אנד מיסטר קשטן טו
איך אתם מסתדרים עם השכנים?
לא, זו לא מטאפורה פוליטית, אלא שאלה פשוטה. אני, למשל, בניגוד למה שרואים בטלוויזיה ('סיינפלד', 'פלורנטין', 'שמש') מעולם לא יצרתי קשר של ממש עם השכנים שגרים בבית ליד או אפילו באותו הבניין. למעשה, ברוב הדירות שבהן גרתי לא ידעתי אפילו איך קוראים לרוב השכנים; איכשהו זה אף פעם לא נראה מעניין מספיק (מצד שני, אף אחד לא בא לברך אותי ב'ברוך הבא לבניין' עם עוגיות ופרחים כמו בטלוויזיה). בדירה האחרונה שלנו בארץ נודבתי מיידית לוועד הבית, ולכן היכרתי את יותר מתמיד את השכנים - לפחות ברמת השמות, הפנים והרגלי התשלום - אבל עדיין לא יצרתי אתם כל קשר ראוי לציון (אחד שאל ממני פעם-פעמיים דיסקים והשאיל כמה חזרה. יוזמה שלו).
כל הסיפור הסתבך כשאני ואסנת הפכנו לעסקת חבילה, וכשהיא הלכה והתקדמה בתחום המוזיקה. כזמרת, היא היתה חייבת החל משלב מסוים להתאמן ולהתחמם בבית, ליד הפסנתר, מה שאוטומטית גורר איזושהי הפרעה לשכנים. וכך, מיחסים קורקטיים הפכו הדברים לפעמים למתוחים יותר, בעיקר עם השכנים הקרובים מבחינה פיזית. ובעוד שבארץ כל שנדרש בעצם הוא לשמור על שעות המנוחה המוגדרות כדי שאף אחד לא יקרא למשטרה, פה זה (מסתבר) מורכב יותר.
אתמול היינו בשיחה עם בעלי הבית, שבה התברר לנו שלשכנים מלמעלה ומלמטה 'מפריע מאוד' לא רק האימונים של אסנת אלא גם הרעש הכללי שלנו. הכל, כנראה, יחסי: במרכז תל אביב היינו בין האנשים השקטים ביותר בבניין (פרט לאימוני הזמרה) ולא מאלה שמתלוננים על כך שהטלוויזיה אצלם פתוחה בקולי-קולות; אבל בשכונה שלווה ואמידה בגרמניה, רמת השקט הנדרשת (כך מתברר) גבוהה בהרבה. הבדלי המנטליות ניכרים גם בתגובת השכנים: בארץ, למשלף היתה לנו שכנה שבאופן כללי חשבה שאנחנו שקטים ובסדר גמור, אבל כשפעם אחת הפרענו לה באחת בלילה הזמינה משטרה להזהיר; לעומת זאת כאן, מסתבר שאנשים החזיקו בבטן זמן רב תחושות קשות של אי-נוחות, ולא באו אפילו להגיד לנו שזה מפריע להם. ומאחר שאנחנו גם לא כל-כך מכירים את השכנים, נראה שהתחושות האלה רק גדלו והתחדדו.
לפרשייה הזו נראה שיש סוף טוב, או לפחות סביר - הגענו להסדר של שעות אימון ושעות שקטות, ולסיפור יצטרף כנראה גם שטיח כדי לשפר את הבידוד האקוסטי בחדר עם הפסנתר - אבל היא שוב הציגה בפני את העובדה שבדרך כלל אין לי באמת עניין להכיר את השכנים; הפעם האחרונה ששכנה שלי הפכה לידידה אמיתית היתה בכיתה א'. מה אפשר לעשות שהשכנים ברשת, או לפחות בעיר, מעניינים ומספקים יותר? כנראה כלום, אבל נראה שבכל זאת כדאי לתקשר אתם בצורה בסיסית - פשוט כדי לא להיות הקוץ שמפריע.



שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 29/4/2008 09:08, ושייך לקטגוריות הגרמנים האלו..., מעברים 10-20-30, שחרור קיטור
48 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-2/5/2008 07:57

---

חיים בריאים. למי זה מועיל?
בשבוע שעבר חזרנו לאימוני הבוקר שלנו, אחרי הפסקה שנמשכה בערך כל החורף. לא היתה שום אפשרות לעשות אימון של שעה כשאסנת יוצאת בתשע לחזרות או אני יוצא בשמונה ללימודים. אבל עכשיו, כשכל זה מאחורינו, נכנסנו בחזרה לעבודה.
וכמו כל פעם שאנחנו נכנסים לאימונים, זה גרם לי למחשבות פילוסופיות. למשל, שלמרות שהאימון עצמו מעייף ומרגיז וקשה ושובר לגמרי את התעוררות הבוקר עם הקפה מול המחשב, בכל זאת כל פעם שאני מסיים אותו זורמת בעורקיי איזו אנרגיה חדשה (ויש אומרים: אנדורפינים). איזו תחושה, איזו התעלות, כמה אנרגיה להתחיל את היום.
וזה מוביל אותי מיד לאיזה רצון מוזר לזרוק את כל ההרגלים הרעים, אלה שעולים בזמן ובכסף ובבריאות וכל הזמן קורצים מהצד ומפתים - קפה, אלכוהול, שיטוט חסר מטרה באינטרנט, אתם יודעים - ולאמץ במקומם הרגלים בריאים, נקיים, נכונים. כמו ששרה רונה קינן, "גם אני רוצה לחיות נכון / ושלווה גדולה תיפול עלי".
מצד שני, גם אצל רונה קינן לא לגמרי ברור אם זו באמת שאיפה תמימה או איזה לעג סמוי לפתרון הקל הזה (הנה המלים, תראו בעצמכם). כי אולי כשמוצאים איזו דרך 'לחיות נכון' זה ממלא אושר ואנרגיה את מי שמצא , אבל די נראה נורא מבחוץ. מי שמצאו 'דרך לחיות' נראים לי תמיד כמו אדם מאוהב, עיוור מאהבה, כמו בשיר של שימבורסקה:

"אהבה מאושרת, האם זה טבעי,
האם זה רציני, האם זה מועיל -
מה תועלת יש לעולם משני בני-אדם
שאינם רואים את העולם?"

אפשר כמובן לצפצף על האחרים. למי שמאוהב/מאושר/חי נכון/מצא את האור לא איכפת איך הוא נראה מבחוץ, כל עוד מבפנים ממשיכה האנרגיה הבלתי נדלית הזאת של הנכון. אבל זה בכל זאת מדליק נורת אזהרה, כי הרצון הזה 'לחיות נכון' הופך מהר מאוד לאובססיה, ללהט דתי, להתמכרות. וגם אם לא - ונמנעים מהרצון העז להטיף לכל חברינו שהם חייבים לעשות את זה - באה תחושה אחרת, כזו שאומרת שאולי כל הרצון הזה לבעוט בהרגלים הרעים הוא איזו התניה בורגנית, משהו שנועד להשאיר אותנו שמחים, יצרניים וחלק מהמכונה הקפיטליסטית. אני אתן לרדיוהד להסביר את קו המחשבה הזה:



יוצא שאולי ההרגלים הרעים זה מה שמשאיר אותנו חיים, אינדיבידואליסטיים, ייחודיים. ולחיות נכון, ישר, בריא זה אולי טוב, אבל זה סוג של Matrix - המטפחת ששמים על העיניים כדי לא לראות את המציאות.
גרסה אחרת של המטפחת (אם אנחנו כבר בעניין) היא גישת ה"הכל לטובה" המשותפת לניו-אייג' ולחלק מההלכה היהודית. אתם יודעים, אלוהים נע בדרכים מסתוריות, מה שלא הורג מחשל, אתה מזמן לעצמך בעיות כדי לקבל את מתנותיהן, כל דבר הוא שיעור וכן הלאה. אומרת אלאניס מוריסט, "אתה חי, אתה לומד". לגישה הזו יש ערך רב במצבים קשים, כשהעולם מחלק סטירות קטנות, והיא הצילה אותי לא פעם ואיפשרה לי להמשיך לתפקד; אבל כשהיא הופכת לאידיאולוגיה חובקת-כל היא ממסמסת לגמרי את החשיבות של העולם - הכל 'שיעורים', 'התקדמויות', 'מהלכים בדרך לנירוואנה'. השלווה הסטואית של הדוגלים בגישה הזו יכולה להוציא מטבח מכליו, לשגע פילים ולגרום לשואבי אבק לרקוד הורה. כי אם מהכל לומדים, מתי עושים משהו? מתי מפסיק אדם להיות תלמיד טוב שעושה הכל נכון, ומתחיל לעשות משהו שיש לו השפעה אמיתית על העולם, לא רק חיזוק אנדורפיני מדומיין?

