הוסף לקבועים שלי
רוצים להמליץ על הבלוג? לחצו כאן
קישור ישיר לבלוג
דף כניסה לישראבלוג
רסס
ברוכים הבאים למועדון המעריצים של שמילקיהו!
כינוי: רונן א. קידר
גיל: 52
חיפוש טקסט בקטעים:
|
א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ש |
|
|
|
1
|
2
|
3
|
4
|
5
|
6
|
7
|
8
|
9
|
10
|
11
|
12
|
13
|
14
|
15
|
16
|
17
|
18
|
19
|
20
|
21
|
22
|
23
|
24
|
25
|
26
|
27
|
28
|
29
|
30
|
31
|
|
הבלוג חבר בטבעות:
« הקומונה של לי » ± « ישראלים בחו"ל » ±
ארכיון:
|
5/2013
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בקטגוריה זו בבלוגים אחרים, לחצו כאן.
העיר האילמת
Everyone is ignoring your pain because they're too busy concentrating on their own
"Earshot"' Buffy season 3
אתה הולך ברחוב בעיר, זרה או מוכרת, בדרך לבית של חברים. בדרך אתה עובר חמישה בנייני דירות בני שלוש קומות ו-12 דירות, כלומר 60 דירות ובהן לפחות מאה בני אדם שונים, שכולם ברגע זה חיים, אוהבים, ישנים, חולמים, מדברים. יש סיכוי סביר שכמה מהם היו יכולים לנהל אתך שיחה מעניינת, אולי אפילו יותר מזו שתנהל מאוחר יותר עם החברים. ייתכן בהחלט שלאחד מהם יש משהו שאתה מאוד צריך, ואחר צריך מאוד משהו שיש לך ואתה מתכוון לזרוק מחר לפח. ואם לא בין המאה האלה, אז בטח בין האלפים שחלף על פניהם האוטובוס שהביא אותך לכאן. שלא לדבר על האנשים שראית באוטובוס - ראית, ממש, בעיניים, אחד או שניים מהם אפילו נראו לך מוכרים, אבל הם לא, וגם אם יש להם משהו חשוב להגיד לך, או לך להם, הוא כנראה לא ייאמר, ויישאר תלוי ועומד באוויר, במקום אליו הולכים כל המשפטים הבלתי-נאמרים שעבר זמנם. זו אילמותה של העיר, אילמותן של הערים כולן: כל-כך הרבה סיפורים וחיים, אבל אתה, מסיבה לא מובנת כלשהי, מתמקד במוכרים לך, באלה שיש לך קשר קודם אליהם. אתה הולך להביא את הפרחים לחברים, ומי שיביט בחלון יראה סתם עוד בחור עם פרחים ולא יחשוב עליך רגע נוסף, כי אתה בשבילו כמו שהוא בשבילך - רקע בלבד.שמור בטל
נכתב על ידי רונן א. קידר, 11/7/2007 00:28 , ושייך לקטגוריות אמנות, סטיות אישיות, מעברים 10-20-30
הוספת תגובה
הצגת תגובות כאן
1 הפניות (TrackBack) לכאן
קישור ישיר לקטע
שלח ל'שווה קריאה'
הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-13/7/2007 11:23
דברים שרוצים ודברים שצריך (גמגום תשוקה)
תשוקה אינה רצון. היא צורך.
תשוקה נבדלת מרצון בכך שהיא מוותרת על עיקרון הסיבתיות. בעוד הרצון פועל לפי ההיגיון הליניארי לרצות-לעשות-להשיג (או בגרסה האמריקנית: לרצות-להשיג), הרי שהתשוקה מנתקת את הקשר בין המעשים לתוצאותיהם, ובין התשוקה למעשה. וכך אפשר להשתוקק במלוא הלב ולא להזיז אצבע.
אין שום סיבה להניח שהעולם, בגדול, פועל באורח סיבתי. בקטן, בהחלט כן: לוחצים על כפתור ונדלק האורף בועטים בתנור חם וחשים כאב. אבל ככל שהמערכת נעשית מורכבת, הסיבתיות החד משמעית אובדת: הם הכיבוש הוא הסיבה לפיגועים או להיפך? האם אפשר באמת לבודד את הסיבה לכך שישראבלוג הפסיק פתאום לקבל את התגובות שלי כשאני מגיב מפיירפוקס? מה התגובה ה'נכונה' לאכזבה?
פעולה מתוך רצון מכוון למטרה אינה מספקת את התשוקה. התשוקה מחבלת בפעולה ומסרבת לדעוך גם אם המטרה הושגה. התשוקה אינה מכוונת להשגת דבר, או להיות מישהו מסוים; התשוקה מכוונת לדבר אחד - להיות.
להיות חופשי מתשוקה הוא מצב בריא. לפי הזן - מושלם. תשוקה היא צורך, כורח, עלבון לרציונליות. תשוקה אינה מאפשרת משנה סדורה ולכן, לפעמים, מפריעה לתקשורת. אבל תקשורת מושלמת אינה ערובה לאמת; לפעמים תקשורת מושלמת היא מכשול לאמת. למשל כאן.
אין דברים שצריך. יש 'צריך'.
לא כל צורך הוא תשוקה, אבל כל צורך הוא פוטנציאל לתשוקה. אוויר יכול להיות תשוקה כשאתה תקוע על הר גבוה, מתחת למים, בחלל.
אנחנו מפגישים שוב ושוב את התשוקה עם קירות הריאליה, עם עיקרון הסיבה והתוצאה, עם האכזבה. משווים ציפיות למציאות. אבל בדרך זו מתעלמים מכך שהצורך הוא תכלית כשלעצמו, שהצורך אינו כלי כדי להפוך לפרפורמר טוב יותר, אלא מהות בוערת, פנימית.
