[את הפוסט הזה התחלתי – אך לא הספקתי לסיים – ב-10.8, שהוא יום הנישואים שלנו ומתברר שגם יום הולדתו של איאן אנדרסון מג'תרו טול J]
מעניין באיזה שיר הם יפתחו, אמר חזי כשכבר ישבנו והבמה המתינה ערוכה ומוכנה ורחש של הרגע לפני כבר עבר בקהל, אולי אקוולנג? ואני אמרתי לא, אקוולנג הוא חזק מדי, אי אפשר לפתוח בו, אבל לא היה לי מושג איזה שיר יהיה הראשון ופתאום התהייה הזאת הבהירה לנו כמה אנחנו מתרגשים.
וכשהתחיל השיר הראשון לא חלפו שתי שניות וכבר קיפצתי על רגליי. הכיסא שלי לא פגש אותי הרבה במהלך ההופעה הזו. רקדתי ושרתי והייתי מאושרת ונזכרתי כמה איאן אנדרסון הוא טוב ומנחם וחכם.
Nothing is easy.
Though time gets you worrying
my friend, it's o.k.
Just take your life easy
and stop all that hurrying,
be happy my way.
רציתי להמשיך ולפרט את כל מהלך ההופעה אבל אני לא רוצה לכתוב פוסט שיעניין רק את אוהבי ג'תרו, להפך, נורא רציתי דווקא לתת טעימה מהמופלאות הלירית והמוזיקלית (והאנושית גם, נתתי דעתי הפעם) של איאן אנדרסון גם למי שלא מכיר (ואם מישהו לא מכיר זה הזמן להבהיר את הדבר המבלבל הזה, שג'תרו טול הוא שם הלהקה ואיאן אנדרסון הוא שמו של הסולן-חלילן-גיטריסט-כותב-מלחין-רוח חיה-בדחן ועוד. שאר חברי הלהקה הם ברקע, ומתחלפים. ובכל זאת הסגנון של ג'תרו טול שונה משל איאן אנדרסון באלבומי סולו שלו).
אז לגבי ההופעה אני אגיד רק את ההפתעה הישראלית, שג'תרו טול אירחו את שלמה גרוניך, וניגנו יחד את הבאכים שלהם ושלו (העיבוד ה"ג'אזי הזול" כפי שהגדיר איאן, של ג'תרו טול ל"בּוּרֶה", ו"אל נא תלך" של גרוניך הבנוי על הפרלוד מס' 1). גרוניך גם הכניס שם את יש לי סימפטיה ואת התקווה, ואחר כך גילה לנו בעברית שלמחרת, כלומר היום, יש לאיאן אנדרסון יום הולדת (63), מה שאומר שחזי ואני התחתנו ביום הולדתו של איאן אנדרסון (כן כן, והוא מוזמן לבוא לחגוג אתנו גם בשנים הבאות). הנה היוטיוב, טרי מההופעה:
ועוד הפתעה ישראלית היא שבתוך ההדרן Locomotive Breath (שאם לא מקשיבים למילותיו הפסימיות הוא שיר אורגזמי) איאן אנדרסון שילב סולו חליל ובו ניגן את... קטיושקה. משקיען! גם בבחירת המחוות לקהל המקומי וגם בביצוען – זה היה נורא יפה.
היה כיף כל כך לרקוד כל הערב, ולתת לגוף לבטא את כל הג'תרו טול שזורם לי בעורקים מגיל 16, ואת תנועות הריקוד שספגתי בעיקר בחודשים האחרונים, ואת השמחה המקננת בגוף ומתפרצת במפתיע, שלמה ומוכנה לשימוש בלי שום קשר למצב רוח ולהלכי נפש.
ומה גיליתי חדש על איאן אנדרסון, שמגיל 16 אני מסניפה את קולו ואת שיריו? את האמפתיה. למשל בשיר כמו אקוולנג (שהם, בשכל רב, שמו אותו אחרון). קודם כול לבחור לכתוב שיר ותקליט שלם על איש כזה, הומלס מלוכלך שמסתכל על ילדות קטנות בפארק וחורש מזימות רעות, זה כבר מיוחד, אבל שימו לב איך הוא מתאר ממש את התחושות הפיזיות של האיש:
Sun streaking cold
an old man wandering lonely.
Taking time
the only way he knows.
Leg hurting bad,
as he bends to pick a dog-end
he goes down to the bog
and warms his feet
ואפשר להרגיש שהוא מאוד בנאדם גם בתהייה שלו אם האחות מטפלת באביו כראוי, ובתמיהה שלו על כך שהיא רוצה את חתימתו ב-Cheap Day Return. (זה שיר שאורכו דקה ועשרים, אל תתעצלו לשמוע).
וחוץ מזה הוא גם "סתם" משורר אהבה נפלא, למשל בשיר הזה שהוא בעיניי שיר אהבה קטן מושלם ומלוטש, ובמיוחד השורות האלה
Last night sipped the sunset
my hands in her hair.
We are our own saviours
as we start both our hearts beating life
into each other.
והחיוך בקול שלו כשהוא מתלונן שהיא שפכה פירורים על המיטה.
את האלבום שלהם משנות התשעים, Roots to Branches, לא אהבתי כשהוא יצא, היה לי קשה להסתגל לצבע צליל קצת אחר (אפל יותר), רציתי עוד מהג'תרו הטוב והישן שהכרתי, וכנראה אני לא היחידה. בהופעה הם התמקדו בשירים משנות השבעים, שאותם הקהל רוצה לשמוע. אבל אני בינתיים התאהבתי גם באלבום ההוא ולמרות שהם לא שרו ממנו, הנה עוד שיר אהבה חושני ויפה, בגוונים קצת אחרים, והוא נדיר ויקר בדיוק כמו האהבה שהוא מתאר. איזו חושניות מופלאה בתיאור אגלי הזיעה הקטנטנים על הצוואר... (ורמיזות למוזיקה ערבית ורמיזות לנשיכת צוואר. מה צריך יותר מזה?)
וכל כך הרבה לא סיפרתי, אבל אם עשיתי לכם חשק לעוד, אז תקנו לכם את האלבום המופתי אקוולנג, ואחר כך את כל האחרים.
