מתי זה הפסיק להיות כיף להיות חולה

כשהייתי ילד, תמיד אמרו שאני חולה מאוד טוב. הייתי מתכרבל במיטה, לוקח את כל התרופות (גם המרות) קורא ספרים, לא דורש לעשות דברים שאני לא אמור לעשות בתור חולה, ולא מציק למי שאמור לטפל בי. גם מבחינתי זו היתה עסקה טובה: הייתי מוכן להתמודד עם אף סתום וכאבי גרון רק כדי לבלות את כל היום במיטה עם הספרים, בלי חובה ללכת לבית הספר או לעשות כל דבר אחר. אחד הזכרונות הנעימים ביותר שלי, למעשה, הוא תקופה של כחודש בכיתה ו' שביליתי בבית בגלל שחליתי בצהבת - במיוחד השבועיים האחרונים, שבהם כבר כמעט ולא היו לי סימפטומים אבל השאירו אותי בבית כי חששו שאני עוד מידבק (או משהו. יכול להיות שהסיפור התערבל לי במוח והוא לא ממש נכון).
בהמשך הפכו ההצטננויות לחלק מהחיים; אני זוכר שבטירונות התבדחתי שאני נושא עמי לכל מקום 'גליל נ. ט.' (נייר טואלט; זה היה משעשע בעיקר בגלל שכולנו הסתובבנו עם רובי "גליל"). אבל כשנכנסתי ממש לצבא, שלוש שנים אחר-כך [1], מחלות הפכו לעניין הרבה פחות משעשע. זאת משום ששאלת הבריאות שלי כבר לא היתה בידי אמאבא או רופא המשפחה, אלא בטפסיהם המאיימים של הרופאים הצבאיים. התסריט חזר על עצמו כמה פעמים כל חורף: אחרי כמה ימים של אומללות הייתי מקבל הפניה לרופא הצבאי - מה שאמר נסיעה באוטובוס לאיזה בסיס נטוש ליד עכו, המתנה של שעתיים-שלוש בסככה לא-מחוממת-מספיק עם עשרות חיילים חולים ואז שלוש דקות שבמהלכן היה הרופא מקשיב לי עשר שניות מודד לי את החום עוד רבע דקה, ממליץ לשתות תה ונוזלים ושולח אותי חזרה למשרד תחת כלל הברזל של הרופאים הצבאיים - אחא"ג (אין חום, אין גימלים). ומאחר שהמחלות שלי לא באו אף פעם עם חום, התהליך היה כמעט תמיד בזבוז זמן, ובשלב מסוים ויתרתי עליו והתנחמתי בטישו.
הייתי כל-כך מורגל בשיטה עד שגם אחרי השחרור [2] לא ציפיתי לשום שינוי. למרות זאת - אני ממש לא זוכר למה - החלטתי במהלך איזו הצטננות קשה במיוחד לקבוע תור לרופא (אזרחי). פרט להמתנה קצרה ונוחה יותר וליחס טיפה יותר חביב לא היה הבדל בתהליך - סימפטומים, אינחום, 'תשתה הרבה נוזלים ותה' - עד שפתאום, שניה לפני שקמתי ויצאתי, שאל הרופא "אתה עובד?"
- "כן", עניתי.
- "כמה ימי חופש אתה חושב שאתה צריך, שלושה או ארבעה?"
נראה לי שזה היה ההלם, או אולי האפצ'י שהתחבא באחורי הראשון, אבל מיד מלמלתי ששלושה יספיקו, ותודה, ולקחתי את הפתק ששרבט הרופא ביד נאמנה. כל-כך התרגלתי לאחא"ג שעצם המחשבה על חופש מחלה נראתה לי כזכייה בלוטו. שמח וטוב-לב חזרתי לביתי, מתכנן לשוב לימים הטובים של המיטה והספרים.
וזה באמת היה כך, אלא שגיליתי דבר אחד - כשגרים לבד, אין מי שיביא לך תה ואוכל למיטה, ידאג שתיקח כדורים בזמן ויסדר את המטבח במקומך. ביום השני כבר התקשרתי לאמא שלי ואמרתי שאני בא אליהם; החוויה היתה קצת מביכה ומשונה, ולא חזרתי עליה מאז.

המפנה הבא אירע כשסיימתי את מחויבותי למדינת ישראל ובמקום להיות שכיר במקום עבודה גדול הפכתי לסטודנט לתואר שני ולמנחה באוניברסיטה הפתוחה. כסטודנט לא היתה לי בעיה להיות חולה ולהחסיר שיעורים; אבל כמנחה, המחלה כבר היתה הרבה פחות מספקת - כי כל שיעור שפספסתי בגללה, הייתי צריך להשלים בסוף הסמסטר. המצב החמיר כשהתחלתי לעבוד בתרגום כפרילאנס - עכשיו כל רגע של מחלה הוא רגע שהייתי יכול להרוויח בו כסף, וכל התפנקות במיטה עם ספר ותה באה על חשבון עבודה-עבודה-עבודה-כסף-כסף-כסף. לפחות כשמתחתנים מקבלים שוב את הזכות לבקש ממישהו להכין את התה ולהביא אותו למיטה (בהנחה שכמובן שבן הזוג אינו עסוק נורא או חולה בעצמו).