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 18/3/2008 23:44, ושייך לקטגוריות קוהרנטיות זה פאסה, אמנות, מעברים 10-20-30, הגרמנים האלו...
55 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של נמרוד ברנע ב-21/2/2009 19:30

---

מעברים
במדריך סקוטלנד (המקוצר, אבל זה ממש לא אוקסימורון) נתקלתי,לצד הרבה גולף ואוכל לא-מלהיב, במוזיאון בגלזגו שהוא בסך הכל דירת שיכון מתחילת המאה ה-20, שנשמרה איכשהו איך שהיתה אז. בעלת הבית, הגברת טווארד, עברה לבניין בשנת 1911, וחיה שם עד מותה ב-1965. היא נולדה ב-1886 בבית ברחוב הסמוך. 54 מ-79 שנות חייה בילתה באותה דירת-שיכון של שלושה חדרים.
ואני? אני ספרתי את מספר הדירות שבהן גרתי עד היום. החלטתי לנקוט הערכה שמרנית - לכלול רק מקומות שישנתי בהם בממוצע לפחות חמישה לילות בשבוע במשך שלושה חודשים, לא לקחת בחשבון מעברי חדר באותה דירה, לא לספור פעמיים מקומות שגרתי בהם פעם וחזרתי אליהם שוב, ואפילו לא להתחב במעברים מדירה לדירה בתוך מעונות האוניברסיטה. למרות כל זה, גיליתי שעברתי 20 דירות. בערך דירה כל שנה ותשעה חודשים.
בגרמנית הפועל umziehen פירושו 'לעבור דירה', ואילו הפועל הרפלקסיבי המקביל, sich umziehen, פירושו להחליף בגדים. מטאפורית, זה כאילו הבגדים הם משהו שאתה גר בו; או לחלופין, שהבית הוא כמו בגד שלובשים ומסירים.
ולמרות כל זה, שנה וחצי כאן ואני בתחושה של קביעות,של עצלות מקומית, של רצון להישאר במקום. ואולי זה בעצם בגלל המעברים התכופים האלה: שנה וחצי באותו מקום הם בשבילי חצי נצח, בעוד שמיס טווארד בטח היתה רואה אותם כחופשה קצרה (היא גם שמרה את כל מכתבי האישור ממלונות בהן שהתה בחופשותיה. וכרטיסי אוטובוס. ועיתונים).
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 22/2/2008 00:05, ושייך לקטגוריות בשבילנו זו אירופה אירופה, מעברים 10-20-30
9 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של miss kitty fantastico ב-23/2/2008 15:58

---

מה למדתי בגן היום, חלק א'

ארבעה ימים, 21 שעות (שנחשבות איכשהו כ-25 שעות אקדמיות מתוך 630), הרבה תובנות מבולבלות על גרמנית, גרמנים ובכלל ומעט מאוד זמן לסדר אותם - זה מה שהפיל עלי קורס החובה בגרמנית שהתחלתי השבוע. נדמה לי שהדרך היחידה לסכם אותו היא להיות אנקדוטלי, ולפרק לפרקים.

שלום כיתה א'
שעות הלימודים - מ- 8:15 עד 13:15 - מזכירות מאוד את בית הספר היסודי, וגם האווירה לקחה אותי שנים אחורה. הוסיפו לזה דף נוכחות שמועבר כל יום, מורה שמתאמצת נורא-נורא להגיע לכולם (אבל דורשת שנגיע בזמן ונחזור בזמן מההפסקות), ורמה בסיסית ביותר של לימודי גרמנית (תיכף נחזור לזה) ותקבלו מבנה קלאסי של 'בית ספר', שכבר ביום השני הביא אותי לשעמום הגובל בטיפוס על הקירות. מאחר שהקירות היו די נמוכים, הסתפקתי בכל מיני מפיגי-שיעמום של בית-ספר, כולל כתיבת דיאלוגים מופרכים בין הדמויות בדפי העבודה (אבל לפחות בגרמנית) וקשקושים שונים ומשונים במחברת.
למזלי, כאן קשובים יותר לצרכים של מי שמתקדם בחומר מאשר בבית היסודי שלי, וביום השלישי ללימודים נפתרה הבעיה חלקית בשתי דרכים שונות: ראשית, הבאתי אתי ספר בגרמנית (ה-35 במאי) כדי לקרוא בזמני החופשי (הרב); ושנית, המורה הביאה לי דפי עבודה מתקדמים יותר, מספר אחר, שהיו טיפ-טיפה פחות טריביאליים עבורי. התוצאה היתה שהיומיים האחרונים של הקורס היו הרבה פחות משעממים, ואפילו למדתי בהם כמה דברים בגרמנית (וגם עזר שזכרתי להביא אתי סנדוויץ' להפסקה).