כמו הרצון לתגובות, לפידבק, להערכה. זו שגיאה. אין כאן שום רצון. יש צורך, חסך, תשוקה, התפרצות געשית בלתי מוגבלת.
שמור בטל
נכתב על ידי רונן א. קידר, 9/7/2007 22:26 , ושייך לקטגוריות אמנות, שחרור קיטור
הוספת תגובה
הצגת תגובות כאן
2 הפניות (TrackBack) לכאן
קישור ישיר לקטע
שלח ל'שווה קריאה'
הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-14/7/2007 09:39
חורבות מעגליות
"מה הטעם בכבישים ללא מוצא?"
פעם עשיתי רשימה (שוב הוא והרשימות שלו, אוף) של פרויקטים אמנותיים שהתחלתי ואף פעם לא השלמתי. כולם נתקעו בשלב כלשהו, בדרך כלל בין שניים לשלושה שלבים מההתחלה, לפעמים יותר. מדובר ברשימה מכובדת - כשמונה-תשעה רומנים, ארבע נסיונות להקמת קבוצת תיאטרון (עם אותה הצגה אבל לא באותו הרכב), מחזה אחד, תסריט לסדרת טלוויזיה, סרט קצר, פרויקט צילומים ושירים לתייר בתל-אביב, פרויקט צילומים בייתים על פי שיר של טל ניצן, מערך סדנאות יצירה ואמנות, אנתולוגיה של קבוצת משוררים, ערב שירה תיאטרלי קבוצתי, ערב תיאטרלי המבוסס על שירים שלי ושל ידידה, תערוכה, תרגום ספר של סילביה פלאת', כתב עת לספרות וחיים טובים (שאת שמו המתוכנן גנב לנו מאוחר יותר כתב עת אמיתי), ועוד ועוד. חלק מהפרויקטים גוועו בגלל חוסר מחויבות של שותפיי לעניין, אבל במקרים רבים מדובר בפרויקטים אישיים לגמרי שפשוט איבדתי את הרצון להמשיך אותם הלאה, למרות זמן רב שהשקעתי בהם. כמה מהם הותירו שרידים מפוארים בדמות כמויות עצומות של מלל בקבצי מחשב ובכלל, ואילו אחרים רק שמורים בזיכרון. וכולם ביחד הביאו אותי בשלב מסוים לתהות למה אני אף פעם לא מסיים שום דבר עד הסוף. כמו כל שאלות ה'אף פעם', גם זו היתה שאלה מכשילה: לא יכולתי להתמודד אתה עד שהודיתי בפני עצמי שיש בהחלט דברים שאני כן מסיים, ולא רק דברים שיש להם דדליין (כמו התזה שלי לתואר שני או תיכנון פסטיבלי שירה), אלא גם פרויקטים אמנותיים ואישיים - למשל שני רומנים, שהשני אמנם לא מצא הוצאה אבל בהחלט הושלם, תסריט אחד שסיימתי, ספר שירים שעומד לצאת, סדנאות כתיבה שתכננתי והוצאתי לפועל עד הסוף וכן הלאה. רק כשצמצמתי את השאלה, התחלתי לתהות מה יש בדברים האלה שאני לא מסיים אותם. ואז היתה תקופה שלא הייתי מוכן להיכנס לפרויקטים שאני לא רואה את הסוף שלהם. ניסיתי להחליט שאני מקדיש את זמני רק למה שיכול לשאת פירות, ולא לחלומות באספמיה. כשהציעו לי פרויקט קבוצתי בדקתי בציציות לראות שכולם רציניים ורוצים לקחת את זה עד הסוף, שלא יתפוגג לי באוויר. וגם הרבה פרויקטים שהצעתי לעצמי דחיתי בגלל שחששתי שאאבד את ההתלהבות מהם. לא שזה עזר, יש לי כמה לא-גמורים מהתקופה הזו, אבל האחוז שלהם מכלל הפרויקטים בהחלט הצטמצם. רק מה, הזמן שהתפנה מאי-עיסוק בפרויקטים ללא עתיד לא הוקדש, משום מה, לפרויקטים גדולים עם עתיד, או לעבודה היומיומית. הוא נשאב באיזושהי דרך לשודדי זמן כמו משחקי מחשב וטלוויזיה, או הוקדש - בלי שאשים לב - לפרויקטים-ללא-הגדרה כמו ויקיפדיה. התוצאה המתסכלת הזאת גורמת לי לחשוב שאולי יש טעם במיזמים ללא עתיד, כי הם מעסיקים את המוח והנפש בחוויה יצירתית תמידית, ומאפשרים לו להיות רענן ולא לשקוע בזומביות הנוחה של שהחיים הבורגנים-פלוס-מינוס. השעות שמוקדשות לבניית חורבות מפוארות אינן מבוזבזות כלל ועיקר: הן סוג של אימון יומיומי בבריחה מהשגרה. בקיצור, אני מכריז בזאת שאני פנוי לפרויקטים. לא לכל פרויקט, כמובן, ורצוי כאלה שיש להם בכל זאת סיכוי להיגמר מתישהו, אבל אני מוכן גם ללכת כמה מטרים לתוך מנהרה לא מוארת ולראות מה יש שם. מה כבר יש לי להפסיד? עוד פרק של באפי?שמור בטל
נכתב על ידי רונן א. קידר, 3/7/2007 09:31 , ושייך לקטגוריות אמנות, סטיות אישיות, שחרור קיטור
הוספת תגובה
הצגת תגובות כאן
1 הפניות (TrackBack) לכאן
קישור ישיר לקטע
שלח ל'שווה קריאה'
הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של בלה ב-10/7/2007 10:46
הדף הקודם הדף הבא דפים: 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19 20 21 22 23 24 25 26 27
|