וזה מביא אותנו למצב הנוכחי, שאפשר לסכמו כך:
* וירוס מעצבן במיוחד שתקף את אסנת ואז עבר אלי, ומייצר אף סתום, כאבי גרון וראש, תחושת פקיקה בסינוסים וחולשה.
* אסנת במסע קונצרטים נוסף, הפעם בגרליץ, עד סוף השבוע.
* לחץ רציני של עבודה כדי להספיק כמה שיותר לפני שמתחיל הקורסגרמנית (בשבוע הבא).
* המון סידורים, מחויבויות קטנות ורעיונות לפרויקטים שנוצרו ונולדו בשבוע הביקור בישראל.
* בחוץ מינוס שתי מעלות וגשם מעורב בשלג.

מה שנקרא - לא כיף להיות חולה (כפי שיוכלו גם להעיד ערימות הטישו המפוזרות בכל פחי הבית). את דילמת ה'לעבוד-או-לנוח' פתרתי בפשרה - עבדתי קשה כל הבוקר ונכנסתי למיטה לשעתיים אחרי הצהריים עם הארי פוטר השביעי. ולפחות אסנת השאירה לי אוכל במקרר (רק לחמם ולהגיש!). אה, וכתבתי פוסט ארוך על היסטוריית המחלות שלי בכל הזמנים. נו, אולי זה לא כזה נורא.




[1] סיפור ארוך. בשתי מלים -"עתודה אקדמית"
[2] לא בדיוק שחרור, דחיית שירות במקום הקבע. עוד סיפור ארוך ולא ממש חשוב.שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 3/1/2008 19:58, ושייך לקטגוריות עונות השנה, מעברים 10-20-30, פסימי
21 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-5/1/2008 12:37

---

בום, בום, בום
לא, זה לא היה הזוי כמו בשנה שעברה, אבל גם השנה היו חגיגות הסילבסטר אירוע שראוי להיזכר. הפתיחה לא היתה מבטיחה - מאחר שלא היינו באזור לתכנן תוכניות, קיבלנו את ההזמנה למסיבה בביתו של ב', החזן המקומי, שהוא בחור צעיר ולא-דתי שמדבר אנגלית, עברית וגרמנית (לפי הסדר הזה). כשהגענו (אחרונים) גילינו שה'מסיבה' מצטמצמת לתשעה אנשים היושבים על ספות או ליד שולחן, אוכלים כל מיני דברים בשיטת כל-אחד-מביא-משהו-ומספר-כמה-זה-טוב, מפטפטים וצופים ב-DVD של אח מבוערת בטלוויזיה רחבת-המסך של ב'. לקח לי זמן להשתחל לשיחה (את רוב הנוכחים היכרתי מאוד שטחית, ובשלב מסוים הסתבר שבשל בלבול קל הם יושבים שם כבר שעה וחצי) אבל היא לא זרמה יותר מדי, ופרט לדיון קצרצר בשאלה עם ב' מכיר את כל התנועות של הספייס גירלז ומה זה אומר עליו, לא הגענו רחוק. מדי פעם נשמעו קולות נפץ רחוקים, אבל הם שייכים לחלק השני של הסיפור, זה שהחל כשהשעון היכה עשר דקות לפני חצות ואנחנו התלבשנו במעילינו כדי לצאת לרחוב לקדם את השנה החדשה.
כבר בשנה שעברה הבנו שהגרמנים מקבלים את השנה החדשה בשילוב הקלאסי של זֶקט (יין נתזים) וזיקוקים. מה שלא קלטנו אז - אולי בגלל הגשם ואולי בגלל שפשוט הגחנו לאזור התיאטרון העירוני ותוך שניות שבנו אל הבית - הוא שאין כל קשר בין 'מופעי זיקוקים' מסודרים בסגנון יום העצמאות בקרית ביאליק לבין מה שקורה ברחובות העיר בערב השנה החדשה. במקום מוקד אחד או שניים, וחלוקת עבודה מובהקת בין 'יורי זיקוקים' ל'צופים', בערב השנה החדשה תמצאו בכל פינת רחוב חבורה שהשקיעה משכורת של חודש בנפצים, טילי זיקוקים, רקטות, דברים שעושים רעש, דבר שסתם עושים אור ודברים דמויי-טבעת-זוהרת שמשתובבים ללא מטרה על הארץ.
לקח לנו זמן להתארגן ולא היתה כנסייה בסביבה אז לא ממש ידענו מתי הזמן - סתם בחרנו לנו זמן שנראה מתאים. מה שכן, עמדנו בפינת שני רחובות די מרכזיים, לא רחוק מהבית של ב', וכל שנייה נשמע פיצוץ מכיוון אחר. הסתובבתי כמו סחרחרת סביב עצמי רק כדי לגלות שמכל ארבעת הכיוונים נצפו זיקוקים - וזאת בלי לדבר על החבורה שעמדה בצד השני של הכביש וירתה זיקוקים ישר מעלינו. וזה נמשך, ונמשך, תוך כדי מזיגת הזקט וחיבוקי השנה החדשה, עוד ועוד קולות נפץ, אורות זוהרים ועשן שנותר אחריהם. הגשם הקל שירד בתחילה פסק, אבל מטר האורות והזיקוקים נותר בשלו. ידידינו הישראלים-רוסים ציינו בחוכמה שלא ראו דבר כזה 'מאז קרית שמונה לפני שנה וחצי'.
ואכן, תוך דקות היו הרחובות מלאים עשן, והרמזורים זהרו בתוכו באור חלבי ומצמרר. בשלב מסוים, כשנחלשה האש, החלטנו להתכנס למרכז העיר, כדי לחזות בזיקוקים ה'רשמיים' ליד בית האופרה; במהלך המסע המשיכו להישמע סביבנו קולות נפץ, תוך שניסינו ללא הועיל להתחמק מקבוצות חובבי-זיקוקים שעוד נותרה להם תחמושת. אחרי כל ההמולה, דווקא המופע הרשמי (שהגענו אליו באיחור של 20 דקות לפחות) לא היה יוצא דופן באיכותו - אבל למי איכפת, כשמהטירה מצדו השני של הנהר נורים עוד ועוד זיקוקים, מיני-פצצות-תאורה ושאר ירקות.
בשלב מסוים התגברו עלינו הקור והרצון לקצת שקט, ושמנו את פעמינו הביתה. החוויה היתה אמנם מפחידה לעתים, אבל הצליחה לרגש את הילד-חובב-הנפצים שבי, ולהעלות על פניו חיוך גדול (ראו הסמיילי בתחילת הפוסט. משקפי השמש הם רמז לשמש, שתואיל אולי בטובה לצאת היום ממחבואה).

