הדלת הנפתחת אל הקיץ
אז זהו. זה קורה. מחר אורז הבלוג את עצמו, את מזוודותיו ואת זמרת האופרה המסופחת אליו ועולה על רכבת לפרנקפורט ומשם לישראל. החוויה הפכה לסוריאליסטית במיוחד לאור מזג האוויר השורר בזארברוקן בימים אלה - גשם שוטף וטמפרטורת מקסימום של 16 מעלות. כפי שציינה אסנת, זה הזוי לחלוטין לארוז רק גופיות כשאוויר קר חודר מבחוץ, ולקלוט שהבגדים החמים היחידים הנדרשים הם אלה המיועדים לנסיעה לפרנקפורט וחזרה (ואולי גם בשביל המזגן של הקריון, אם נחליט ללכת לסרט בארץ).
כדי לתגבר את תחושת ההזייה נסענו היום לצרפת כדי לקנות מתנות לחברים בארץ (ובאותו זמן למלא את הפריזר בכל טוב לאחרי שנחזור). התלווה אלינו דימיטרי, בעלה היהודי-רוסי של הזמרת הרוסיה נינה, הלומדת עם אסנת, כך שהכל התנהל בגרמנית (השפה המשותפת). התוצאה היתה שיצאנו עמוסי בשרים (בקר, חזיר וברווז), דגים (פורלים ופילה לסושי מכל הסוגים), גבינות (לא סתם קנינו צידנית לקחת לארץ) יין (שלושה בקבוקים) ו-1850 גרם שוקולד (אסנת רצתה לקחת אחד מכל סוג שיש אבל ריסנתי אותה).
אחרי כל זה, מה הפלא שלמרות תוכנית מסודרת כמו מבצע צבאי, הנסיעה עדיין נראית לי כמו איזו הזיה מעורפלת. אולי זה בגלל שאנחנו טסים הפעם בשעת ערב מאוחרת, מה ששולל את תחושת ה'קמים ונוסעים' המקובלת לטובת יום שלם והזוי של טרום-נסיעה מחר, ואז לילה שבו אבדוק סופית אם אני באמת לא יכול לישון בטיסות. מבחינת הבלוג פירוש הדבר שאהיה כאן קצת פחות בתשעת הימים הקרובים, אבל אתם עדיין מוזמנים לנהל בתגובות שיחות ענפות בענייני באפי, האוס וכל השאר. אני אנסה לקפוץ לביקור מדי פעם ולדווח לכם איך זה לחוות שוב מזגנים, ים, ואת השמש הישראלית אחרי שנה של ניתוק.


שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 22/8/2007 23:06, ושייך לקטגוריות מעברים 10-20-30
10 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-26/8/2007 18:16

---

משהו חרדתי
משהו לאה מרחף באוויר, חרדתי, לא נתפס. חוסר התקשורת עם הסביבה: בגלל הצינון אני בקושי שומע באוזניים, ומצד שני כאילו כל הזמן יש איזו המייה באוזניים. אולי גלי הים, אולי הדם בעורקים, אולי משהו קצת פחות קונבנציונלי.
מנסה להיתפס בדברים, והם גולשים-חומקים. לאן נעלמו הקוראים (זכותם להעלם, לקרוא בלוגים אחרים, או סתם לא להגיב כי לא היה להם מה להגיד), מה קרה לסקייפ שלי (תקלה עולמית, תתוקן תוך 24 שעות), מה הייתי צריך לעשות ושכחתי (לא יודע, שכחתי).
תאריכים רחוקים הופכים קרובים ולהיפך. הביקור המתקרב הופך דמיוני ככל שהוא נעשה יותר מוחשי; הספר שיצא לאור הופך לאיזו ברייה חמקמקה שכולם יודעים עליה אך איש לא ראה אותה עדיין. דיונים תיאורטיים הופכים למעשיים ולפתע מתחולל איזה מונסון קצת בחלל שבין חדר העבודה למטבח.

חייב להיות פער כלשהו בין להגיד את הדברים בבטחה לבין לתפוס עמדה מתנשאת. חייב להיות מקום להשתחל, כזה שיאפשר קוהרנטיות ובנייה מסודרת אך לא יהפוך כל דיבור להרצאה.
אני לא רוצה להיות בובה מנופחת מחשיבות עצמית, אבל יש לי דברים להגיד, ואמירתם באורח חד, מדויק ותקשורתי ככל האפשר היא לא רק זכותי אלא גם חובתי. אלא שהמערך המדויק הזה חייב לשמור כל הזמן מרחק נגיעה מהאש הבוערת בפנים: לא קרוב ולא רחוק מדי, לא לגעת ולהישרף ולא להתרחק ולהתאנלט (= להפוך לאנליטי).

