יום כיף

עם חזרתו של עידן ההייטק אשר אין לכנותו בועה מחמת עינא בישא, תפחו גם מחדש כיסיהן של החברות הפועלות בתחום ההזיות הטכנולוגיות. מיליוני הדולרים הרבים המושקעים בכל חברה אינם יכולים להיות מופנים לפיתוח מוצרים, שכן הרעיונות מועטים בתחום זה ומימושם קשה ומתסכל. גם הסכומים שניתן לשלם ליועץ הצבעים, מאלף הנחשים וקולה הקפה האישי מוגבלים ואינם מגיעים לקרסולי המימון הנדיב. לפיכך זורמים הכספים בסמטאות הסעיפים התקציביים, תועים ופונים אנה ואנה, מחפשים מי יבלעם ומתפצלים לאין ספור יובלים, מקצתם שוצפים ואחרים זרזיפים של ממש. לרוב עוזר בספיגת הנחשול בור גדול במיוחד: תקציב הרווחה. כאשר מדברים על תרומתה של תעשיית ההייטק לכלכלת המדינה, מעבר להתעשרותם האגדית של מעטים ושגשוגם של רואי חשבון המתמחים במקלטי מס, הכוונה היא בעיקר לתקציב זה, המוקדש לטיפוח נפשם, גופם ולכידותם של העובדים. אפשר כמובן היה לטפח את משאבי האנוש (כך אנו אוהבים להתייחס אליהם, ואולי "קטניות אנוש" היה מתאים יותר, כפי שמכנה אותם העי"ג של רואלד דאל) באמצעות קיצור שעות העבודה והכרות מחודשת עם בני משפחתם, או למצער הגדלת משכורתם. אולם נבחר נתיב אחר, והוא התשתם של העובדים עד יאוש וטמטום מוחין מוחלט, ואז הוצאתם ליום כיף על חשבון מכסת ימי החופש.

 

בשנות הבועה הפכו ארועי חברות ההייטק לסמל הדקדנס. תמונות ארכיון ממסיבות נוצצות הוצבו בשערי המדורים הכלכליים בהתרסה מול תמונות חדשות רק במעט של שערים נעולים ופינוי חפצים אישיים בפיקוח שומרים אימתניים. המסר היה ברור: החטא ועונשו. לפיכך, אפשר היה לצפות כי חברות מודל 2005 יזהרו הרבה יותר בהפגנת עושרן. מה פתאום?! הויתור על תלאות יום הכיף אינו בא בחשבון עקב תכונות הספיגה התקציבית המצוינות שלו. וכך, שוב בא לעזרתנו המיצוב מחדש, העובר כחוט השני לאורך כל פרקי הבלוג הזה; מעתה אמרו "השתלמות מקצועית בתנאי שדה", ותפסתם שני שרקנים במכה אחת: גם מחסה מפני המלעיזים וגם הוצאה מוכרת לצרכי מס.

 

בהסתמך על שנות נסיון רבות בארועים כאלה - כעובד, מנהל ומשקיע המוזמן בחוסר רצון - לימי הכיף מבנה קשיח כשל סונטה שייקספירית: אוכל-פעילות מטפורית-מסאז'-בדואים-הופעה-אוכל, כאשר הפרקים שאינם מצוינים במפורש כ"אוכל" כוללים כיבוד עשיר. הפעילות המטפורית היא לוז הארוע, ובחירתה היא דרכו של האמן להפגין את דמיונו ויצירתיותו. הפעילות חייבת להיות אקטיבית על מנת לעורר תאבון בריא, ויש לקשרה לערך כלשהו מערכי חברת הסטארט-אפ כדי לספק למנכ"ל נושא לנאום בסופה. שכשוך במי המג'רסה מקביל כמובן להשקת המוצר אל מימיו הצוננים של שוק היעד, גלישה מצוקים מסמלת את גלישת המיזם ממרומי האופוריה לקרקע המציאות ורכיבה על סוסים היא משל ליחס בין החברה ללקוחותיה. גם ביקור בחוות תנינים נפוץ מאד בקרב חברות ממומנות קרנות הון-סיכון. בפעילות האקטיבית, אגב, מתחולל היפוך תפקידים מרנין בין המנכ"ל הסמכותי לפקודיו. הראשון מגשש ברגל לא בטוחה ביציאה מהאוטובוס, מחפש מסוע למזוודה ובודק האם יש קליטה סלולרית למכשיר הבלאקברי, כדי להרגיש מעט בבית. תוך שניות תוקף אותו הטבע במראות וקולות איומים, כאילו היה מאה שיחות טלפון סימולטניות מלקוחות.  לעומת זאת ממעמקי המעבדה נחשפים אנשי פיתוח זוטרים, בולעי ג'בלאות וטוחני בולדרים כקפוצ'ון.

