אני קוראת סוף סוף את "רצות עם
זאבים". יש המון בספר הזה, וכנראה צריך לקרוא אותו מדי כמה שנים. בקריאה
הראשונה והנוכחית הזאת יש דברים שמסובכים לי, אבל יש גם כמה שמאוד פשוטים.
הדבר הכי פשוט, וכל כך רציונלי שרגע
אחרי שמבינים אותו לא מבינים איך אפשר לחשוב אחרת: כל הנושא של דימוי גוף. בעצם כל
כך לא הגיוני לצפות שכל הנשים ייראו אותו דבר, או לחשוב שצורת גוף אחת עדיפה על
אחרת. כמו לצפות שכל הפירות בעולם יהיו תפוחים.
ועוד דימוי שעלה לי בהשראת רגליי,
שעקיצות יתושים עשו בהן שמות: הצלקות של כל אחת מאתנו הן מפה לארץ אחרת, אז איך
מפות של ארצות שונות ייראו אותו דבר?!
עוד שני דברים נורא חשובים שכבר תרגלתי
אותם השבוע קשורים לחיי הנשמה (או נפש? לא סומכת על התרגום) והיצירה.
האחד קשור במחמאות – לא לדחות אותן, לא
לעוות אותן, לקבל אותן ולאמץ בשתי ידיים. כאמור, כבר תרגלתי השבוע, ואין כמו טעם
של מחמאה שנשארת...
והאחר קשור בזמן שמוקדש ליצירה, או בזמן
שנועד להזנת העולם היצירתי – לא 'לגנוב' אותו ("גנבתי לי שעה לכתוב..."),
לתת אותו ביד רחבה. בספר, אסטס כותבת על הציפייה המוכרת לי מאוד "להיות שבעה
כי כבר אכלתי אתמול". אבל אתמול זה אתמול, ואם היום אני צריכה גם קפה עם
שרית, וגם לכתוב שיר, וגם לנגן, וגם לרקוד, וגם לכתוב עכשיו בבלוג 
– אז זה מה שאני צריכה, ולהתחשבן עם עצמי על זה לא
באמת יעשה אותי יעילה יותר בפרנסה ובעבודות בית... שנאמר:
הַכֵּלִים בַּכִּיוֹר
הַכְּבִיסָה גּוֹאָה
אֲנִי כּוֹתֶבֶת