ללכת דרך המונסון כמו בפוסט הקודם זה לא אומר רק להתמודד על המשברים, אלא במקום מסוים להימנע משיכוכם, ולפעמים לעשות בדיוק את הדבר ההופך משצריך כדי להביא אותם לנקודת רתיחה. זה תהליך שאני מוכן אליו שהוא עוסק בי בלבד, אבל הוא בהחלט עלול לפגוע באחרים, מה שהופך אותו לפעמים לבעייתי.
על חלופות נדבר אחר כך.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 16/8/2007 20:39, ושייך לקטגוריות שחרור קיטור, אהבה ויחסים, קוהרנטיות זה פאסה, מעברים 10-20-30
16 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-19/8/2007 09:35

---

גשמי מונסון
בשבוע האחרון מסתובב לי בראש שיר פופולרי בגלגל"צ, ששמו monsoon. זה משגע קצת את אסנת, כי מה שנתקע לי בראש זה לא ממש השיר אלא רק שורה אחת מהפזמון שלו - go through the monsoon. אז ניסיתי להבין למה השורה הזו תקועה לי בראש.
מונסון הוא מונח גיאוגרפי המתייחס לכל מיני זרימות אויר עונתיות בהודו ובדרום אסיה, שיכולות להיות רטובות, יבשות ומה לא. אבל התפיסה המערבית, המונסון הוא קיצור ל'גשמי מונסון' - כלומר לעונת הגשמים הקשה המתרחשת לפעמים בהודו וגורמת להצפות ולאסונות. מונסון הוא לא סתם סערה, אלא הרבה מאוד גשם ולהרבה מאוד זמן.
ואם כך, מה הכוונה בלעבור 'דרך המונסון'? נראה שאין מדובר סתם בהליכה מצד אחד של חזית קרה לשני, אלא בתהליך שעלול לקחת זמן רב, ושעיקרו הליכה לתוך ההרבה-הרבה-גשם-שנראה-כי-אין-לו-סוף בתקווה שיש משהו שמחכה בצד השני. וזו תחושה שתמיד עשתה לי משהו.
בשיר "מי שחלם" (להבדיל) מופיעה השורה "מי שעבר את כל הלילה וראה אור יום". הלילה כאן מטאפורי למלחמה, ושניהם משחקים את תפקיד המונסון: משהו קשה, ארוך, אינסופי-למראה, שצריך לעבור דרכו ולהגיח מצדו השני. אם נניח לרגע למטואפורות, אפשר לחשוב על התמודדות עם כאב קשה - אובדן, טראומה, גמילה, פרידה. כשנתקלים במשהו כזה, הגישה שלי היא תמיד לנסות 'לעבור דרכו': לא להתעלם ממנו, להדחיק, להניח בצד ולהמשיך לתפקד (מצד אחד) אבל גם לא לטבוע ולהתבוסס בו (מצד שני). אלא לנסות ללכת דווקא אל המקום הכי כואב, הכי קיצוני, כדי לעבור דרכו להגיע אל השקט שאחריו, אל האור בסוף הלילה, הרגיעה שבסוף המונסון.
זה מהלך שנוגד את ההיגיון וגם את הרגש הטבעי. אבל אם צדק שלום חנוך ו"תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר", הרי שהליכה אל תוך האפלה והכאב הכי קשים היא הדרך לצאת מהם, ואולי אפילו להתחזק מהם. ידידה שלי, שעובדת כדוּלָה (מלווה ללידה), אמרה שהיא ממליצה לנשים על לידה טבעית (ללא אפידורל) בגלל שבדרך כלל המעבר דרך הכאב מעצים את האישה, גורם לה לדעת למנה הגוף שלה מסוגל ומחזק את הקשר שלה אתו. באיזשהו מקום, הכניסה המכוונת אל תוך הכאב הנפשי נועדה לאותה מטרה - בשביל לעבור את השינוי הגלום בכאב הזה, לעבור דרכו בעיניים פקוחות ובלי לברוח.

