על ייאוש ונואשוּת
אחד הדברים שירון, המורה של אסנת, מזכיר לפעמים כתנאי לאמנות הוא 'נואשוּת'. אבן שושן ורב-מלים לא מכירים את המילה הזו, אבל בשבילנו המשמעות שלה די ברורה: נואשות היא תכונתו של מי שרוצה משהו נואשוֹת, שצריך משהו באופן נואש - תרגום עברי למונח desperation, שהתפצלה בשלב מסוים מהמילה despair.
תקציר ההיסטוריה: despair נוצרה לתיאור מצב של חוסר תקווה, וזה המקור הלטיני. בשלב מסוים החל התואר שנגזר ממנה, desperate, להתייחס לא רק למי שאיבד תקווה אלא גם למי שמתוך ייאושו מוכן לעשות דברים מסוכנים וקיצוניים כדי להשיג את מה שהוא רוצה. השם שנגזר ממנה, desperation, החל בשלב מסוים לא לתאר את אובדן התקווה אלא דווקא את אותו רצון עז של מי שאין לו מה להפסיד, והולך על כל הקופה.
המשמעות הזאת חלחלה לעברית, גם אם לא למילונים; תמצאו אותה בבלוגים של רווקים מחפשי בני/בנות זוג כתכונה של מי שכבר לחוץ למצוא שידוך. המשמעות שלה עבורי דומה אבל שונה: היא מדברת על הרצון העז, הנכונות להסתכן, ההעזה, ההימור 'על כל הקופה'.
אבל מה הקשר בין הייאוש, שמוביל אותנו לשבת בצד ולוותר, לנואשות, שמובילה אותנו לקפוץ למים?
ליליאנה חברתנו סיפרה לנו שהיא הגיע לאודיציה לבית הספר בזארברוקן, אצל ירון, אחרי שכשלה במספר אודיציות אחרות, וכשהיא כבר בעצם ויתרה על השאיפה להיות זמרת. היא באה לאודיציה רק בגלל שהיא רצתה לסיים את הסבב בכבוד ולחזור לקרואטיה. ואז, כשהיא באה מוכנה לוותר על הכל, יצאה ממנה הנואשות להיות בכל זאת זמרת, והיא עברה את האודיציה בהצלחה רבה.
כי הקו בין הייאוש והנואשות הוא דק כמו הקו בין המלים האלה. כי לפעמים המקום הבטוח ביותר הוא מתכון לאסון, ואילו ההימור האחרון, זה שמתייאש לגמרי מלשחק לפי החוקים הבטוחים ולכן מנסה משהו חדש, הוא שמאפשר לי לזנק החוצה ולעשות משהו אמיתי. אני מתייאש הרבה, כמעט כל יום, בין השאר בגלל שאני זקוק לנואשוּת שתניע אותי.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 9/5/2007 01:04, ושייך לקטגוריות אטימולוגיה בשקל תשעים, אמנות, מעברים 10-20-30, שחרור קיטור
19 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     2 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ד.ט ב-15/5/2007 14:01

---

אין לי ארץ אחרת
(שאלה שעלתה כאן בתגובות שלחה אותי למסע בעקבות היחס שלי למדינת ישראל ולהגירה ממנה. מאחר שלא ממש גיבשתי דעה מסודרת בעניין הזה, המסע לבש אופי נסיוני במקצת, שיתבטא בנטייה של הפוסט הנוכחי להיות אסוציאטיבי ולא פסקני במיוחד, כך שאולי לא יענה בדיוק ובאופן מלא על השאלה שנשאלה. אם יהיה צורך, אמשיך להעמיק בנושא בפוסטים נוספים).

כשהייתי ילד היה לנו משחק ישן בשם "משחק-טיול בארץ ישראל השלמה". שם המשחק לא היה מנוקד, ואני תמיד קראתי את המילה האחרונה כ"הַשְלָמָה", והנחתי שחסר מקף לפניה; זה נראה לי הגיוני, כי מטרת המשחק היתה 'להשלים' ביקור בשישה אתרים על מפת הארץ, שכללה כמובן גם את יהודה, שומרון, עזה, סיני והגולן. זה נראה לי אמנם קצת מוזר שהאתרים לביקור לא כללו את תל אביב או חיפה (הם היו ירושלים, אילת, מטולה, קונייטרה שבגולן), שארם א-שייך ועוד אתר בקצה סיני ששמו חמק לעת עתה מזכרוני), אבל היה הגיון 'משחקי' בכך שצריך להגיע לכל קצוות הלוח כדי להשלים את המשימה, כך שהעניין לא טרד את מנוחתי. וכי למה שיטריד אותי, כשכל המפות שראיתי בבית הספר הראו ישראל רחבת-מותנייים, עם תוספת למעלה מימין? איך הייתי יכול לדעת שבמסווה של משחק ילדים נחשפתי למניפולציה אידיאולוגית, לעיקרון 'ארץ ישראל השלמה' ולדעה פוליטית שהיום משויכת לימין ההזוי?

