אנו באנו ארצה
אז ככה:
ביום שני הקרוב, בשעות הערב, אתחיל את מסעי לשדה התעופה בשטוטגרט, משם אטוס למחרת, מוקדם בבוקר, לביקור קצרצרצר בישראל.
קצרצרצר - שהרי מטרתו היא עסקית בעיקר, על מנת לקדם את ספר השירה שלי העומד (אינשאללה) לראות אור הקיץ, ובהזדמנות זו גם לבקר משפחה וחברים, ולהשלים פגישות מהסוג שטלפון ואינטרנט פשוט לא יכולים להעביר.
אפשר היה להתפייט ארוכות על הגעגועים לארץ, לחומוס, למטקות ולאביגודר ליברמן (נוט!) אבל האמת היא שפשוט אין. אני מתגעגע למשפחה, לאחיינים המתוקים שלי, לכמה חברים, לסושיה ולאור השמש, אבל כמעט לא מתגעגע לישראל כמדינה. חומוס, טחינה ומטבוחה הצלחנו להכין גם כאן, ובעברית אני ממשיך לעסוק באהבה (ובפחות אהבה) כל יום. כך שהתחושה העיקרית שמעוררת בי הנסיעה היא דווקא איזו רצון עז להישאר במקום אחד ולא להיטלטל יותר מדי. כאילו הספיקו ארבעה חודשים כדי שאשתקע כאן, כדי שארגיש שזה הבית, ואין אחר.

אני לא יודע אם זה עצוב או משמח; אבל נראה איך ארגיש במהלך הנסיעה.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 7/1/2007 00:09, ושייך לקטגוריות מעברים 10-20-30
8 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של עדה ב-7/1/2007 16:10

---

צווי טאוזנד אונט זיבן!
שנה טובה לכולם! אצלנו היא נפתחה במסיבת סילבסטר מופלאה עד הזויה, שהגענו אליה דרך ליליאנה (לילי), הזמרת הקרואטית שאנחנו הולכים ומתיידדים אתה ועם החבר הגרמני שלה אנדריאס (אנדי). לילי תכננה במקור מפגש של שלושה זוגות (יחד עם עוד ידידה צרפתית שלה) שבו כל אחד יביא אוכל ומוזיקה מארצו (ישראל, קרואטיה, צרפת, גרמניה). אלא שהידידה הזמינה גם עוד חברים ובסוף הכינה פיצה וסלט תפו"א (טעימים אך לא צרפתיים) ובתור מחאה החליטה לילי להזמין רק אותנו אליהם לטרום-מסיבה שבה נאכל יחד קצת מהדברים שהבאנו, ולכן המסיבה שלנו אתמול החלה בשמונה בערב והסתיימה (כמובטח) רק הרבה אחרי חצות. להלן כמה נקודות שיא:

* המאכל הקרואטי (למעשה בוסני) שהביאה לילי מתברר כמעין פשטידת תפוחי-אדמה ובצל נימוחה בפה, שנקראת, כך מתברר 'פיתה'; כולנו משועשעים כשמתגלה שגם אנחנו הבאנו פיתות, אבל זה משהו אחר לגמרי.

* בעוד אני ואסנת לוגמים 'רקיה' (ליקר שזיפים קרואטי, מזכיר סליבוביץ'), דוגמים לילי ואנדי מהBaerenJaeger שהבאנו (מה שמכונה בארץ 'יגר דבש') ואנדי מחליט משום מה שזה ליקר ישראלי, רק שמיוצר אי שם בגרמניה; הוא יחזור על הבדיחה הזאת עוד כמה פעמים במסיבה ואנחנו נידהם שנראה שאף אחד מהגרמנים המקומיים לא מכיר את המשקה מקודם.

* אנדי מרים כוסית ומאחל לנו שמיים נטולי עננים וגשם הערב - Klare Himmel. אלא שהשאר מבינים זאת כעוד סוג של ברכה להרמת כוסית, חוזרים על השם בכל המבטאים האפשריים (כולל 'קלרה חימל') והדבר הופך לבדיחה מתגלגלת ולקריאה הקבועה בהרמת כוסיות בהמשך הערב.