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 1/1/2008 11:43, ושייך לקטגוריות הגרמנים האלו..., מעברים 10-20-30, עונות השנה
8 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של miss kitty fantastico ב-2/1/2008 19:45

---

לפרוק
לפרוק את המזוודות.
להדליק את המחשב.
לפרוק את תיקי הרחצה.
לפגוש את החתול.
לפרוק את המתנות.
להכין קפה.
לאחסן את הכסף במקום בטוח.
לחזור לשגרה.
לחזור לשגרה.

רק לא לשכוח, לא לשכוח
שהיינו
במסע-קסם של הופעות, רעיונות, התחלות
מהאלפים עד חיפה.
לפרוק ולזכור.
לזכור ולפרוק.


שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 30/12/2007 16:04, ושייך לקטגוריות קוהרנטיות זה פאסה, מעברים 10-20-30, סיפרותי
11 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-30/12/2007 23:52

---

היה ונשך
שני ערבי השקה שונים לחלוטין בטבעם מאחורינו, ועכשיו סופסוף יש תחושה של סיום לגבי ספר השירה, תחושה של מיצוי, תחושה של 'זה באמת קרה'. ערב משפחתי, נעים, ארוך ונינוח בחיפה ומולו ערב פאבי, קליפי, מכובד וקצר בתל אביב. והכי מוזר - כנס המחזורים של חברים ומכרים מכל התקופות שבאו לשמוע ולראות, להרעיף חיבוקים, להקשיב, לחייך, להבטיח לשמור על קשרים ועוד ועוד.

עוד יומיים וחצי בארץ לפנינו, מסיבות-חברים-משפחה-סידורים, וכבר יש תחושה שתיכף זה יותר מדי, שתיכף מתפוצצת בועת החיים המשונה הזו, שתיכף יתחילו געגועים לשגרה ול'שם'.

כמות הרעיונות, ההתחלות, המחשבות והפתיחות של הימים האחרונים יכולה לפרנס לבדה חיים שלמים. יש משהו חמוץ בידיעה שהשגרה תבלע חלק מהם, שאין שום דרך להשלים את כל התוכניות בתוך חיי היומיום. יש משהו נואש בהתעקשות להאמין שחלק מהם, אולי חלק ניכר, ימצאו את דרכם להיוולד.

ובינתיים, מזארברוקן מדווחים ידידינו הישראלים שהחמצנו שלג - נדיר בעונה זו של השנה.



שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 27/12/2007 12:05, ושייך לקטגוריות אמנות, מעברים 10-20-30, עונות השנה
4 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-28/12/2007 23:45

---