מגדל בבל, או אני נגד המלים
יותר משלוש שנים אני עובד באורח יומיומי כמתרגם. בלי ללמוד את התחום, בלי הכשרה מסודרת, בלי להחליט ממש שזה מה שאני עושה (שזה כשלעצמו סיפור, אבל נרד מזה לצורך העניין). ובשנים האלה פיתחתי מערכת יחסים מורכבת עם מלים ועם שפות. בפוסטים קודמים הזכרתי את הקשיים במעבר התמידי בין עברית, אנגלית וגרמנית, אבל בשלב זה אני רוצה להשאיר את שפתם של גתה וראמשטיין מאחורי ולהתמקד בשתי השפות של האגם שאותו אני חוצה מדי יום, דהיינו עברית ואנגלית.
לעובדה שאני מתרגם בקביעות ספרי טיולים, ובפרט ספרים של לונלי פלאנט, יש יתרונות וחסרונות. אחד היתרונות הוא שיש הרבה מלים, משפטים ומבנים שכבר 'פתורים' אצלי, כאלה שיש לי עבורם מקביל מדויקת או לפחות מדויקת-מספיק בעברית ואני יכול כמעט באורח מכני לתרגם אותם אחד לאחד. אחד החסרונות הוא שיש מלים מסוימות שסופרי לונלי אוהבים במיוחד (או שהשפה האנגלית אוהבת במיוחד) שמעלות לי את הקריזה, שורפות לי את הפיוזים וגורמות לי להטיח את הראש במקלדת, פשוט כי כמה שאתאמץ אני לא מצליח למצוא להם מקבילה אמיתית בעברית, שתקיים שלושה תנאים פשוטים:
1. תעביר ולו בערך את המשמעות.
2. תהיה מקובלת על העורכת שלי, שדי קנאית לשפה העברית.
3. לא תישמע כמו מכונה של רופא שיניים סדיסטי במיוחד.
אז במסגרת 'שחרור קיטור' וגם 'שלח לחמך על פני המים', להלן המלים שהכי מעצבנות, מתסכלות ומשגעות את השכל כשאני נתקל בהם בתרגום, לצד ניסיונותי הנואשים לתרגמן.



range: לא כשם עצם, אלא כפועל. מילה נפוצה מאוד בספרי טיולים: Accomodations range from small rooms to incredible suites. prices range from 3-10 euros וכן הלאה. לגבי המחירים עוד אפשר אישהו לומר 'המחיר נע בטווח של 3-10 אירו'. אבל חדרים אינם נעים, אינם משתנים וכו'. הדרך היחידה שמצאתי לעקוף את הבעיה היא לנסח הכל מחדש: "באזור יש מגוון מקומות לינה, מחדרים קטנים ועד סוויטות מופלאות'. אבל זה תמיד מסרבל ולא תמיד אפשרי.

offer: העורכת שלי מתנגדת להאנשת דוממים, ולכן אסור לכתוב שהמלון מציע חדרים נפלאים. במקום זה, אנחנו כותבים ש'במלון מציעים חדרים נפלאים'. אבל מה עושים כש- the town offers visitors a sense of wonder and excitement?

smart: לא הסוזוקי ולא ילדים גאונים בחטיבה, אלא תואר שבמדריכי טיולים אוהבים להצמיד לכל דבר ביקום. smart shop היא כנראה חנות מתוחכמת (ואולי דווקא אופנתית?) אבל כשמתארים מלון כ-smart אני באמת לא מצליח להבין למה הכוונה (או איך מתרגמים את זה).

dramatic: מילה שבמדריכים אוהבים להצמיד לכל מיני תוואי נוף: dramatic cliff, dramatic canyon וכן הלאה. אני מאמין שלמרות האלרגיה של העורכת שלי ללועזית היא תקבל את המילה 'דרמטי' שדי התאזרחה בעברית, אבל הבעיה היא שהעברית מקשרת את המילה הזו לסיטואציות או לתיאטרון (פרט לביטויים שתפסו כמו 'שינוי דרמטי'). וכך, 'צוק דרמטי' לא אומר הרבה לאף אחד, ולך תנסה להסביר למה הכוונה.

casual: הממ.. casual dress הוא לבוש יומיומי, casual sex הוא סקס לא-מחייב, ובתחום המסעדות אפשר בדרך כלל ללכת על 'לא רשמי', אבל כשמדברים על casual atmosphere אני מוצא שכל התרגומים האלה לא מעבירים את הכוונה. העברית פשוט לא רוצה להתגמש לדרישותיי.

