הבלוג מארח

 

פרק ראשון, ובו יסופר על שינויים וכיצד אפשר לנצלם לטובה

 

כמו מבעד ערפל דק או עשן על במת הפסטיגל, אני זוכרת ימים רחוקים, כשלאבא היה זמן. בעבודה הקודמת, במשך שלוש שעות ביום בערך הוא היה אומר לאנשים למה הרעיונות שלהם גרועים, ואז מתפנה לבנות מתקני האכלה לציפורים, לעקוב אחרי שיירות נמלים ולהמציא סיפורים מוזרים לפי צורות העננים. לפעמים שעות הפנאי הרבות שלו היו הרות אסון, כמו בימים בהם החליט לאפות עוגיות או לקלוע לי צמות, אבל בדרך כלל הצלחתי לנתב אותו לכיוונים חיוביים.

 

מאז הפך למנהל של חברת סטארט-אפ מובילה, הנמלים צועדות לבד וגם עבורי השתנו דברים רבים. אבא עובד כל הזמן, טס לחוץ לארץ כל שבועיים וחוזר זועף מלא סיפורים על דיילות אכזריות ושכנים מהמטוס שלא שולטים במרפקים שלהם. כאשר אבא אתי, הוא בדרך כלל מדבר בטלפון או גולל בעצבנות עם אגודלו את האימיילים במכשיר הכסוף המצחיק. הוא מקבל יותר ממאה הודעות ביום, וכל אחד מהן מתקבלת בברכת "אוף" או "טיפש" או במבט המיואש לשמיים, שאני מחקה בהצלחה רבה בכיתה להנאת החברות. מהר למדתי כי כשאבא בטלפון, הוא מאד רגיש לרעשים שאני משמיעה ברקע מחשש שהאיש מעברו השני של הקו יבין שהוא מטפל בילדות במקום לקדם את עסקי החברה החדשניים. זה המפתח מבחינתי להישגים חסרי תקדים: שיחת טלפון היא הזמן המושלם לדון בדחיית שיעורי בית למחר, צפיה בטלויזיה או צריכה לא מבוקרת של צבעי מאכל. עם הזמן השתכללה הבנתי את הגוונים הדקים של השיחות; שיחה עם משקיע בחברה יכולה להניב חצי קילו ממתקים ודיון באנגלית המלווה ברשימות קדחתניות הוא מפתח לגן-עדן של מסיבת פיג'מות פרועה. באמצע החודש הבא מזומנת ישיבת בורד טלפונית, ואני מתלבטת האם לבקש גור נמרים או הליקופטר פרטי.

 

פרק שני, ובו יסופר על אשמה ויתרונותיה הרבים

 

אבא שלי, בהיותו מנכ"ל כריזמטי אבל רגיש, חושב כי הוא מבין היטב כיצד הושפעו חיי מתפקידו החדש. ההבנה הזו מולידה את אחת מנפלאות הורות ההייטק – תחושת האשמה. הוא משוכנע כי במרוצו אחר ההצלחה הוא מותיר אותי מאחור מוזנחת ורוויית תסכולים, מביט בי תדיר במבט עגום ומלטף את ראשי "ילדה מסכנה שלי, את בטח כועסת עלי נורא שאני נוסע שוב". קשה לי לענות לאבא כשהפה שלי מלא טופי משובח תוצרת חוץ, ובודאי שלא הייתי רוצה לגרוע מתחושת האשמה שלו. הוא שקוע בה כל כך שודאי תאחז אותו יתמות נוראה בלעדיה, וחוץ מזה היא מקנה לי יתרונות לא מבוטלים. המתנות מעולם לא היו משובחות יותר, ואם לרגע עולה בלבי חשש בענין הבייבי בראץ או נגן ה-MP3, שיחת טלפון קצרה לפני העליה למטוס תספיק. מנסיון, אין כמו בדידות של טרמינל לשיפור איכות הבובות וציודן הנלווה. אבא גם אף פעם לא היה כל כך פעיל בחיי בית-הספר – "בטח כרגיל לא יהיה לך זמן, אבל המורה שאלה...". רק בחודש האחרון הוא הצטרף לשלוש ועדות כתתיות, ליוה טיול שנתי והנחה סדנת קישוט עציצים. אני תמהה איך אדם מתוחכם לכאורה, המתמרן בזריזות מפליאה בין משקיעים, לקוחות ומתחרים, ניתן להשפעה בקלות רבה כך כך.

 

פרק שלישי, ובו יסופר על תקלות משונות ומקורן

 

יתרונות רבים יש לאבא ובינהם – לפחות על סמך הדף שניתן לי מחברת יחסי הציבור – הבנה טכנולוגית מעמיקה, כישרון שיווקי מולד וחתירה בלתי מתפשרת לספק את צרכי הלקוחות. עם זאת, אני יכולה להעיד כי בדבר אחד הוא מתקשה מאד – לעשות הרבה דברים יחד. כאשר הוא מדבר בטלפון ומטגן לי ביצה לארוחת ערב, אני כבר יודעת שהצהוב לא יהיה בדרגת המוצקות הנכונה ולכן בלתי אכיל. פעם הוא התכופף לאסוף את הקקי של הארנבות תוך כדי שהוא כותב אימייל ואת מה שקרה למכשיר המרובע הוראות היצרן מעולם לא חזו. אתמול ארחתי בבית שמונה חברות מהכתה – נחשו מתי ביקשתי מאבא רשות? – ואפילו אני ריחמתי עליו כשהוא ניסה להוריד לכולנו את הגואש עם נצנצים מהשיער בזמן שאתר האינטרנט של החברה נפל ותוך כדי שהוא מתראיין לעיתון אמריקאי. הכתב המסכן לגמרי לא הצליח להבין את עניין הנצנצים. אבא הסביר לי שמולטי-טסקינג זה היתרון המובהק של הדור שלי, ולכן אנשים כמותו צפויים להיות בקרוב חסרי ערך, כמובן אם ההודים והסינים לא יגמרו אותו עוד קודם. אני חושב שהוא פשוט לא מוכשר כל כך, ומקווה לפחות שענייני החברה שלו מתנהלים יותר טוב מאשר ארוחות הערב שלי. יש לי עוד רשימת מתנות לא קצרה, כך שאני חייבת שהסטארט-אפ יחזיק מעמד לפחות שנה.

 

שמור   בטל

10/2/2007 20:41
87 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן    לינק ישיר לקטע המלץ    

62,521