* כל באי המסיבה (לילי מקרואטיה, סלין מצרפת ושישה גרמנים) זוללים פיתות עם חומוס, מטבוחה וחצילים תוצרת בית, תוך שהם מבקשים ממני להסביר את המלים של 'מעמק לגבעה' המתנגן מסביב בלחן מזרחי.

* לילי, סלין ואנדי מרקדים בסלון הקטנטן של סלין לצלילי קולה של מרגלית צנעני, בעוד שאר הגרמנים מביטים בהם במבט תוהה.

* אחת מבאות המסיבה מביא כיכר לחם קטנה שמעוצבת בצורת חזיר; מסתבר שזה מאכל מסורתי לראש השנה מאזור בוואריה (משם היא באה). היא גם מתעקשת לציין שעיר מולדתה, אאוגסבורג, היא גם מקום מוצאו המקורי של מוצרט.

* הרמת כוסית רב-לשונית, כשכולם מתנסים בכל השפות. אנדי התעקש מאוחר יותר לשבור את השיניים על 'לחיים, חבר'.

* אני מפתח שיחה הזויה עם סבינה (אחת הגרמנית) שמורכבת בעיקר מחזרה על המשפטים "Wirklich' ('באמת?') ו-Das kann nicht sein ('זה לא יכול להיות') בנימת פליאה הולכת וגוברת.

* קצת לפני חצות, אנחנו יוצאים מהדירה אל הגשם היורד בחוץ, וטסים במהירות לאזור בית האופרה, שם מלאים השמיים *מכל הכיוונים* זיקוקים שלא מפסיקים לרגע, מתפוצצים בעוצמה כל עשר שניות בערך, בלי שאפשר יהיה לדעת מאיפה יבוא הבא. ובדיוק כשאני תוהה איך נדע מתי חצות (השעונים שלי ושל אנדי לא מסונכרנים) מצטרפים להמולה פעמוני כל הכנסיות באזור ומבהירים: עכשיו.

* כמה דקות אחר-כך, בגשם הולך ומתחזק ומול מטר זיקוקים שלא נח לרגע ומאיר את השמיים כאילו צהריים, ארבעתנו (אני ואסנת ולילי ואנדי) מחזיקים כל אחד זיקוק, חולקים sekt (יין נתזים גרמני) בכוסות פלסטיק, מאחלים איחולים מטורפים לשנה הבאה (ונמלטים מהגשם מהר ככל האפשר, לדירה של אנדי). [בדרך איבדנו, די בכוונה, את שאר המשתתפים במסיבה]

* לילי (פצצת אנרגיה קרואטית) ממשיכה לקפץ גם באחת בלילה, לא משנה עם איזו מוזיקה - להיטי פופ איטלקי, שנסונים ספרדיים או הביצוע של "הזבובים" ל"למה לא אמרת לי" - בעוד השאר נחים על ספות נוחות ומצטרפים אליה כשהיא מצליחה לשכנע (לא מעט).

* איכשהו (למרות שסילבסטר) אנחנו מצליחים להשיג מונית הביתה ולא נאלצים ללכת בגשם.

עדכון - תמונות:
כמה תמונות ממצלמת הסלולרי השיכורה שלנו בסביבות חצות:









מפחיד, לא?שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 1/1/2007 11:26, ושייך לקטגוריות הגרמנים האלו..., מעברים 10-20-30, אופטימי, תמונות
9 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של לי ע ב-3/1/2007 09:49

