מהדורת חדשות

במונית, בדרך משדה התעופה, ברדיו מהדורת חדשות והנהג מגביר את הווליום. לוקח דקות ארוכות להבין למה זה כל כך זר. באוטובוסים בגרמניה שקט מוחלט. במסעדות לא פועל רדיו, וגם לא בתחנות הדלק. טלוויזיה אנחנו לא רואים, וגם כשראינו כדורגל נדחסו החדשות במחצית והחלק המרשים ביותר בהם היו פגעי מזג האוויר. והנה, מגיעים, והנהג מגביר. ולחלל המונית נפלטות טרגדיות דחוסות. אסון בטורקיה. פיגוע בירושלים. שריפה במושב. אישה ששולחת את ילדיה ללונדון. קיצוץ בחופשת הלידה (הקצרה ממילא). הפרשייה האחרונה של ראש הממשלה (המלא פרשיות ממילא). והכל בקצב מהיר, בחיתוך דיבור של פגזים. צריך להספיק. ארץ קטנטנה מייצרת המון חדשות שפשוט לא נכנסות בחצי שעה. בכתבות הצבע, איך השוטרים מתמודדים עם מסירת בשורות מרות לקורבנות תאונות דרכים. הזמן שלקח לי לכתוב את המשפט קצר מהזמן שקיבל האייטם. ולא הזכירו שיש אתם תמיד עובד סוציאלי. בספורט, המרתוניסט האולימפי נעצר באתיופיה והכדורגלנים המייצגים גונבים בשמים. מזג האוויר: חם ודחוס.

ממבט מבחוץ זה הכל נראה כמו משחק. זעזוע מעושה. איך אפשר לחיות כאן עם כזו דחיסות של חדשות, ידיעות, הערכות, פטפטת. הטוקבקיסטים של וויי-נט נראו לי תמיד הזויים; עכשיו אני מבין שהם מופצצים בפטפטת תמידית, וזה הפילטר שלהם - לקחת עמדה קיצונית ולהיצמד אליה. הם, אגב, חסרו לי מאוד כשקראתי בערך אותן חדשות (רק עם כותרות אדומות וטראגיות) ב'ידיעות' שקיבלנו במטוס. איך אפשר לקרוא על חקירות אולמרט בלי התגובות האוטומטיות?

 

כל הכאוס הזה לא גורם לי להתעורר ולהיות פעיל (כאילו ישראל החמה יותר פעילה, רגשית וחשופה מגרמניה ה'קרה') אלא לנתק את עצמי מכל הסיפור הזה, להוציא את הראש החוצה ולצעוק. אני מניח שמתרגלים ושיש ימים אחרים ויש דברים אחרים, אבל הדברים היחידים שגרמו לי לחייך בעיתון הם המעבר של 'איקיאה' לשקיות בד במקום פלסטיק ומבשלת בירה חדשה שנפתחה בגולן. מצד שני, גם כשגרתי כאן היה לי איזה תיעוב לעיתונים ועוד יותר לחדשות-הסנסציה בטלוויזיה. אבל המרחק והניתוק גורמים לי לראות הכל אחרתף מוקצן יותר. תמידחשבתי שהדימוי של ישראל כיורה רותחת, קלחת, סאונה, עולם של חוסר תקשורת וצעקות בשוק הוא מוגזם. אבל עם הירידה מהמטוס ומשדה התעופה הממוזג אל המציאות, אני יכול להבין איך יש אנשים שמקבלים את הדימוי הזה כאמת.

 

 

 

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 24/7/2008 14:19, ושייך לקטגוריות מעברים 10-20-30, אקטואליה, שחרור קיטור
11 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של Julia* ב-29/7/2008 17:33

---

יש אליפות!
יוני 2006. זארברוקן. אסנת באה לעיר לביקור כדי לעבור את הבחינות לבית הספר למוסיקה, ואני בא איתה כדי להכיר קצת את העיר ולמצוא ביחד דירה לשכור כשנעבור סופית, באוגוסט. אנחנו מתארחים אצל אנדריאה, ידידה גרמנית של המורה של אסנת, בבית גרמני תלת-קומתי גדול ומלא ספרים. בימים הראשונים אנדריאה בכלל לא בבית, ובערב, אחרי שעות של חיפוש דירות, השמש לא יורדת והזמן הולך ומתארך. אין אינטרנט, הספרים כולם בגרמנית, ואיןם לנו עדיין שום מכרים בעיר.
למרבית המזל יש בסלון טלוויזיה, אבל הגרמנית שלנו עדיין רצוצה. לפתע שומעים צפירות מבחוץ, ואני נזכר שיש מונדיאל והיום גרמניה משחקת. מוצאים במהירות את הערוץ ומתיישבים לראות. והערב עובר בנעימים.
וכך, מאז, כל יום באותו ביקור. מנמיכים את הווליום ומסתכלים על השחקנים. אסנת מעירה על הקפי החזה, סגנונות השיער וסוגי הפציעות, ומתעקשת להגיד 'לקלוע' במקום 'לכבוש שער'. אני מנסה להסביר מה זה נבדל ולמה השוער לובש כפפות. כל יום מוצאים קבוצה חדשה לאהוד, וממשיכים עם זה (חלקית) גם בארץ כשחוזרים.

