משאבי אנוש

 

בפעם האחרונה ששמעתם ממני, פרשתי ממשרה נוחה ומפנקת בקרן הון-סיכון לצורך הקמת מיזם טכנולוגי בעל מהות לא ברורה ולוגו דינמי בצבעי כחול-ארגמן. מהלך זה התברר כהרסני לרבדים רבים בחיי, החל במכרסמים בעלי הרגלי הזדווגות שנויים במחלוקת וכלה בבלוג זה. בשבועות הקרובים אנסה להדביק את הפיגור ולעדכנכם בארועים החשובים מהחודשיים האחרונים.

 

החודש הראשון לחייה של החברה הוקדש מטבע הדברים ללוז קיומה, קודש הקודשים ממש של חברת הייטק – ניסוח ההודעה לעיתונות. ההודעה לעיתונות, כמוה כשיר הייקו במיטבו, היא מעט המחזיק את המרובה ומביאה את קוראיה למחשבות עמוקות אודות הטבע והקיום האנושי. במילים ספורות מועלים על נס החברה, מייסדיה ומשקיעיה, ואלה האחרונים מפליאים בפירואטים עדינים של תודות וביטויי הערכה הדדיים. אני מברך על מזלי הטוב שזיכני במשקיעים כאלה, ואלה מתמוגגים מהיזם המוביל אשר בחר בהם. אל דאגה, בתוך שבועות ספורים מריבותינו ירעידו את יסודות מגדלי הרצליה פיתוח.

 

כשוך המאמץ הזה התרווחתי עם כוס קפה וסיכמתי לעצמי כי כל ענין הסטארט-אפ אינו נורא כל כך. אולם אז, מעשה שטן, החלו להתגנב לראשי מחשבות שונות, ראשית כצלליות אפורות המרקדות באיטיות אל מול עיני העצומות למחצה, ואט אט מקבלות דמות גשמית זוועתית ומחולן הופך פראי ומאיים: מוצר, שוק, מתחרים ועובדים - כולם חושפים שיניים ומשלחים טפרים לעברי. עד עתה, הצלחתה העתידית של החברה היתה כה ודאית ומוצקה בעיני, עד שדמתה לחפץ ממשי שניתן להסירו מהמדף מעת לעת וללטפו בחיבה. בפריזמה של חלומותי היתה נפרדת לאין ספור צבעים מרהיבים של כותרות ראשיות בעיתונים, נאומי תודה מצטנעים, הבזק מצלמות ותכנוני מס אגרסיביים. לפתע, נראה כי אין מנוס מלצקת תוכן כלשהו לחברה למשך תקופת ההמתנה המייאשת שעד להנפקתה או מכירתה.

 

הצעד ההגיוני הראשון נראה שכירת עובדים – אולי למי מהם יהיה רעיון מעניין למוצר טכנולוגי חדשני המשנה פרדיגמות. פניתי למספר חברות השמה, ואף לצייד ראשים אחד מתוך הרפתקנות גרידא, ובתוך שניות ממש תקפני נחשול קורות חיים איום. כמקובל בענף זה, לא היה כל קשר בין המועמדים שנשלחו לבין הגדרת המשרות המפורטת  עליה טרחתי, ורוב הנשלחים עברו שדרוג מסיבי, באופן המקובל על מתווכי דירות, לדירה קסומה וכפרית הנשקפת לפארק.

 

מצאתי לי שולחן פינתי בבית קפה אחד המגיש מיץ גזר, והתחלתי לקבוע ראיונות. חיש הסתבר כי ההתייחסויות הרבות בתקשורת לחזרתה של הבועה נקלטו היטב אצל מחפשי העבודה, וברוב המקרים מצאתי עצמי מרואיין באסרטיביות על ידי המועמדים. אלה רצו לדעת ראשית כל, ולעתים אף בטלפון כתנאי לקביעת הראיון, האם החברה מממנת ארוחות ללא הגבלה, האם ביכולתם לבחור רכב שטח מחברת הליסינג ומה תדירות הנופשים בחו"ל. כאשר הצלחתי כבר להשחיל שאלה קטנונית על הרקע והנסיון שלהם, נתקלתי במבט תמה וחומל, כאילו אמרתי להם "דחילק" או "חביבי", ושקעתי מיד בכסאי בתחושת אנכרוניזם מייאשת. אחדים הגיעו לראיון מלווים ברואה חשבון צמוד, אשר חקר אותי בפנים חמורות בדבר זקיפת שווי רכב, מיני גילומים מסתוריים והפרשות מעל לתקרה המזכה ממס. "לית מאן דפליג כי מרשי לא יוכל לדון ברצינות בהצעה מבזה שכזו", הטיח בי עורך דין מלווה של מתכנת כושל, ויצא בזעם מבית הקפה עם גלימתו המתנפנפת, מיד לאחר שסיים את הקפוצ'ינו הקפוא.