אחרי שגדלתי קצת עברנו, כל המשפחה, לארצות-הברית לשלוש שנים (אבא שלי היה בשליחות). למרות חוויות אדירות שצברתי בטיולים ביבשת באותם שנים, מבחינה חברתית היה המעבר עבורי טראומטי למדי - בעוד שחברי בארץ החלו בגישושי החיברות של גיל העשרה (כיתות ח'-ט'-י') אני התקשיתי למצוא את עצמי בחברה האמריקאית, הבנויה על קודים חברתיים אחרים. בשלב מסוים גם החלה בארץ האינתיפאדה הראשונה, מה שאמר שהאמריקנים המודעים יותר לסביבתם החליפו את השאלה "Do you ride camels to school" בתהיות על כמה בטוח מבחינתנו לחזור לשם בסוף התקופה.
בתוך כל הבלגן הזה התבטל שיעור היסטוריה והמורה המחליף (נדמה לי המורה להתעמלות) החליט להעביר את הזמן בחידון טריביה-אקטואליה שכנראה העתיק מהעיתון המקומי. אני לא הבנתי הרבה באקטואליה אמריקנית, כך שנמנמתי רוב הזמן, אבל אוזני נפקחו כשהמורה שאל בשלב מסוים את השאלה הבאה:

(או משהו דומה).
מיד ראיתי את ההזדמנות שלי להבריק. אמנם האינסטינקט הראשון שלי - מאז משחק ארץ ישראל השלמה - היה לתקן ולטעון שישראל אינה כוח כובש באזור אלה; אבל מיד הבנתי שעדיף פשוט לזהות את האזורים ולזכות בנקודות. לקחתי עוד כמה שניות לוודא שאני זוכר איך אומרים באנגלית יהודה, שומרון ועזה, הרמתי את היד בביטחה, ועניתי בביטחה "Judea, Samaria and Gaza". מה רבה היתה הפתעתי כשהמורה הודיע שתשובתי שגויה לחלוטין, שכן אצלו כתוב "The West bank, the Gaza strip and southern Lebanon".
מעבר למבוכה המובנת, התשובה הותירה אותי מבולבל. דרום לבנון? לא נסוגנו משם ב-86? מה עוד אני לא יודע על המדינה שלי? מה עוד היא מסתירה ממני, ישראל הרשמית והייצוגית? אלו עוד הפתעות נכונות לי ממנה?

ב-88 חזרנו ארצה ותוך פחות משנה מצאתי את עצמי במשלחת בני נוער לפולין. 'מצאתי את עצמי' הוא תיאור מדויק, שכן הסיבה להשתתפותי במשלחת היתה שניגשתי לחידון בנושא השואה והגבורה בביה"ס, שהפרס הראשון בו היה הצטרפות למשלחת ללא תשלום. אני ניגשתי לחידון פשוט כחובב חידונים וטריביה, בלי לשקול יותר מדי את משמעות ה'פרס', והתוצאה היתה שהצטרפתי למשלחת 'ברגע האחרון' ולא השתתפתי כמעט בתהליך החווייתי הארוך שתוכנן לנוסעים (ביקור בלוחמי הגטאות וביד ושם, שיחות עם ניצולים ועוד). אבל דווקא העדר ההכנה גרם לחוויה שלי להיות עצומה, מטלטלת, מפתיעה ומרגשת (בעוד חלק מחברי בילוי את הזמן בהמצאת בדיחות חדשות על פולנים).
יומיים אחרי שחזרנו הובהלנו (ארבעה ממשתתפי המשלחת) לראיון עם כתבת העיתון המקומי לקראת גיליון יום השואה. השיחה עם הכתבת אילצה אותי לגבש תשובות לשאלות כמו 'איך השפיעה הנסיעה על הראייה שלך את עצמך כישראלי?' וכן הלאה, וחשפה בפני את תשובותיהם של האחרים לאותן שאלות. התברר שיש פער בינינו: רוב המשתתפים האחרים ציינו שהמסע גרם להם להיות יותר פטריוטיים, להרגיש ש'אסור לנו להיות חלשים' וכן הלאה. אני, לעומת זאת, התרשמתי במיוחד מהעובדה שחלק מהמחנות גבלו ממש בכפרים פולניים, בהם חיו אנשים כל המלחמה בלי לדעת כלום, או לפחות בלי ממש להתעניין במה שקורה להם מתחת לאף. הלקח, בעיני, היה לא הפטרת 'פולנים אנטישמים', אלא נגע בחובה להיות כל הזמן מודעים למה שבאמת קורה, ולא ללכת שולל אחרי מה שהשלטון מנסה למכור לך. כן, אמרתי לכתבת, אני יותר פטריוטי, אבל המובן של המילה הזו בעיני הוא הרצון לפקח על המדינה שלי ולראות מה היא עושה ואיך היא עושה את זה, כי אני לא לגמרי בטוח שאני סומך עליה.