פאסט פורוורד שנתיים. שוב יוני, שוב יש אור עד עשר בערב. שוב אנחנו יושבים מול הטלוויזיה, הפעם בביתנו, ורואים את גרמניה נגד אוסטריה. השחקנים מוכרים, לפחות של גרמניה: באלאק, פודולסקי, לאם, קלוזה. יש איזה גומז שאנחנו לא מכירים, אבל הוא בקושי נוגע בכדור. מה שכן, אסנת כבר יודעת בעל פה את ההמנון הגרמני וגם אני מכיר ממנו איזו שורה. ואנחנו כבר לא מנמיכים את הווליום, אלא מקשיבים בהתלהבות לפנינים של השדר הגרמני, שמדבר על Ecke (קרן), Tor (שער) ו-gelbe Karte (כרטיס צהוב), ואפילו מתפייט ומספר שהנבחרת האוסטרית ויתרה לגמרי על השחקנים המנוסים ועברה ל-Sturm und Drang ('הסער והפרץ', שמה של תנועה בספרות ובאמנות הגרמנית במאה ה-18).
אנחנו, כמובן, מעודדים את גרמניה, שגם משחקת לא רע בכלל, אבל כל הזמן חוששים ממהפך כמו זה שהרביצו הטורקים אתמול. אחרי המחצית אסנת מבקשת שאגביר קצת את הווליום, היא רוצה לשמוע מה יש לשדר להגיד. אחרי שבאלאק שולח טיל לחיבורים (unglaublich, מעיר השדר) וגרמניה מנצחת, נשמעות שתיים-שלוש צפירות מבחוץ (הטורקים, אתמול, חגגו יותר). עשר וחצי בלילה, שרידים אחרונים של אור. שנתיים עברו. לא יאומן (או בגרמנית es wird nicht trainiert).

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 17/6/2008 00:45, ושייך לקטגוריות אסנת, הגרמנים האלו..., מעברים 10-20-30, אקטואליה, אליפות אירופה 08
11 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של מיס בוז'רסקי ב-20/6/2008 22:03

