הקשיבו נא

כתיבת הבלוג הופכת משימה קשה יותר ויותר עבורי. לא די בכך שהשטתה של קליפת אגוז בדמות חברת סטארט-אפ מצליחה גוזלת את כל זמני ומשאבי מוחי המוגבלים, הרי גם עולמי הרוחני מורכב משני גושים עכורים המרדדים תחת משקלם את השפה והמחשבה: מלאכת השיווק ושדות תעופה. כל האינטרקציה האנושית שלי כעת מונחית על ידי המצגת השיווקית, עימה אני נגרר על פני הגלובוס בין לקוחות פוטנציאליים, אנטישמים ברובם. בימים אלה החברה מבצעת את החדרתו הראשונית של המוצר לשוק, אם ניתן לקרוא לסיפורים הבדיוניים שבמצגת "מוצר", ובשם "שוק" לאנשים כבדי העפעפיים היושבים מולי ועליהם נכפיתי הר כגיגית על ידי מאכערים למינהם. עובדה ידועה היא כי תעשיית הייטק מייצרת אין ספור מוצרים שאין בהם חפץ,  שכן גם כך יש יותר מדי מחשבים בסביבה העסוקים בעיקר בניהול ובקרה הדדית. הערך המוסף היחיד הבא בחשבון הוא ארוחה יקרה שמצפים הלקוחות שאממן עבורם. זו מערכת יחסים בריאה בה אני מזין אותם בשקרים אודות טכנולוגיה לה מעולם לא יזדקקו, ואילו הם מחוייבים לכבוש בצלחת למשך שעה את הדחף לבעוט בי – כך נעים גלגלי הכלכלה הגלובלית! אני בטוח כי כל פריצות הדרך הטכנולוגיות הגדולות בעבר החלו כך – שני אנשים, תעוב הדדי וחשש מצמית של אחד מהם מגובה חשבון המסעדה.

לשהיה הממושכת במטוסים ובשדות תעופה יש השפעה מטמטמת. ראשית, היא מביאה את האדם להתרכז כל כולו בנושאים פעוטים, ואופקיו מצטמצמים למרווח הרגליים שבין מושבי מחלקת התיירות. במחלקת העסקים מתקיימות אולי שיחות חובקות עולם ועשירות מבע בין אנשים נינוחים; אני עסוק בדחיקה הדרגתית של מרפקו של שכני אל מעבר לקו הדמיוני במחצית משענת היד המשותפת, וכל מילימטר של התקדמות הופכני בעיני לענק רוח, מעין מרטין בובר של שורה 29 ליד השירותים. שאלות הרות גורל מטלטלות אותי לתהומות יאוש: האם אצליח להבריח משחת שיניים חרף התקנה החדשה האוסרת העלאת נוזלים וג'ל למטוס? האם הדיילת שונאת אותי? עוף או בקר? אוצר המילים שלי מתדלדל בהדרגה לשפה האיומה של חברות התעופה, על ההידור המגוחך שלה ("הקשיבו נא, נוסעי קונטיננטל הנכבדים") ועולם התוכן הדל המתמקד בהידוק חגורות מושב. שנאות עזות ניצתות פתאום – לאיש הנוחר משמאלי, לאישה המסתגרת שעות בשירותים – ואני מחניק אותן בבוטני תעופה. כל אוצרות התרבות האנושית נמחקים אט אט ממוחי, ומוחלפים בידע שימושי אודות מקומות ישיבה מועדפים בדגמי מטוסים שונים ומיקומם של שקעי חשמל בשדה התעופה. גיליתי מצבור שקעים חדש בטרמינל C בניוארק? פוף! גזה לה כל הפילוסופיה הפרה-סוקראטית. תחבולה נאה להשתחל לשורה 32 הנחשקת? נשתכח המשורר הידוע, מה שמו, ונותרו רק מילותיו "מותר לומר למוח – הרף". אם פעם תכננתי לקרוא את 'יוליסס' עד תומו, היום אני חוגג נצחון קטן כשאיני מחזיר את גב המושב לקראת הנחיתה.

הנדבך השני באישיותי החדשה הוא המצגת. המצגת זורמת במסלול המוכר עד זרא של הז'אנר, החל ברקע כללי על החברה, עבור דרך הגדרת הבעיה המטרידה את הלקוח, הפתרון המופלא, הטכנולוגיה העילאית, הערך הרב המופק ממנה והמחיר המגוחך בו הסכמנו לתת אותה ברגע של חולשת דעת. כדי שאוכל להעביר את המצגת מתוך ערפול החושים שאחרי טיסה, הכל בה קבוע, כולל הבדיחות המתוזמנות היטב והמחמאות לשאלותיו הנבונות של הלקוח. לשונה היא סופרלטיבים הרודפים זה את זה. אסור בשום אופן להותיר שם עצם ללא שם תואר מלווה, מחשש שיקום ויכה אותך – צוות מוביל, פתרון חדשני, טכנולוגיה מהפכנית. המצגת מלאה בהמחשות גרפיות מאירות עיניים: בשקף על אבטחת מידע מופיע איור של מנעול, בשקף הטכנולוגיה איש מקלוני שמראשו מבצבצת נורה דולקת ובשקף השאלות סימן שאלה ענק.

בדרך בין שתי פגישות ניבטים מחלון הרכבת אפרים ירוקים דשנים המתפרשים עד לאן שהעין רואה, והגשם הקל משרטט מול עיני האדומות פסים עדינים. על קריאת ספרים אין מה לדבר, שכן הם לא ערוכים בצורת שקפים ואינם מלווים באיורי מנעול ואיש מואר. לרגע נקטע הקיום הגיהנומי של טיסות ומצגות ועולים קטעי זכרונות של עולם אחר, בו האור אינו פלורוסנטי והאנשים מדברים זה עם זה באופן בלתי מובנה. אולם על אף הכר הנרחב למחשבות ליריות כל העולה בדעתי הוא האם אזכה מחר לשדרוג למחלקת עסקים או למצער מושב ב-exit row.