העמדה הזו, שגיבשתי די במקום באותו ראיון בכיתה י"א, מלווה אותי מאז. מתישהו בסביבות גיל 18 התחברו אליה גם מלים ומנגינה: "אין לי ארץ אחרת/ גם אם אדמתי בוערת.... לא אשתוק, כי ארצי/ שינתה את פניה/לא אוותר לה, אזכיר לה..." וכן הלאה. הרצון הזה לחפור מתחת לאמיתות הברורות ולגלות מה מסתירים ממני דחף אותי לקרוא הרבה על ישראל מעיניים זרות - מאמרים, ספרים וכו' - ולנסות לפרק את הנחות היסוד של הקונצנזוס ולהבין מה מסתתר מאחורי המושג הזה 'מדינת ישראל'. מבחינה פוליטית זה בעיקר דחף אותי יותר ויותר שמאלה, אבל זה כבר סיפור אחר.

עכשיו נשאלת השאלה אם אפשר לשמור על עמדה של 'אין לי ארץ אחרת' גם כשחיים כאן. מצד אחד, נראה שבעידן האינטרנט לא קשה לעקוב אחר גורלה של המדינה ואפילו לדבר, להזהיר ו'לשיר באוזניה' גם מעבר לים. והרי מילן קונדרה, למשל, נותר צ'כי במלוא רמ"ח אבריו גם כשחי שנים רבות בפאריז. מצד שני, קונדרה נאלץ לעזוב את צ'כיה, שהיתה תחת דיקטטורה קומוניסטית, בעוד שבישראל יש - עדיין - דמוקרטיה, כך שקצת יותר קשה לקחת ברצינות את 'עמדת הגולֶה' שחלק מהישראלים החיים בחו"ל ממהרים לאמץ.

עד כאן הגעתי. יש עוד ים שלם של דברים שלא נגעתי בהם, אבל בשביל זה יש פוסטים אחרים, ותגובות, וזמן מכאן ועד שנת ה'תתקצ"ט. אשמח לתגובותיכם.



שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 2/5/2007 22:04, ושייך לקטגוריות מעברים 10-20-30, מונולוגים מהאמבט, ביקורת
32 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     2 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-29/5/2007 18:03

---

מונסטר
בעוד שעות מספר יסתיים ביקור מספר שלוש (ואולי ארבע?) בביתנו הקט, הפעם ביקור האח הלינוקסאי, שכלל מספר טיולים ברחבי העיר, ביקור משעשע בנבכי מוזיאון הטירה המקומי (כולל גרמניחביב שהתעקש לתרגם לנו את ההסברים מגרמנית לגרמנית קלה), התקנה של ראוטר חדש המשחרר אותנו כמעט לגמרי מצבת הברזל של וודאפון, וערב מהנה במיוחד בביתם של אלכס ויוליה. אותו ערב (אתמול) כלל משהו לכולם: גבינות מלהיבות, בשרים כיד המלך, מכשיר צלייה שולחני נפלא המכונה 'רוקלה' ונרכש בידי ידידינו בשוק הפשפשים בסכום המגוחך של יורו אחד בלבד, ומשחק קלפים משעשע העונה לשם 'מאנצ'קין', אותו הביא עמו הלינוקסאי מישראל. וכל ההקדמה הזו באה כדי לספר משהו על אותו משחק. המשחק נולד כפארודיה על שחקני די אנ די שכל רצונם להרוג מפלצות ולקבל אוצרות. כעיקרון, בכל שלב שולף השחקן שזה תורו קלף מערימת ה'דלתות' (דהיינו פותח דלת) ואם מופיעה מולו מפלצת עליו להילחם בה (ולזכות באוצרות שמאחורי או להיפגע מהנזקים שהיא גורמת). אם השחקן לא מצא מפלצת, הוא לוקח את הקלף ליד ואז רשאי (בין השאר) לשחק מפלצת מידו כדי להילחם בה. מאחר שהשחקנים האחרים יכולים לחזק את המפלצת, הניצחון אינו מובטח, כך ששחקן סופר-זהיר עלול לא לשחק כלל מפלצות מהיד; אלא שהדרך להתקדם היא לזכות באוצרות (וברמות ניסיון) וזאת ניתן לעשות כמעט רק ע"י מלחמה במפלצות. התוצאה היא שלפעמים מכניסים שחקנים את עצמם לקרבות קשים, בתקווה לזכות באוצרות שמאחוריהם. צורת המשחק הזו, כך חשבתי בדרך הביתה, היא סוג של מטאפורה לחיים. אני אמנם לא מת על מאבקים, ואלה שאני נתקל בהם במקרה עלולים להותיר אותי די פגוע, אבל לפעמים אני זקוק למאבק כי אני צריך את האוצר הטמון בחובו, ואני מוכן אפילו להסתכן בהפסד אפשרי. זה הזכיר לי שהפועל הגרמני kriegen, להשיג, בא מאותו 'שורש' כמו Krieg - מלחמה; האין זה רמז לכך שיש דברים שצריך להיאבק כדי להשיג?שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 27/4/2007 00:19, ושייך לקטגוריות אטימולוגיה בשקל תשעים, מעברים 10-20-30
12 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-28/4/2007 20:14