---

דרכונים ומבוכים
עם ההגעה לגרמניה ציפיתי די בחרדה למפגש עם מערכות בירוקרטיות, בשפה שאני לא שולט בה, ובחלק מהמקרים החרדות אף התממשו; אבל באופן מפתיע, אחד הסיפורים היותר-קפקאיים שבהם נתקלתי מאז שאני כאן לא נוגע בכלל למחסום השפה.
הסיפור מתחיל בקיץ שעבר, אז שמתי לב שתוקף הדרכון הישראלי שלי עומד לפקוע ביולי 2008. ולא רק, אלא שהדרכון כבר חודש פעם אחת, ולכן אני בעצם צריך דרכון חדש.
לא ייחסתי לכך חשיבות רבה, כי זכרתי שבשנים האחרונות הפכו משרדי הממשלה להרבה יותר מסבירים פנים לקהל, וברוב המקרים אפשר לסדר דברים כאלה במהירות ובקלות (ולפעמים אפילו להיתקל בגידי גוב). זכרתי גם שבדצמבר אני צפוי להגיע לארץ לשבוע ותכננתי לבצע אז את החידוש.
כדי לוודא שהכל עובד, שלחתי מייל לתיבת ההודעות של משרד הפנים, כדי לברר איך עושים את זה (חידוש דרכון) וכמה זמן זה לוקח. התשובה הגיעה תוך מספר ימים, אך היא היתה מאכזבת למדי: מסתבר שהדרכון החדש נשלח חזרה בדואר, וזה יכול לקחת עשרה ימים; מאחר ואני בארץ רק שבוע, וזקוק לדרכון כדי לשוב לגרמניה, חידוש בתקופה הזו אינו עומד על הפרק.
טוב, חשבתי לעצמי,אז מה עושים?
באתר של משרד הפנים היה כתוב שניתן גם לחדש דרכון בנציגויות ישראל בחו"ל. בדיקה מהירה גילתה שאיו נציגות ישראלית בפרנקפורט או בלוכסמבורג ושהנציגות הקרובה היא בפאריז. חשבתי לעשות טיול לפאריז ולחדש בהזדמנות את הדרכון, אבל לא רציתי לנסוע סתם ולכן שלחתי מייל (בעברית ובאנגלית) לשגרירות ישראל בפאריז, כדי לברר אם אני יכול לחדש שם את הדרכון למרות שאני חי בגרמניה. לא קיבלתי תשובה.
בשלב זה הפניתי את מרצי לשגרירות בברלין. חשבתי תחילה לקפוץ לשם בטיסה, אבל המחירים התייקרו והעדפתי לחפש דרך אחרת. משוכנע ביתרונותיו של האינטרנט נכנסתי מיד לאתר של שגרירות ישראל בברלין.
וכאן חטפתי את השוק הראשון. האתר, כך מתברר, אמנם מאפשר לבחור בין אנגלית לגרמנית, אבל ברגע שנכנסים למחלקה הקונסולרית - שם נמצאות ההוראות לחידוש דרכון - הכל מופיע אך ורק בגרמנית. עברית או אנגלית - יוק.
אז אימצתי את מילוני הגרמנית וניסיתי לקרוא את ההוראות. היה נדמה לי שהבנתי שניתן לחדש את הדרכון בדואר רשום, בלי נוכחות אישית, אבל ממש לא הייתי בטוח. אחרי כמה דקות אמרתי לעצמי - למה? למה לא פשוט להתקשר לקונסוליה, לוודא שהבנתי נכון, ואז לשלוח הכל? מה גם שבהוראות לא הופיעה כלל הכתובת למשלוח. [מיותר לציין שמייל לשגרירות לא נענה כלל].
אז התקשרתי. וכאן מתחיל סיפור מההפטרה.
תחילה התקשרתי ביום ד' בשעה 14:00 לטלפון הכללי של השגרירות. מענה קולי ענה לי שהשגרירות סגורה, ופתוחה רק בימים ב'-ו' עד 13:00. למחרת התקשרתי בבוקר, ונורא שמחתי לשמוע בחורה חביבה עונה בעברית. הסברתי במהירות את מצוקתי, והיא - במהירות רבה יותר - הודיעה לי שזה שייך למחלקה הקונסולרית, אבל הם עונים לטלפונים רק בשעות 13:00-16:00. היא גם היתה נחמדה מספיק כדי לתת לי את הטלפון הישיר של הקונסולרית. אלא שאותו אחה"צ היה ערב יום השואה, ולכן לא עובדים, וגם לא ביום ו' אחה"צ, או בשבת (חלילה) או ביום א', או ביום ב' (שהיה חג גרמני). סבלנותי כמעט פקעה עד יום ג', אז התקשרתי ב-13:05 למספר שקיבלתי.
תקליט נחמד ביקש ממני להקיש על כל מיני דברים, ואז עשה כאילו הוא מעביר אותי - ושקט. שקט מוחלט. דממת אלחוט. אותו תהליך חזר על עצמו פעם, פעמיים, שלוש. ב-13:15 פקעה סבלנותי והתקשרתי שוב למוקדנית.
"לא עונים במחלקה הקונסולרית" אמרתי לה.
"הם עונים רק החל מ-13:00," ענתה אוטומטית.
"אבל עכשיו אחרי 13:00".
"טוב, הם לא תמיד עונים מאחת אפס אפס".
"עכשיו אחת ורבע."
"בסדר, לפעמים יש לחץ בקבלת קהל. בכל זאת, אנחנו מוסד ישראלי [!!!]. תתקשר עוד רבע שעה."

התקשרתי עוד רבע שעה. לא היה שום שינוי. ההבדל היחיד הוא שניסיון נוסף להתקשר למוקדנית נענה בתקליט הראשון שפגשתי, זה שטוען שהשגרירות סגורה. כצפוי, לא היתה תשובה במחלקה הקונסולרית גם בשתיים, ובשתיים וחצי, ולמחרת. שיטה מצוינת מצאו להם בשגרירות להיות מסוגלים לענות ל'אנשים חשובים' אבל לסנן ישראלים שרוצים לשאול על חידוש דרכון: המרכזייה פועלת עד 13:00, המחלקה הקונסולרית כבכיכול עונה מ-13:00 עד 16:00, אבל למעשה לא עונה כלל - וכשהיא לא עונה, אין למי להתלונן.