arcade, terrace, gallery: בעיות ספציפיות לספרי טיולים. arcade יכול להיות אכסדרה, פאסאז', מעבר מקומר או סתם בית על עמודים; terrace יכול להיות מרפסת, רחבה חיצונית או טראסה חקלאית; gallery יכולה להיות אכסדרה, מרפסת או גלריה לאמנות. המדריך שאני עובד עליו כעת משתמש בכולם חליפות, לעתים באותה פסקה, ובמקרים רבים ממש אי אפשר להבין כלום מההקשר. תודה לאל על גוגל אימאג'ס, שם אני מוצא לרוב תמונה של האתר ומבין למה הכוונה.

panel: נו, כולם יודעים לעשות פאנלים, רק חשוב להבין למה הכוונה; panel בתמונת-מזבח הוא אחד מהחלקים של הטריפטיך או הפוליפטיך, ואז התרגום הטוב ביותר הוא 'לוח'. אבל כשמדובר ב-panel מעץ בחדר של מלון,צריך להסתכל כדי להבין מה מכוסה בעץ (הקירות? התקרה? הפאנלים?) ואז לשבור את הראש איך אומרים את בעברית. שלא לדבר על כך שהמדריכים אוהבים להתעלל במילה הזו, ואז מקבלים cherry-panelled ceiling או dark wood panelling (לך תנחש איפה בחדר זה מתחבר ומה זה בכלל).

bright, cheerful, sprawling, rambling: עוד ארבעה שמות תואר שמודבקים בלי אבחנה לכל מיני דברים, וספציפית למלונות ולחדרים בהם. עד היום אין לי מושג האם bright room זה חדר מואר, צבוע בגוונים עזים או חכם במיוחד; cheerful עובד איכשהו עם atmosphere ('אווירה עליזה' נשמע קצת סוטה אבל עובר בשלום) אבל cheerful hotel הוא לא 'מלון עליז', אלא אם אני רוצה שמישהו יטעה בגדול; sprawling אמור להיות 'מתפרש על שטח רחב', מה שבד"כ מתרגמים ל'גדול', אבל זה קצת קשה כשמדובר על large, sprawling hotel; ואת המילה האחרונה, שמתארת בד"כ דיבור לא-קוהרנטי ובלתי ניתן לעצירה על כל מיני נושאים שונים ומשונים, אוהבים בלונלי לצרף לבתי אחוזה, טירות ומלונות גדולים - ועדיין אין לי מושג למה.

with: אם המפטי דמפטי באמת היה משלם למלים שעות נוספות, with היתה שיאנית השכר במגזר הציבורי. פרט לשימוש המקובל, במדריכים שאני מתרגם אוהבים לפתוח בה משפטים:

רק שאחותה העברית 'עם' מוכנה לעבוד הרבה פחות - נסו לשבץ אותה במשפט לעיל ותיווכחו. משפטים מהסוג הזה דורשים מלות-מקצוע כמו 'בזכות' או 'בעקבות' (וזאת בהנחה שבאמת יש קשר סיבתי בין חלקי המשפט, מה שלא תמיד קורה).

make: את הכוכבת שמרתי לסוף. היא למעשה בת-זוגה של with, עוד מילת קסם שיכולה לחבר כל מיני אמירות למשפט אחד. את המשפט לעיל, למשל , אפשר היה לכתוב גם כך:

אלא שבעברית כל הגורמים האלה לא 'עושים' את ציריך לעיר מפתה לטיולים ברגל. הם אולי 'גורמים' (אבל אז צריך 'גורמים לה להיות' והכל מסתרבל); הם אולי 'הפכו את ציריך ל...' (אבל אז זה אומר שבעבר היא לא היתה, וזו לא הכוונה במשפט המקורי); הם יכולים "להציב" את ציריך באחד המקומות הראשונים במפת הטיולים ברגל באירופה, אבל זה כבר ממש סופר מסורבל. בקיצור, צרות.



אלו כמובן רק מספר דוגמאות, ויש מיליון אחרות: מבנים שעובדים באנגלית ובעברית דורשים להטוטנות, תרגומים שנראים פשוטים עד שמבינים שאלה אנגליזמים ולא עברית נכונה, ומקרים שבהן סדר התואר והשם בעברית הופך ביטוי פשוט באנגלית לסיוט מתמשך. נו טוב, לפחות הרווחתי את הזכות לקטר.

