בין חמש לשש

בין הגיהינום הפרטי לתעצומות הנפש

ניפגש לכוס קפה בסלון שלי

המלא באנשים זרים.

תוכל להגיע? אינך עסוק?

בימי ראשון בין שלוש לארבע

לאחר הייאוש, יש לי שיעור.

בערב עבודה, אנא השתדל

לבוא בזמן, חפצתי לראותך.

שעה אתך תנמיך

את עוצמת הרעש בראשי

ועוד מעט תלך ובין חמש לשש

איני יודעת את נפשי.

עוד מכתבי עליית הגג הווירטואלית... שיר מגיל 19 בערך

היצור [סיפור]

היצור - מאת לי עברון

אני גר בקומה השניה בבית עץ בן שתי קומות, ומטפס אליה תמיד בגרם

מדרגות מעוקל ורעוע, אף הוא מעץ, שנמצא מחוץ לבית. ניתן גם לטפס

בגרם מדרגות רעוע פחות, שמותקן בבית פנימה; אני נרתע מזה, וסיבותי

עמי.

הקומה התחתונה היא כולה חדר אחד, גדול, מרווח, ובכל זאת משרה

תחושה קשה של קלאוסטרופוביה; אין שם חלונות. בקומה זו גר היצור.

קומתי מחולקת לשלושה חדרים: סלון מרווח שהוא גם חדר העבודה

שלי, וארבעת קירותיו הם ארונות ספרים מלאים וגדושים שעליהם

גאוותי; חדר השינה שלי, אף הוא מרווח למדי, ובו שני חלונות גדולים

המשקיפים על הנוף המרהיב שבאזור מגורינו, ומטבח קטן.

חברים הבאים לבקרני מתפעלים תמיד מיפי הבית. אני מתפעל פחות.

ידועות לי מגרעותיו; רטיבות, טחב, רוח הפרצים שחודרת בקלות פנימה

בחודשי החורף. והיצור, נראה שלא אכפת לו היכן הוא, ויהיה אומלל

באותה מידה בכל מקום אחר.

אני איני אומלל; אני מרבה לצאת החוצה, מתיידד בקלות, מסוגל לקשור

שיחה כמעט עם כל אדם, ובני האדם אוהבים אותי.

ידידיי החדשים אינם יודעים על קיומו של היצור: הוא ספון לו בקומה

התחתונה,  אינו מנסה לטפס אליי לקומה השנייה כאשר אני מארח, ואם

שואלים אותי מה אני מסתיר שם בקומה התחתונה, בדרך כלל איני משיב, וממהר לשנות את נושא השיחה.

ידידיי הוותיקים יותר מכירים את היצור, ואלה שכבר הסכינו עמו

אומרים שהוא אפילו חביב; העיקול בזווית פיו, שלעתים מודגש יותר

ולעתים פחות, נראה להם כחיוך. אולי באמת זה חיוך; אני איני יודע.

מעולם לא ניסיתי לברר.

גם לידידים הקרובים האלה לא הסברתי מהו בדיוק הקשר ביני לבין

היצור; איני רוצה להסביר זאת, והם, כמוני, מקבלים את קיומו בביתי

ככורח המציאות, מבלי לבקש סיבות.

חיי עם היצור, עד לחודשים האחרונים, לא היו סיוט; הוא בשלו, אני

בשלי, הכל זרם על מי מנוחות. כך היה עד הבוקר הנורא בו התעוררתי

ומצאתי על שולחן הכתיבה האהוב שלי, שולחן נפלא מעץ מהגוני כבד,

ערמת דפים ועטי, העט השחור היפה, מונח עליהם. לא כך הנחתיו בערב

הקודם; ואותם דפים היו מלאים באותיות שחורות קטנות, שלא היו

שלי.