 

כאשר צלחתי באורח נדיר את החקירה הצולבת, התגלו מספר עובדות מעניינות. ראשית, ההרגל הותיק להפריז בשבחים עצמיים בכתיבת קורות חיים תפח למימדים גרוטסקיים. כפי שבתרבות הדיבור, הצרכנות ותקשורת ההמונים שלנו כל דבר שאינו מדהים ומהמם לחלוטין ראוי לבוז (או גרוע מכך, לרייטינג נמוך), מרגיש כנראה כל מועמד כי עליו לנכס לעצמו הובלת צוותי ענק, מכירות בעשרות מיליוני דולרים וקשירת קשרים עם תאגידים בינלאומיים כדי להחשב מישהו. באורח בלתי נמנע זה מוביל לשקרים גסים, וכך פגשתי בחור צעיר וחיישן שהיה כמדומה מנכ"ל IBM בשנים האחרונות, ומהנדסת רעת מזג אשר הובילה (בהצלחה מסחררת! על בסיס גלובלי!) מיזם טכנולוגי אינטר-דיסציפלינרי בתחום הבנקאי – זה התגלה כקזינו וירטואלי ששימש ככסות לגניבת מספרי כרטיס אשראי של אזרחים תמימים. הגדיל לעשות אחד בעל טיק עצבני אשר על פי קורות חייו היה באורח בלתי נמנע בוס שלי בעבר. כשחשפתי בפניו את חוסר הסבירות של הטענה הוא גמר במתינות את הקפה, ניער פירורים אחרונים מחולצתו ויצא החוצה בהכרזה שיבחן את הצעתי מול האלטרנטיבות הרבות העומדות בפניו.

 

שנית, התברר כי המרואיינים של ימינו מתורגלים היטב בתורת הראיון, והחלו להתגבה מולי ערימות של תשובות סטנדרטיות ומשעממות כרהיטי פורניר בוק של איקאה: שידות סתמיות של "אני אוהב מאד ללמוד דברים חדשים", שולחנות קפה חסרי חן של "אני מחוייב ומכוון מטרה" ותמונות נוף מושלג של "חשובים לי מאד האנשים איתם אעבוד". השתוקקות עזה נעורה בי לכורסה דהויה ומאובקת, עם רגל חסרה אולי וזרועת פשפשים, אך עם יחוד ואופי. בשלב כלשהו חדלתי להקשיב, ורק שרבטתי בפנקס קודים מקוצרים לסיכום הפגישה, בנוסח: ללמוד-אנשים-מחוייב-להתפתח. מהראיונות עולה גם כי אחוז ניכר מהאוכלוסיה, כתשעים לערך, הם פרפקציוניסטים ללא תקנה, ולכולם משותפת האובססיה ללמוד, להתפתח ולהיות מאותגרים. יושבי בית הקפה הביטו בתמיהה בנחשול זה של עשרות צעירים הכמהים לאתגרים, אשר גם בקפה וקרואסון אינם בוחלים.

 

לפני שנים רבות, בהיותי ראש צוות צעיר וכרסתן, עברתי קורס בתורת הראיון. בין השאלות שהונחינו לשאול שם נכללה גם "מהן שלוש נקודות החוזק ושלוש נקודות החולשה שלך?". בצוק העתים עשיתי שוב שימוש בשאלות החבוטות הללו, והנה זה פלא – נקודות החולשה של כל המועמדים זהות: זה ממש נורא כמה שאני חייב ללמוד דברים חדשים; אני נוראה בענין זה שאני חייבת אתגרים; אני פרפקציוניסט שזה אסון של ממש.

 

על סף יאוש תהומי, ולגמרי דאוס אקס מכינה, הגיעה הישועה בדמות מתכנתת צעירה אשר עלתה לארץ לא מכבר, ולכן עדיין לא היתה מתורגלת בתורת האתגור והפרפקציוניזם. היא הציגה בכנות את הישגיה הבינוניים בלימודים ואת נסיונה הדל בתחום העיסוק המשוער שלי. "מהן שלוש נקודות החולשה שלך?" שאלתי בתקווה והיא לא הכזיבה: "אני עצלנית, לא מסודרת ולא חברותית".  "התקבלת!" הכרזתי באושר והדבקתי נשיקה למצחה המשתומם.

 

החברה יוצאת לדרך ברגל ימין.

 

שמור   בטל

4/6/2006 14:27
125 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן    לינק ישיר לקטע המלץ    

62,521