(במאמר מוסגר יש לציין את העובדה שתוכנת התרגום באבילון, אחד מכלי העזר החשובים שלי במאבק זה, היתה בימים האחרונים במוקד מחול שדים חרדתי שנגע בכמה וכמה בסיסים מהרשימה בפוסטים הקודמים, אבל כל זה נרגע וטופל סופית היום, בדיוק בזמן לפרק השישי של Mad Men, שנקרא 'באבילון' והסתיים בשיר הנוגע ללב של דון מקלין באותו שם:
(בהתחלה שמתי את הסרטון הוא מתוך הפרק, אבל הוא עלול להיות ספוילר מסוים, ולכן עברתי לסרטון פחות מוצלח, אבל שלפחות מעביר את השיר)

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 11/12/2008 00:56, ושייך לקטגוריות אמנות, דברים שמצאתי ביוטיוב, הומור, המחשב ואני, טלוויזיה וקולנוע, סטיות אישיות, שחרור קיטור
81 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של איתן ב-15/12/2008 20:28

---

רשימת קריאה חצי-מקרית
באינטרנט יש הרבה מידע ומאמרים מעניינים ומחכימים. ויש כל מיני אתרים ופורטלים ושמורטלים שמתיימרים למצוא את הדברים המעניינים ולהגיש אותם לצלחת - מוויינט ועד הדף הראשי של ישראבלוג. אבל איכשהו, הדברים הכי מעניינים מגיעים בדרכים-לא-דרכים, דרך קשרים אישיים, קישורים-של-קישורים וכו', דהיינו בדרך אסוציאטיבית. כתוצאה, גם רשימת הקריאה הבאה היא אסוציאטיבית - תהנו.

את מסע הדילוגים הנוכחי התחלתי בעין הדג, אתר ישראלי ותיק ואחד מתחנות-הבית שלי (גם אם אני כבר הרבה פחות פעיל שם). משרשור-של-ברכות באחד הפתילים הנידחים באתר נודע לי שאחת המגיבות הקבועות בדיוק זכתה בפרס גפן (הפרס השנתי למד"ב ולפנטזיה בישראל) על סיפור שכתבה, וכך הגעתי לאחד הסיפורים הטובים ביותר שקראתי מזה זמן רב - במקום בו מאבדים ספרים מאת לילי דאי. ההנאה מובטחת.

באופן אסוציאטיבי להפליא נזכרתי בעורכיו של אותו אתר נפלא, צמד משעשע של חובבי קולנוע המכורים לארנבי קטניפ יפניים, ודרך לינק-שהוביל-ללינק-שהוביל-ללינק הגעתי לפינה מצחיקה להפליא שהשניים עורכים ב'נענע': משטרת הפוטושופ. אם אי פעם תהיתם לאן נעלמים פטמות ופופיקים של דוגמניות, איך צומחות לאנשים ידיים מיותרות ומה בקוקה-קולה גורם לגברים צעירים לרחף באוויר - זה המקום למצוא פתרונות (ולצחוק).

'עין הדג' הוא גם האתר שממנו הגעתי ל'סינמסקופ', בלוג הקולנוע של יאיר רווה שכבר קושר כאן בעבר. מה שיפה בבלוג של רווה הוא שבתגובות מתנהל במקרים רבים דיון אמיתי וישיר בין דמויות מרכזיות בענף הקולנוע בישראל, ובמקרים רבים הן מעניינות לא פחות מהפוסטים. במקרה זה, אחרי פוסט שבו ציין רווה את מסדר הנושאים ה'כבדים' בסרטים שראה בפסטיבל חיפה השנה, הגיב ערן קולירין (במאי 'ביקור התזמורת') בסיפור מרתק על תחרות סרטים שבה שפט במינכן, והעלה מחשבה מרתקת על הנטייה הזו של סרטי פסטיבלים ללכת לקשה, לקיצוני וללא-נעים, ולמה זה לא בהכרח יותר אמנותי, ראוי או אמיתי.