החלום האירופי
ספר הלימוד של הקורס מגולל את סיפורו של קורס דומה למראה - קבוצת תלמידים הלומדים גרמנית כשפה זרה. אלא שדווקא הדמיון מדגיש את ההבדלים בין הקבוצה שדמיינו כותבי הספר לתלמידי הקורס בפועל. בספר אנחנו פוגשים את טום השבדי, פאבל הצ'כי, כרמן הספרדייה ומריה הפולנית, לצד עוד תלמידים אירופיים (ובשביל הגיוון, שני דרום-אמריקניים, קוריאנית, טוניסאי וטורקייה). בקורס עצמו, לעומת זאת, יש רק משתתפת אחת שבאה מאירופה (וגם היא מקרואטיה, שאינה חברה באיחוד האירופי) ושאר החברים מגיעים מנובוסיבירסק (רוסיה), מקזחסטן, מטורקייה (שלוש נשים), ממרוקו, מסין ומסרי לנקה. הסיבה היא, כנראה, שזה קורס שאליו נשלחים המהגרים מ'המשרד לענייני זרים', ולכן לא מגיעים אליו תלמידים מהאיחוד האירופי (מה שמסביר את הקצב האיטי-איטי).
אבל זה לא כל הסיפור. אם הבנתי נכון, הקורס גם קולט תלמידים שהופנו ממשרד העבודה, כדי לשפר את הגרמנית ולצאת לשוק העבודה - במלים אחרות, מובטלים שחייבים ללכת לקורס כדי להצדיק את דמי האבטלה שלהם. כתוצאה יש בו תלמידים כמו סרגיי - גבר רחב כתפיים שעבד בעבר בבניין ועושה כל שביכולתו כדי להגיע מאוחר, ללכת מוקדם ולהאריך את ההפסקות ככל שאפשר; הדבר שהכי הצית את התעניינותו בשבוע האחרון היה כשהמורה הסבירה שייתכן ולא יתנו למשתתפים Fahrgeld (הוצאות נסיעה).

זייט וואן זינד זי היר?
אולי השאלה הראשונה ששאלה המורה את התלמידים - חוץ מהשם - היתה כמה זמן הם כבר בגרמניה. כך גם גיליתי שלא כולם באו לקורס בשביל תעודת תושב, כמוני: התברר שבין התלמידים יש כאלה שחיים בגרמניה כבר שנתיים, שש שנים, שבע שנים... ולמרות זאת מדברים גרמנית הרבה פחות בחופשיות ממני, ועושים שגיאות גם במשפטים הכי פשוטים. המקרה הקיצוני של תופעה משונה התבטא בגבר מבוגר, בן חמישים בערך, שבא מסרי לנקה וישב לידי ביומיים הראשונים. לדבריו, הוא בגרמניה כבר 20 שנה, בהן עבד בפיצרייה שעושה משלוחים. למרות זאת, האיש מתקשה לענות על שאלות פשוטות במשפטים שלמים ('באתי מסרי לנקה' למשל), לא מבין מה המורה רוצה ממנו עד שהיא מסבירה שלוש פעמים ולאט, לא מצליח לענות לשום שאלה בכתב (גם אם התשובות כתובות בדף העבודה הקודם), ובאופן כללי נראה כמי שאין לי מושג איך להתבטא בשפה.
בהתחלה זה עצבן אותי - במיוחד כשהוא התעקש להעתיק ממני את התשובות לדפי העבודה במקום לנסות לענות בעצמו - אבל אחר כך התחלתי לתהות ולתהות. האם ייתכן שהוא כבר 20 שנה אופה פיצות, עם קבוצה סגורה של בני עמו, בלי ממש לצאת לעולם? האם יכול להיות שעד עכשיו הוא הצליח להימנע מקשר יומיומי עם הארץ שבה הוא חי?
או שאולי הבעיה היא לא שהוא לא מבין גרמנית, אלא שכל מושג בית הספר זר לו. האם ייתכן שהוא לא למד בבית הספר מעולם? או שלמד רק עד גיל מאוד צעיר? כשאני רואה אותו בוהה במורה אחרי ששמונה פעמים היא מנסה לבקש ממנו שיגיד לה פועל כלשהו שהוא מכיר בגרמנית, והוא פשוט לא מבין מה היא רוצה ורק קורא מה שכתוב על הלוח, אני חושב שאולי אין לו מושג מהו בעצם פועל, ואיך בנויה שפה, ואיך כל זה אמור לעבוד. יש בזה משהו עצוב.

