רק היום כתבה סרפנטינה שהיא רוצה חתול, וכתבתי לה שגם אני, והנה בשובי הביתה מקפה עם חברה, בעודי מחפשת את המפתח בתיק שמעתי מיאו ענוג מלמעלה. כמנהגי כשאני שומעת מיאו ענוג, שאלתי בחיבה רבה "מי זה אומר מיאו?" ורצה אליי חתולה קטנטנה, לבנה-אפרפרה-ג'ינג'ית כמו שהייתה לאבי שלי ז"ל, גרגרה בקולי קולות והוסיפה להשמיע לי מיאררים ענוגים. ניסיתי להיות קשוחה, חשבתי שהיא בטח של מישהו,אבל בדיוק עלתה מישהי במדרגות ואמרה לי "את יכולה לקחת אותה ממני? אני אלרגית." כך כשחזי פתח את הדלת (מתוך תמיהה שאני מקרקשת במפתחות אבל לא נכנסת) ראה אותי והתינוקת בזרועותיי. בקיצור, נכנסה הביתה אתנו, הרגישה בבית מהרגע הראשון, עשתה סיבוב התלטפויות רציני על שנינו ואז נסעתי לקנות לה ארגז חול ואוכל, והיא ישבה אתנו לראות אנג'ל (ונרדמה. מעדיפה באפי כנראה.)
זה מוזר, ההרגשה כל כך נכונה, כאילו היא הייתה שלנו תמיד. אמנם אני אלרגית, ומתגרדת, אבל היא כל כך מתוקה, זה שווה את זה. רק שלא נגלה שהיא באמת של מישהו. אחר. שאיננו אנחנו.
(האם מחר ישאירו לנו תינוק בסלסלה ליד הדלת? ואם כן - האם נגיב אותו דבר?)