בקיצור, עשיתי מה שמצפים ממני: גייסתי עוד מילון, ישבתי על ההוראות, מצאתי במקום אחר את כתובת השגרירות, מילאתי את הטפסים, הצטלמתי (זוועה) ושלחתי הכל בדואר רשום, רועד כולי מפחד - כי ידעתי שאם לא אקבל חזרה דרכון בדואר, בשגרירות אין ממש עם מי לדבר. אבל אחרי שלושה שבועות קיבלתי לבסוף את הדרכון בדואר רשום, וחזרתי לנשום {בלי דרכון בארץ זרה זה לא מצב מדהים להיות בו}.

אז כן, אולי משרד הפנים בארץ נכנס למאה ה-21, אבל בשגרירות בברלין עדיין עובדים הכי טוב בדואר. אימייל? טלפון? לא מכירים.


שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 11/6/2008 01:32, ושייך לקטגוריות מעברים 10-20-30, שחרור קיטור
20 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-13/6/2008 10:13

---

פירוקים
לפעמים אני נעשה מודע לכך שהפעולות היומיומיות ביותר אינן פעולות בדידות כלל וכלל, אלא סדרה מורכבת ומסובכת של פעולות שיש לבצע בסדר נתון. להכין קפה למשל: ניסיתם פעם לפרט את כל הפעילויות שנדרשות לביצוע המעשה היומיומי הזה? להוציא את הקפה. לפתוח אותו. להביא כפית. להוציא שתי כוסות. להכניס את הכפית לקפה. להוציא. לשפוך לתוך הכוס. ושוב. אני לא אמשיך כי תיאור מדויק ומלא של הפעולות עלול למלא כאן שלושה דפים, אבל אני חושב שהרעיון ברור. כל פעולה בסיסית-כביכול מתפרקת להמון פעולות קטנות, אינדיבידואליות, שלכל אחת מהן יש מקום בפני עצמה.
שחקנים ובמאים מכירים את העניין הזה היטב. הם מנצלים את כל פעולות המשנה של הפעולות הפשוטות-כביכול האלה כדי לאפיין את הדמות שהם משחקים/מביימים באותו רגע, בלי שנרגיש שלפנינו אפיון דמות, אלא סתם איש מכין קפה. העובדה שהפעולות האלה נתיקות, כלומר ניתנות לניתוק זו מזו, משמשת ליצור מתח כאשר הן מנותקות בצורה מלאכותית - כאשר צלצול טלפון עוצר את הכפית בדרך לסוכר, או כשכוס הקפה נותרת חצי מלאה (עם מים אבל בלי חלב) בגלל שהאיש שהכין אותה נאלץ לצאת במהירות/הותקף ע"י פורצים/נחטף בידי חייזרים.
לי זה קורה הרבה, בעיקר כשאני מתעורר או כשאני מרוכז מאוד במשהו אחר, שהפעולות הקטנות האלה ניתקות זו מזו, ולכל אחת מהן אני מודע במנותק, כמו פעולה צפה בחלל, עם הקולות האופייניים לה. הכנת הקפה נראית אז כמו מסע לקצות כדור הארץ, מהסוג שיש לבצעו באלף צעדים קטנים. זו תחושה מרהיבה אך מפחידה, כמו מסך ביני לבין העולם, כאילו שהמוח שלי מסרב לבצע את פעולת החיבור שמקשרת בין כל פעולה ופעולה (כמובן שהוא כן, כי עובדה שאני מצליח לעבור תמיד לפעולה הבאה ולא נתקע ובוהה במקרר, אבל עצם העובדה שאני לא מודע לפעולת החיבור היא שיוצרת את המסך המוזר הזה, כמו איזה ערפל חלבי שעוטף אותי, ובעצם אולי יותר כמו הקלקר ששמים באריזות של מכשירי חשמל כדי להגן עליהם מזעזועים).
ודווקא בכמעט-אוטיזם הזה, בידיעה שאפילו פעולות פשוטות שאני כביכול יודע הן בעצם פעולות מורכבות שאינני מבין, יש איזו נחמה. כי אם אני לא מבין את המכניזם הבסיסי שהעולם מושתת עליו, איזו ציפייה יכולה להיות לי מעצמי להבין דברים מורכבים יותר, כמו צורבי די-וי-די, מס הכנסה ואמנות? אני רק מתבונן, 'רק הצופה' (כפי שכתבתי פעם), רק זה שמפרק את העולם לחתיכות קטנות ובסיסיות.
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 1/6/2008 21:56, ושייך לקטגוריות קוהרנטיות זה פאסה, מעברים 10-20-30
11 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של חיה ב-24/6/2008 21:49

---