 

בסוף המסלול מחכה לזוטרים גורו ניהולי נייד, אשר ידגים את חשיבות הלכידות החברתית באמצעות אגודת זרדים, שלשלת חלודה או קופסת גפרורים – כל אחד ע"פ תורתו היחודית. המרכיב הבודד תמיד נשבר בקלות, אולם צירוף כוחם של כל המרכיבים – הוהוהו! מתלהב הגורו – הוא נשבר גם כן, כי כידוע הדֶמוֹ אף פעם לא מצליח. במקביל, נלקחים המנהלים לסדנת ניהול בה עליהם לרעות עיזים או להקים גשר מקיסמי שיניים מעל נחל הקישון, כדי להדגים את חוסר התוחלת בתפקידם והכשלון הודאי. לאחר שהוטמעו הערכים היטב זוכים הקורבנות לעיסוי בטבע מצד עמיתים לשעבר, אשר פוטרו ממשרותיהם או זכו להארה רוחנית. משם גולשים הישר למאהל הבדואי הבלתי נמנע, בו מחכה דרוזי עגום פנים, בוגר הבועה הקודמת, הממלמל מכנית כמענה קולי "רוצים פיתה דרוזית אסלית חם חם מהטאבון עם לבנה אפשר גם זעתר" וסופג באדישות את נסיונות הפגנת העממיות של האורחים בדמות "שוקראן" ו"עלא כיפאק". במיוחד בולטים בתחום זה עמיתי יוצאי היחידה המודיעינית המסויימת, אשר מתנפלים עליו כמוצאי שלל רב ומתרגלים משפטים חלודים בערבית אודות תנועות גדודי שריון סוריים. בעוד אפילו הקשוחים בחבורה מבקשים את נפשם למות, מדלג לפתע מבין הסלעים שלמה ארצי, אהוד בנאי או אף ריטה כשמדובר בקליינטים קשים במיוחד. החלטורה עבור חברות הייטק משתלמת במיוחד כנראה, גם אם מדובר בהופעה בפני שלושים מתכנתים מעולפים במישור סחוף-רוחות וללא הגברה. קצינת הרווחה הבלתי נלאית תדרכה את האמן מבעוד מועד לשלב בקטעי הקישור ובמילות השיר מוטיבים מחיי החברה, וכך אנו מוצאים את שלמה שר על ורסיה ההולכת לאיבוד דרך מרפסת ואהוד מתפייט בפנים מכורכמות על מכוניות ליסינג.

 

למחרת חוזרת למשרד חבורה מצולקת ועגומה, כמוה כאגודת זרדים הנשברת בקלות, והם משכשכים בנחל המציאות הדלוח, גולשים לעתים אל תהום חוסר הפשר של עבודתם ורועים את עיזי הבאגים בתוכנה.

 

עד יום הכיף הבא.

 

שמור   בטל

13/12/2005 09:20
119 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן    לינק ישיר לקטע המלץ    

62,521