---

בטריות

כתבתי כבר בעבר על זה שחפצים נוטים לספח אליהם חפצים נוספים. האופניים שרכשנו בשוק הפשפשים, למשל, סיפחו אליה היום מנעול, פעמון, רגלית ומגן-שרשרת שמחירם יחד היה כפול ממחיר האופניים עצמם. במקביל גיליתי שהמצלמה הדיגיטלית החדשה (כמו כל אחיותיה) היא זוללת-סוללות סדרתית, ולאחר שכילתה את הסוללות שקיבלנו איתה לא נותרה ברירה אלא לרכוש עבורה סוללות נטענות ומטען. מסתבר שהדור החדש של המצלמות פשוט לא מסתדרות עם סוללות רגילות, וגם את הנטענות החזקות הן זוללות בקצב שהיה משאיר את פה גדול פעור-פה.
ואז התחלתי לחשוב על סוללות. או בטריות. המילון האטימולוגי מספר לי שהמילה battery החלה את דרכה במשמעות של 'מתן מכות', התגלגלה ל'הפגזה', משם ליחידת ארטילריה ומשם - אולי בגלל ההתפרקות החשמלית - החל בנג'מין פרנקלין להשתמש מה במונח שאנחנו מכירים היום. כמה מוזר שמה שתיאר תחילה התפרצות אלימה הפך להיות תיאור למשהו שנותן אנרגיה טיפין-טיפין עד שהוא מתפרק. מצד שני, כשלסוללה נגמר הכוח, יש בזה משהו אלים: אני זוכר עד היום את הקול שהיה הווקמן משמיע כשנגמרו הסוללות. הקולות היו מתארכים ונעשים איטיים יותר, עד שגוועו לגמרי, משהו כמו מוווואווווווואווווווווווווווווווו (שקט)
יש ימים שאני מרגיש ככה. שהסוללות שלי נגמרו. שאני בוהה במילה על המחשב ואין לי שום מושג איך להעביר אותה לעברית. כשאני צריך לסדר את המטבח אבל אין לי מושג מה הולך לאן. הרבה פעמים זוהי עייפות, או רעב, או קור; אבל לפעמים זה מצב נפשי. כשהסוללות יורדות מתחת למינימום הנדרש לקיים את החיים המודרניים. כשאין לך רצון, או שאיפה, או דחף לשנות משהו. כשכל הפעולות נראות חוזרות על עצמן, מונוטוניות, מיותרות.
המטען לסוללות הנפש הוא לא דבר קל ופשוט שקונים בקונראד אלקטרוניקס בעשרים יורו. הוא למעשה לא דבר, ולא פתרון, ולא טריק או תעלול. הןא יכול לעבוד פעם אחת ואז לא לעבוד יותר. הוא יכול לעבוד כמה פעמים ולשבוק. לפעמים צריך לבנות אותו מחדש מהברגים, ולפעמים איזה סרט או ספר או אדם או סיטואציה נותנים לי אותו במתנה. אבל הוא לא מובן מאליו, הוא לא משהו שצריך פשוט להכניס לחשמל ולחכות עד שהאור הירוק יידלק.

על המטען החדש כתוב שלפעמים, כשהסוללות כבר ישנות, צריך לפרוק אותן עד הסוף ורק אז לטעון מחדש. אני תוהה מה המקבילה האנושית לזה, כי אני בהחלט מרגיש שמחזורים חוזרים ונשנים של טעינה הולכים ושוחקים את הסוללות שלי. אני מניח שפריקה מלאה היא פריקה של החרדה, היפטרות ממנה. זה תהליך מפחיד, כי הלימוד האוטומטי שלנו הוא להיטען.




שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 20/4/2007 01:13, ושייך לקטגוריות אטימולוגיה בשקל תשעים, מעברים 10-20-30, שחרור קיטור
תגיות בטכנורטי: אטימולוגיה בשקל תשעים, מעברים 10-20-30, שחרור קיטור
8 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ענבל כהנסקי ב-22/4/2007 20:46

---