תחילה לא ראיתי מלים, רק אותיות: אותיות נפלאות, מסוגננות, בהירות

ומעוגלות, מתחברות זו אל זו בליטופי קווים מעודנים, שכמעט אי אפשר

להבחין בהם. אחר כך ראיתי מלים, מלים שאת כולן ידעתי ואהבתי פעם,

וכבר מזמן שכחתי; מלים שרדפו זו את זו רדיפה הכרחית ומובנת; מלים

שכל אחת מהן הייתה נכונה אך לא מובנת מאליה, ואותן מלים התחברו

יחדיו למשפטים, שהתחברו לסיפור, שהתחבר אל מוחי ואל לבי במכת

חשמל נוראה. היה זה סיפור חיי, לא זה הידוע לי, שבא במגע עם צבעים

וקולות ועורות וגופים של הזולת, אלא זה החבוי, שנרקם אצלי במוח

ובגידים ובעורקי הדם הכחולים הקטנים, זה שחיבר יחדיו את כל איברי

גופי ורק בגללו לא התפרקתי לחלקים קטנים וחסרי אונים.

רציתי לקרוע את הדפים לחתיכות קטנות, להשליך את עטי השחור

והיפה, לנסות ולשבור את שולחן המהגוני הכבד, אך לא הייתי מסוגל

לגעת בכל הדברים האלה. רציתי לרדת כרוח סערה אל הקומה

התחתונה, לרצוח את היצור ולנסוע הרחק.

לא עשיתי דבר; לא באותו בוקר, ולא בבקרים הבאים; הנחתי את

השולחן, את הדפים ואת העט כפי שהיו. בכל בוקר התווספו דפים,

מלאים בתגליות מכאיבות, שעם הזמן נעשו גם מענגות.

הכתבים האלה מילאו את חיי, ופסקתי מיציאותיי החוצה; ידידיי,

הישנים והחדשים, דאגו לשלומי ובאו לבקרני באחד הבקרים, כאשר

קראתי בחיל וברעדה את דפי היום שהמתינו על שולחני, בידי השמאלית

ספל קפה ובידי הימנית העט השחור.

הידידים התנפלו עליי וחנקו את גרוני בחיבוקיהם; העט נפל מידי, הקפה

נשפך על האותיות היקרות ומרח את קווי הליטוף העדינים שחיברו אות

לאות על פני הדף כולו. ומייד היו כל הדפים בידיהם, והם קוראים,

מחללים את האותיות הנבלעות בזו אחר זו בתוך אישוניהם המתרחבים,

פוערים את לועיהם בקריאות התפעלות, גופם מתעוות בהערצה, והנה,

הם נושאים אותי על כפיהם ומריעים, נושאים אותי הרחק מן הבית ומן

היצור, מביאים אותי אל העיר כדי להכתירני, רוצים לקטוע את ידי

הימנית ולהכריז עליה כקדושה, בחשבם כי זו היד שכתבה את סיפור חיי

העלום, שמסתבר שהיה גם סיפורם העלום של כל האנשים האחרים;

ידידיי הישנים, ידידיי החדשים ואלה שאינם ידידיי, כולם מעריצים אותי

ומרטיבים אותי בנשיקותיהם, אחד מידידיי החדשים יש לו גרזן ביד,

הוא זה שיקטע את ידי, ואחר גוזר את הדפים, דפי היצור, ומחלק מילה

לכל איש, וכל איש מחזיק בפיסת הנייר שלו ובוכה, ודמעותיו מוחקות

את המילה ואז הוא בוכה עוד יותר והנייר מתמוסס, ולבסוף הכל שלולית

אחת גדולה ואטבע בה אם לא אזעק כי היצור, היצור הוא שכתב את כל

זה, אך לא אצעק, אטבע בשלולית ואניח ליצור לשרוף את בית העץ שלי

במלותיו.

סיפור שכתבתי אי אז בגיל 17.

עקב חיפוש שירים ישנים בתיקיות, בנסיבות משמחות, מצאתי אותו ואחרים, וחשבתי שלפני עידן המחשב אולי הייתי מוצאת אותם בעליית גג...

ואני, כשקראתי עכשיו שוב, התפעלתי, אבל הסוף קצת הצחיק אותי :)