---

לרוץ במדרגות
היום היה אחד מאותם ימים שקשה לי מאוד לשכנע את עצמי לקום מהמיטה, להתיישב למחשב ולעבוד. העיר סגורה זה היום השלישי (יום א' ושני ימים של חג המולד), חתכתי בטעות את האצבע בניסיון לפתוח קופסת מלפפונים חמוצים (אל תשאלו), אני ואסנת קצת מצוננים, ובחוץ מעין ערפל במשך כל שעות היממה. הצינון גורם לעיניים שלי להתערפל מאוד בקלות מול מסך המחשב, וזה בתורו גורם למחשבה לנדוד, ולנפש לסעור.
אחרי ויכוח מוסרי ארוך עם עצמי הרשיתי לי לקחת חצי יום חופש (כלומר, לתרגם חצי מהכמות היומית בלבד) ולטפל קצת בעצמי - לשמוע מוזיקה בסלון, לסדר את הדיסקים, אפילו לחטוף תנומה קצרה בצהריים. וגם קצת לחשוב.
כתבתי קצת כבר בעבר על הפחדים, הרגישויות והקשיים שיש לי במגע עם העולם, מה שאני ואסנת מכנים 'לתפעל את המטריצה' (במחווה לסרט Matrix). אצלי, לפחות, אין אופציה 'לכבות' לגמרי את הרגש כשאני מתעסק בדברים האלו, ולמרות הנסיונות שלי לחזור ולומר שכסף זה לא רגש, הרי שברגעים האלו מתעורר הרצון לברוח מהכל לארץ הניתוק המוחלט, לשינה, למקום מבודד, אפילו אוטיסטי.
ירון (המורה של אסנת) נתן לה מטאפורה לחשוב באמצעותה על השירה שלה. הוא אמר לה לחשוב על בית בן שתי קומות: בראשונה נמצא הרגש, והחיבור הרגשי ליצירה; בשנייה נמצאת הטכניקה, היכולת להוציא את זה החוצה. הדרך ליצור אמנות (בזמרה ובכלל) היא לא להתעלם מאחת הקומות, אלא לדעת לעבור כל הזמן ביניהן, במילותיו של ירון "לרוץ במדרגות".
את המטאפורה הזאת קל להעביר לתחומי אמנות נוספים (כתיבה למשל), אבל אני מסתכל עליה גם בהתיחס להתמודדות עם העולם: קומה אחת לרגש, אחרת לפרקטיקה. הישארות בפרקטיקה היתה אולי עשוי לעזור לי 'להצליח' יותר בעולם, אבל הופכת אותי לאדם מנותק משהו, ובכל מקרה - זה לא אופציה בשבילי, לפחות בינתיים, בהיותי כל-כך מוצף רגש. לעומת זאת, הישארות ברגש לא תאפשר לי לתפקד בעולם במובן הבסיסי ביותר, אלא אם אחליט לסגת לאיזו מערה בגליל ולחיות שם לבד (לא שלא חשבתי על זה). מה נשאר? לרוץ במדרגות. וזה, מה לעשות, מעייף, במיוחד שלמרות טענותיי, אני כנראה לא סופרמן (אבל על זה אפשר לדבר בפוסט אחר).

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 27/12/2006 00:17, ושייך לקטגוריות מעברים 10-20-30, אמנות, שחרור קיטור
6 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של קרואלה דה קוויר ב-27/12/2006 17:43

---

היום הקצר ביותר
היום, ה-22 בדצמבר 2006, מתחיל היום הקצר ביותר בשנה (בחצי הכדור הצפוני, אבל אני בספק שיש לי קוראים בחצי הכדור הדרומי. אם כן, קיץ שמח שיהיה לכם). זה די מדכא, בעיקר כאן, כשהשמש רק עכשיו זורחת (8:40 בבוקר) ותשקע בערך ב-16:15. מצד שני, החל מהיום מתחילים הימים שוב להתארך, ובכל יום יש יותר אור מקודמו.

אתמול קמתי מהשינה עם כמה שורות על הנושא, והנה הן.

היום הקצר ביותר
פעמוני הכנסייה מצלצלים לתפילה.
תיכף זריחה. תיכף חג המולד.
קמים עם תקווה קטנה:
לשמור על חום הגוף. לא לקפוא
ולא להתייבש. הבטן מתענה
על כל כוס מים.
הניעו את כפות הרגלים,
אל תשבו בבית. השיבו אור.
השיבו מלחמה.
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 22/12/2006 09:39, ושייך לקטגוריות אמנות, מעברים 10-20-30, עונות השנה, סיפרותי
2 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של עדה ב-23/12/2006 23:11

---