בחזית המציאות, לעומת זאת, התחלנו את השבוע (שעבר, בספירה שלכם) באירוח של סטונדט לאמנות מרומניה, שבא ללמוד בזארברוקן לסמסטר אחד. פול, הסטודנט, מצייר איורים מקסימים, דמויי-קומיקס, בעיקר בהקשרים אקולוגיים, ובא לגרמניה לנסות להשתלם באנימציה דו-ממדית. כאות תודה על האירוח הוא השאיר לנו תה שחור מהקרפטים (בעל ריח חזק אבל טעים מאוד) ודיסק של רג'ינה ספקטור, שאמנם כבר שמעתי שירים שלה במקומות שונים בעבר, אבל מעולם לא האזנתי לה בכובד ראש. במיוחד תפס אותי שיר אחד, שהשם שלו בצרפתית ובמהלכו שרה הרג'ינה באנגלית וברוסית (השורות ברוסית, כך מסתבר, הן שיר של בוריס פסטרנק):



יש משהו פשוט מרגש (או 'מרגש ופשוט') בדרך שבה ספקטור 'מדברת' כשהיא עוברת לרוסית, דווקא כשהקהל לא מבין את המלים. קסם מוזר. אולי אם תמונה שווה אלף מלים, גם מנגינה שווה כמה מאות?


שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 26/10/2008 11:13, ושייך לקטגוריות אמנות, דברים שמצאתי ביוטיוב, רשימת קריאה
11 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של מיס בוז'רסקי ב-28/10/2008 19:29

---

עוד ארון אחד
הפוסט הבא מכיל ספוילרים (פרטי מידע חשובים) לכל חמש העונות של הסדרה 'עמוק באדמה' (Six Feet Under) ולכן מומלץ לא לקרוא אותו אם לא ראיתם את כל פרקי הסדרה. במקום זאת, יש להשיג את הסדרה ולצפות בה מוקדם ככל האפשר. למתעקשים, אפשר לקרוא עד שמופיעה המילה 'ספוילר' בגדול, ואז להפסיק.




יש נטייה מקובלת להתייחס לטלוויזיה כ'אמנות נמוכה', יחסית נניח לספרות, לתיאטרון או לאופרה. אפילו הקולנוע מזלזל לפעמים בקופסה הקטנה. אחרי שרואים סדרה כמו 'עמוק באדמה' אפשר לחשוב שהזלזול אמור להיות הפוך: הרי קל יותר לרגש, לטלטל ולהשפיע כשהצופים שבויים למשך שעה וחצי (סרט) או חמש שעות (אופרה של וגנר) באולם חשוך, גדול, עם מערכת סאונד מצוינת ושום גרויים חיצוניים משמעותיים פרט למה שקורה על הבמה/מסך. אבל לעשות מהצופים קווץ' ומהעיניים שלהם מזרקה של אגם, כשיש לך 45-50 דקות והם יושבים ומסתכלים בקופסה קטנה, בלי סאונד מי יודע מה, בסלון הביתי, כשמדי פעם מפריעים השכנים, החתול, ארוחת הערב ששמנו להתחמם במיקרו, טלפונים מהארץ ומה לא, זה הישג הרבה יותר מרשים.
וזה בדיוק מה שעשתה לנו 'עמוק באדמה' (בשמה המקורי Six Feet Under ובגרמנית Sterben wird immer), סדרה מושלמת - מהדקה הראשונה של הפיילוט ועד הסוף המרשים. צפינו בחמש העונות לאורך כשנה וחצי - זמן איטי להחריד בהתחשב בכך ששבע עונות באפי + חמש עונות אנג'ל שאבנו בפחות משנה. הסדרה כופה קצב צפייה איטי, עם הפסקות של ימים בין פרקים ושל תקופות ארוכות בין עונות - פשוט כי זה קצב החיים של הדמויות, ובמעבר מפרק לפרק ומעונה לעונה לא מהססים לדלג שלבים, לקפוץ על חלקים מתים ולהגיע שוב למקום המעניין. כמו בסרט, שיכול לעבור בשעה וחצי על חיים שלמים.

ספוילרים מכאן והלאה - ראו הוזהרתם!