(בפוסט הבא - הוריקנים)
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 16/8/2007 01:12, ושייך לקטגוריות מעברים 10-20-30, מונולוגים מהאמבט
13 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-18/8/2007 17:49

---

סימני התרגשות
רק חזרתי מרומא, וכבר נחתו עלי מרחוק חדשות טובות: ספר השירים הראשון שלי, 'סימני נשיכה', שהיה אמור לצאת באמצע אוגוסט, הקדים את הדדליין וצפוי להגיע לחנויות כבר בשבוע הבא. נדמה לי שהזכרתי כבר את הספר בבלוג, אבל נוספו לי מאז אי-אלה קוראים, וזו אולי הזדמנות לספר קצת על הספר ועל מה שבא לפניו.
אז ככה: אני כותב שירים מגיל 14, ומפרסם בבמות שונות מאז 1997. כבר אז, כשהתקבלתי לכיתת השירה של הליקון (אז בשיתוף 'משכנות שאננים'), שאפתי להוציא בשלב מסוים ספר שירים. אפילו שגיתי בפנטזיות שמנחי הכיתה יזהו מייד את כשרוני ויציעו לי תוך שנה להוציא אצלם ספר. אלא ש"תיכך ומיד הבנתי שלא הבנתי שום דבר" וגיליתי כמה אני לא מכיר את תחום השירה (זו היתה, למשל, הפעם הראשונה שנתקלתי במושג 'עריכה').
בשנים שעברו מאז המשכתי להיות פעיל בתחום - פרסמתי בכתבי עת רבים, קראתי בערבי שירה ובפסטיבלים, הצטרפתי לקבוצות משוררים שונות ואפילו הפקתי אירועי שירה בעצמי - אבל את הוצאת הספר דחיתי שוב ושוב. גיליתי למשל שקל יותר להוציא ספר פרוזה, ועסקתי בו זמן מה; אחר כך הקשבתי לעצתו של רפי וייכרט, שהזהיר אותי מחיפזון בספר הראשון, ויעץ לי לחכות עד שיש בידי מספר נאה של שירים איכותיים באמת.
לפני קרוב לשנתיים החלטתי שהגיע הזמן, והתחלתי לגבש קובץ שיהפוך לספר השירים הראשון שלי. היה קשה מאוד להתמודד עם כל הטקסטים שיצרתי ולהחליט אלה מהם ראויים ואלה לא; היה עוד יותר קשה להתמודד עם כל הדעות ששמעתי על שירים שונים במהלך השנים. אבל בסוף גיבשתי קובץ ושלחתי למספר הוצאות.
הוצאה אחת דחתה את השירים במכתב מנומס; אחת לא ענתה עד היום; ושתיים הסכימו. אחרי התלבטות ארוכה ומורכבת בחרתי להוציא את הספר ב'הליקון', שהיא במידה רבה הבית הספרותי שלי, הן בזכות כיתת השירה (לעיל) והן מפני שבמהלך השנים השתתפתי בפעילויות שונות של העמותה, כמפיק אירועי שירה ומאוחר יותר כמנחה באותה כיתת שירה בה למדתי.
ב'הליקון', בניגוד להוצאות רבות אחרות, נהוג תהליך ארוך ומפרך של עריכה על ספרי השירה המתפרסמים. אני אכתוב פעם על החוויה הלא-קלה של עריכה אינטנסיבית, אבל עכשיו אני מעדיף לא לפרט; זה היה תהליך מורכב, שעבר דרך שני עורכים (יקיר בן משה ואמיר אור) ועוד נקטע באכזריות בידי הנסיעה שלי לחו"ל. אבל אחרי התהליך הזה פתאום היה לי ביד משהו אחר - לא אוסף לא-ברור של שירים מתקופות וממצבים שונים, אלא ספר: יצירה ממוקדת, עם אמירה ברורה (גם אם מורכבת), שאני יכול לעמוד מאחוריה. כמובן, המון דברים שרציתי להגיד נשארו בחוץ, והמון שירים טובים נשרו, כמה מהם ממש ברגעים האחרונים, אבל פשוט אין ברירה - חייבים לצמצם אם רוצים להגיד משהו, לגזום קצת את העושר כדי ליצור תקשורת מתוך כוונה. והרי השירים שנקצצו לא הולכים לאיבוד, והם עוד עשויים להתפרסם, אם בכתבי עת ואם בספרים הבאים; ומצד שני, אני באמת יכול להיות בטוח שהספר מייצג במדויק ובאופן חותך איזשהם פנים אמיתיות שלי.

אני מאוד מאוד מתרגש לראות את הספר, למשש אותו, להחזיק אותו ביד, אבל זה יקרה רק בסוף החודש. כמובן, עד אז כל זה נראה לי כמו איזו פנטזיה משונה שלא קשורה אלי בכלל. הניתוק בשיאו. אבל אתם יכולים לעשות את מה שאני לא יכול, כי הספר צפוי להגיע לחנויות הספרים כבר בשבוע הבא. בכל מקרה, אעדכן בבלוג.


שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 1/8/2007 21:30, ושייך לקטגוריות אמנות, מעברים 10-20-30, סיפרותי
34 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     2 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של punktchen ב-5/8/2007 03:58

---