"את יפה," אמרתי לתלמידה שלי שנעמדה לידי
בעיניים נוצצות, וראיתי שהיא מצפה, מחכה שאני אראה עוד משהו. הסתכלתי ולצדה הייתה
עגלה ובה תינוק שצבע עיניו זהוב-דבש, חום-זהוב, כזה שמעולם לא ראיתי וודאי לא אצל
תינוק בן תשעה ימים. בינתיים אני מאוד מאושרת, היא אמרה. אם הכול יימשך כמו בתשעת
הימים האלה... ובירכתי אותה והתרגשתי איתה ועיניו היפות של התינוק ליוו אותי
בליטוף קטיפתי.
ובבוקר רקדתי
בצעיפים בלתי נראים של זהב וורוד ותכלת, והלכתי בשדה ובו פרחים תכולים ענקיים,
והמון דבורים היו בשדה, והופתעתי אבל חשבתי, כנראה הדבורים הן המלאכיות שלי, ורק
ברגע האחרון לפני שפקחתי את עיני נזכרתי שהצעיפים המופלאים שרוטטים באוויר בצבע
זהוב דבשי ודבורי הם בצבע עיניו של התינוק.
כשירדתי במדרגות
שבתוך הבניין אחרי המורה שלי נדמה היה לי שאני רואה את הזהוב הדבשי תלוי על זרועה,
כמו תיק, אבל הסתכלתי שוב והתיק שלה היה אדום לגמרי, בדיוק כמו קודם.
"תראי!"
אמרתי לה. בגרם המדרגות הבא, לפנינו, ירדה יונה. קיפצה ממדרגה למדרגה, כאומרת, אם
הפנים הוא חוץ ואם תלמידות ריקוד עפות, למה שיונה לא תרד במדרגות? ואולי משהו אחר,
אולי עוד לא הבנתי מה שהיא אמרה.