אחד הדברים המעניינים ביותר ב'סיקס פיט', הוא הדרך שבה הסדרה התמודדה עם היותה סדרה. השם 'סדרה', שמכיל את המילה 'סדר', מתייחס למשהו אופייני מאוד לסדרות טלוויזיה: מבנה קבוע, שיחידות הבנייה שלו הן הפרק והעונה. האתגר של סדרת טלוויזיה הוא כפול: מצד אחד למשוך צופים לפרק הנוכחי, ולתת להם סיפוק מיידי - ולכך נועדו עלילות-באורך-פרק; מצד שני, למשוך את הצופים לפרק הבא - ולכך נועדו עלילות שנמשכות לאורך העונה והסדרה כולה. אחד הפתרונות המקובלים הוא ליצור מבנה קבוע לפרק, וסוג מסוים של עלילות - בדרך כלל חיצוניות לגיבורים הראשיים - שמתחיל ונגמר באותו פרק; ומצד שני, עלילה איטית יותר שנפרשת לאורך כל העונה. זה הפתרון שננקט גם כאן: בכל פרק מת מישהו מיד אחרי כותרות הפתיחה; מופיע המסך הלבן המפורסם; והפרק עוסק בטקס הלוויה ובהשלכתו על משפחת פישר.
הבעיה העיקרית שיוצר מבנה פרקים קבוע היא של שעמום. בשלב מסוים, דמויות הסדרה נעשות מעניינות הרבה יותר, והעלילות החיצוניות הופכות לסרח עודף; מצד שני, קשה לוותר על המבנה הזה, כי הוא מה שמגדיר את הסדרה, ופירוקו עלול לפזר את הסדרה לחלוטין (אותה דילמה, אגב, עומדת עכשיו בפני יוצרי 'האוס' ו'לוסט'). ב'סיקס פיט' פתרו את העניין באלגנטיות - המבנה הכללי נשמר לאורך כל הסדרה, עד לפרק האחרון (כמעט), אבל ההשפעה שלו על בני המשפחה לא היתה קבועה. היו פרקים שבהם המת החיצוני כמעט ולא הוזכר, ונותר רקע שולי לאירועים; היו מקרים שבהם המת היה מרכז הפרק; והיה כל דבר in between. כך הצליחה הסדרה לזרום ולשמור על מבנה קבוע עד לשני הפרקים האחרונים, ששברו את הרצף בשתי דרכים מרתקות: ראשית, מותו של נייט (שהוכרז בסוף הפרק הקודם, בדיוק כמו מותה של ליסה שתי עונות קודם) ושנית, בפרק האחרון, כשהמוות בתחילת הפרק התחלף בלידה, באורח שלרגע הותיר את הספק - האם נצפה במותה האכזרי של תינוקת שטרם באה לעולם, או שמא לפנינו 'ההפך ממוות'; ומה זה אומר.

ההיפוך של הפרק האחרון, לצד הקולאז' המטורף בסיום הסדרה, מתמצת בעיני את ה'מסר', אם יש כזה. יש משפט באנגלית, אני לא זוכר מאיפה - get busy living or get busy dying. המשפט הזה יכול לשמש מסר מובהק לסדרה. המוות מלווה את שלושת ילדי משפחת פישר - כעבודה עבור דייויד, כמשהו ש'פתאום קרה' לנייט, כצל שאי-אפשר להשתחרר ממנו לקלייר. אבל מולו מוצגות שוב ושוב האופציות לבחור בחיים, שמולם מגלים הפישרים חרדה בלתי מוסברת. נייט מסתבך כל הזמן בשאלת ה'מה אני רוצה', אבל הבחירות הגדולות ביותר שלו מתבצעות מכוח האינרציה. דייוויד נתקל תמיד בחרדה, שגורמת לו להיכנע לרצון החזק יותר של קית' (ממש עד סוף הסדרה). וקלייר מחפשת כל הזמן משהו שיניע אותה, מישהו שיגיד לה מי היא כדי שהיא תוכל להשתחרר מהבית ולהתחיל לחיות, בלי להבין שהיא צריכה להחליט על כך בעצמה (מה שקורה בסוף).
עבור רות', המוות הוא משהו מורכב יותר: מות בעלה בתחילת הסדרה הוא למעשה חוויה משחררת, שמאפשרת לה להתחיל סוף סוף את החיים; מותו של נייט לקראת סוף הסדרה נראה כסותם את הגולל על התקופה הזו של השחרור, עד שהיא מבינה - ממש בפרק האחרון - שזו ההזדמנות שלה להשתחרר באמת - לשלוח את קלייר לניו יורק, את דייויד למשפחתו, את ג'ורג' לדירה הפרטית שלו.

ומעבר לכל זה, ברמה האישית, מצאתי את עצמי שוב ושוב מזדהה עם הקונפליקטים הבסיסיים של הדמויות בסדרה. מחויבות משפחתית או חופש אישי? (נייט) אמנות חסרת-פשרות או חיים מסודרים? (קלייר) קבלה של החיים כמו שהם או עמידה על שלך, עד כדי התפרצות כעס? (דייויד וקית'). איכשהו, למרות שהם במקומות שונים בחיים, הבעיות של בני משפחת פישר היו גם הבעיות שלי. הם יחסרו לי מאוד.שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 15/8/2008 20:26, ושייך לקטגוריות אמנות, טלוויזיה וקולנוע, תמונות
30 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של מיס בוז'רסקי ב-20/8/2008 22:09

---