר לפסגה הקרובה בניסיון לחקור קצת מעבר. ביום שני שגרתי שכזה, אפילו לכתוב בבלוג נראה כמו מטלה, במיוחד אחרי שכבלתי את עצמי ברשימת 'נושאים לכתיבה'. אז לא. אני רוצה שהכתיבה בבלוג תישאר תמיד זינוק ספונטני קדימה, ולצורך זה הריני מוחק את רשימת הנושאים לכתיבה. צעד אחד קטן ללוחמה בשגרה. לילה טוב.
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 30/1/2007 01:17, ושייך לקטגוריות מעברים 10-20-30, אמנות, שחרור קיטור
1 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של לי ע ב-30/1/2007 16:21

---

לגיטימיות וסימני נשיכה
כתבתי כאן כבר על הקשיים שיש לי בהתמודדות עם מערכות בירוקרטיות, רופאי שיניים, ביטוח לאומי וסוכני מכירות של וודאפון מצד אחד, ועם מחשבים, מכשירי די וי די ושאר אלקטרונים סרבנים מצד שני. זו חרדה לא לגמרי רציונלית, הכוללת הימנעות גם ממשימות פשוטות ביותר לכאורה, כמו להתקשר לרואת החשבון כדי שתעזור לי למלא איזה טופס לרשות המס הגרמנית. לא יעזור שהטופס לא נורא קשה, שרואת החשבון מדברת אנגלית ושהיא טענה שהתהליך פשוט וקל. איכשהו יש לי תחושה עמומה שמשהו ישתבש, שמשהו לא ילך כמו שצריך, שאני אסתבך. מעין פסימיות בילט-אין לכל מגע עם המערכת.
ניסיתי הרבה זמן להבין ממה נובעת החרדה המשונה הזו, שהגיעה לשיאה בסיפור המסובך של תעודת התושב הגרמנית, אז ממש הייתי משוכנע שאין סיכוי שהתהליך הזה יצליח, והדבר כמעט הוציא אותי מדעתי. הבעיה - במקרה הזה ובכלל - היא כנראה בפחד הלא-רציונלי שהמערכת לא תהיה מוכנה להכיר בי ובחיים שאני בוחר לחיות כמשהו לגיטימי. וזה, בתורו, נובע כנראה מאיזו תחושה פנימית שלי כלפי עצמי, שאני לא לגיטימי. "והרי," גורס הקול הפנימי הזה, "אתה לא באמת תורם לחברה באופן פרודוקטיבי, לא מייצר הרבה, לא משלם המון מסים, לא לוקח חלק אקטיבי במערך הקפיטליסטי של יצירת עושר. אתה איכשהו מנסה לחיות ולהתקיים, אבל לא מנסה להתקדם; ומעל לכל זה, אתה עוד מעז לטעון שאתה 'אמן' ולכן מותר לך לעבוד קצת פחות ולבהות בחלל קצת יותר. "
עם הקול הזה קשה לי מאוד להתווכח.
ברגעים שהוא משכנע אותי, אני מרגיש חובה להיצמד לכל פרט בחובות הבירוקטיות, למלא כל פסיק בטופס במדויק, לבדוק 50 פעם איפה הדרכון, לחוש צמרמורת של חרדה בכל פעם שאני גורם למכשיר אלקטרוני להתנהג לא בדיוק כפי שהיצרן התכוון. כי אם לא, יכול להיות שמישהו במכונה פתאום ישים לב אלי. ופתאום הוא יראה שאני כבר שלושים פלוס שנה עושה משהו אחר, משהו לא לגיטימי, וישלח את משטרת המחשבות לעצור אותי. אז אני יודע שאין משטרת מחשבות, אבל מס הכנסה ומשטרת ההגירה זה לא הרבה פחות גרוע, ותמיד אפשר למצוא משהו אחר להיות חרד ממנו.
קשה לי להתווכח עם הקול הזה כי אני באמת לא מרגיש שהוכחתי את עצמי מספיק מבחינה אמנותית. איכשהו, כל ההצלחות שלי בתחום הזה היו די משניות, ובעימות התיאורטי עם מר 'איפה התרומה שלך לחברה', קשה מאוד להביא אותן כהצדקה. יש רק איזו אמונה פנימית שמה שאני עושה בכל זאת חשוב, שלא הייתי תורם יותר - לאף אחד - אם הייתי מוצא את עצמי בהייטק, רץ אחרי הכסף והמיילים של הנוסע המתמיד וכותב תוכנות מחשב ולא שירים. אמונה פנימית שמתערערת כשעוברים שבועות ארוכים של שקט אמנותי, שבועות שבהם השירה נדחקת למקום אחורי כדי שאפשר יהיה לטפל בעולם. במלים אחרות, זה מעגל קסמים, או ספירלה, או משהו מבולגן שאי אפשר לראות אותו כצורה גיאומטרית בכלל.
אין לי איך לסיים את הפוסט הזה, כי הדיון הזה לא מגיע אצלי לעולם למסקנה קבועה. הוא רק נמשך ונמשך, עד שמגיע הרגע האחרון לשלוח את המכתב/להרים טלפון/לבצע את המטלה הבירוקרטית, ואז אני עושה הכל, והשד מתברר לפעמים כקטן יותר ולפעמים כגדול יותר משחשבתי, אבל החרדה לא משתנה. אולי הדרך הכי טובה היא לספר שהבוקר נאלצנו לשוב לאחד מפצעי הלימוד המעצבנים ביותר, משרדו של ד"ר גונתר הידוע לשמצה, על מנת לחלץ ממנו את צילומי השיניים שלנו ולהעביר אותם לרופא השיניים החדש והנחמד בהרבה. הכל עבר בשלום, אבל תחושת חוסר הלגיטימיות, והחשש המופרך שלמרות הבטחותיו יתעקש גונתר להחזיק בצילומים, פיעפעה בי ללא ספק (למזלי, העמידה אותי אסנת בפני עובדה ובאמצע המסע לסופר קבעה שאנחנו עכשיו נכנסים לגונתר ומקבלים את הצילומים).

---

וברמה האופטימית - "סימני נשיכה", זהו השם הסופי של ספר השירים הראשון שלי, שיצא בהמשך השנה בהוצאת הליקון. עוד על תהליך העריכה אכתוב בהמשך, אבל מספיק לומר שקל זה לא היה. מצד שני, עכשיו שהקובץ שלם, אני מרוצה ממנו ביותר.
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 24/1/2007 20:54, ושייך לקטגוריות אמנות, מעברים 10-20-30, שחרור קיטור
11 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של אלי ב-30/1/2007 14:45

---