אימפריאליזם תרבותי
אבל גם אם אני יכול להבין את סיפורו העצוב של האיש מסרי לנקה (שכמובן המצאתי אותו לעצמי, כי האיש לא מצליח להתבטא מספיק כדי לספר), קשה לי יותר עם הרוסים. כאן מדובר באנשים צעירים, עובדים, שכנראה יכולים להסתדר איכשהו בגרמנית - אבל לא טרחו בשש-שבע שנים כאן ללמוד אפילו את ההתחלה של 'לדבר נכון'. הרי אחרי שבע שנים אפשר לצפות שאדם ידע להטות נכון פעלים בהווה, לא? או לפחות שידע את הכלל (ולא יתעקש לתקן לאחרים כשהם דווקא מדברים נכון). נראה שהבעיה היא שהרוסים (לפחות אלה בקורס שלנו) מתעקשים לדבר בינם לבין עצמם רוסית, בכל הזדמנות, ולא ממש מפתחים שיחות עם האחרים בהפסקה. הם אפילו מתעקשים לתרגם אחד לשני את המלים באמצע השיעור, ועוקפים את שיטת ה'ללמוד גרמנית בגרמנית' שמנסים להפעיל כאן. ככה לא לומדים.
כשהרהרתי בסגירות הרוסית הזו ללמידת השפה והתרבות הגרמנית, חשבתי שאולי יש כאן עניין של גאווה לאומית. רוסיה היא מדינה ענקית, מעצמה אזורית המשתרעת מאירופה עד יפן, ותרבותה משפיעה הרבה מעבר לגבולותיה; האם ייתכן שקשה למי שבא מתרבות רבת עוצמה וחובקת-כל כזו להסתער בחדווה על שפה ותרבות זרה? יש בזה משהו מההנחה האמריקנית שכולם מדברים אנגלית, או מהיחס לזרים בסין (לפחות לפי מדריך לונלי פלנט שתרגמתי). אולי זה יתרון של מי שבא ממדינה קטנה.
והאמת שלא צריך ללכת כל-כך רחוק: הרי גם הגרמנים עצמם מתעקשים להשליך את תרבותם גם מעבר לגבול. בחדר הקורס שלנו, למשל, תלויות מספר מפות, ובשתיים מהם שמתי לב לנקודות מעניינות. ראשית, במפת גרמניה הגדולה שתלויה על הקיר, מופיעים בגרמנית לא רק שמות הערים בגרמניה ושמות המדינות, אלא גם שמותיהן של ערים בצרפת, בצ'כיה ובפולין שהיו פעם חלק מהאימפריה הגרמנית. כך מופיעה קרלסבד ולא קארלובי וארי, מילהאוזן ולא מילוז, וכדומה. השמות הנוכחיים - כפי שהם בשפה המקומית - מופיעים רק בקטן ובסוגריים. ההפתעה השנייה היתה מפה צבעונית, לא נורא מדויקת, תחת הכותרת die deutschsprachiger Länder, שבה הופיעו כל מדינות גרמניה, כל אחת בצבע אחר, ואתן גם אוסטריה ושווייץ - בצבע משלהן - בלי ששום דבר יעיד על כך שכמה מה'ארצות' האלה הן חלק מגרמניה ואילו האחרות הן מדינות עצמאיות.
ברור לי שאין בשתי המפות האלה שום כוונה גרמנית לכבוש מחדש את אוסטריה, שווייץ, צ'כיה, פולין וצרפת; אבל איכשהו קיבלתי מהן את התחושה שהגרמנים גאים במעמדם כמעצמה תרבותית - ואולי זו הגאווה הזו שמתנגשת בגאווה הרוסית של סרגיי וחבריו.

(הפוסט הזה מתארך-מתארך ולכן הגיע הזמן לקטוע אותו. בפרקים הבאים: על זריחות ותנועת מכוניות, על הגרמנית של אריך קסטנר, על התחביר האומלל שנשאר בקרואטיה והפתעה נעימה בסוף).


שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 11/1/2008 20:41, ושייך לקטגוריות הגרמנים האלו..., מעברים 10-20-30, מה למדתי בגן היום
32 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של בימבלונת בבוסטון ב-13/3/2008 15:21

---