רוצה אישור, או: בדידותו הנואשת של הרציו
דקארט, מראשוני הפילוסופיה המודרנית, החל את קו המחשבה שלו בסדרה של הטלות ספק. הוא הטיל ספק בכל דבר שניתן להטיל בו ספק, במטרה להעמיד את הפילוסופיה על יסודות יציבים, יסודות שלא ניתן לערער עליהם ולהרהר אחריהם.הטלות הספק של דקארט משכנעות מאוד: הוא מביא את החלומות כראיה לכך שלא ניתן לבטוח ברשמי החושים, וכך שולל את קיומו של העולם, של אנשים אחרים ושל האל. בסופו של התהליך המשכנע-מאוד הזה, נותר דקארט עם האמירה הידועה, 'אני חושב, משמע אני קיים'; הדגש באמירה הזו אינו על ה'חושב' כפי שנהוג לפעמים לחשוב, אלא על ה'אני'. אני חושב, משמע אני קיים - או במלים אחרות, עצם קיומה של ישות שעשתה את כל התהליך הפילוסופי הזה של הטלת ספק היא עובדה שאין להכחישה; ולמעשה, בשלב הזה, זו העובדה היחידה שאין להכחישה. למרבה הצער, המשך עבודתו של דקארט הרבה פחות משכנע, לפחות עבור החושבים של היום. בעוד שהספקות שלו מגובים היטב בהיגיון, והאינטואציה המכרעת, הכמעט-תעלולית (שקובעת שבמקום בו יש מחשבה יש ישות חושבת) היא ללא דופי, הרי שהצעד הבא - סדרה של הוכחות היוצאות מקיום האני ומראות את קיומו של אלוהים - הרבה פחות משכנע. וזה, יש לציין, עצוב ועגום מאוד עבור מי שמנסים לבנות את העולם על הרציו, על השכל בלבד; כי דקארט הראה שהשכל לבדו הוא אי בודד בעולם, שאין לו לשכל אף ודאות שהיא פרט לקיומו-שלו. ואולי בכך נעוץ כישלונה המתמשך של הנאורות. אולי זו הסיבה שלמרות ההוכחות בשטח, למרות שהטכנולוגיה הנגזרת מהמדע הפכה את העולם למקום שנוח עד נוח מאוד לחיות בו (לפחות במקומות מסוימים ובמעמדות מסוימים), עדיין מעדיף המין האנושי, דורות אחר דורות, לנטוש את הרציו, להשאירו מאחור, לבוז לו, לומר ש'כבודו במקומו מונח, אבל...' ולחפש את האמת במקומות אחרים, מקברי צדיקים ועד הדלאי למה ועוד ועוד. כי כשהרציו נותר לבדו ביקום הדקארטי הזה, אין לו ודאות מוחלטת בשום דבר שמחוץ לו-עצמו; וכתוצאה מכך כל מעשיו נגועים באותו ספק מפרפר, אותה חרדה קמאית שמא הוא טועה. שמא כל מעשיו, כל אישיותו, כל נפשו, כל מאודו הוא טעות. הדבר הזה, שהשכל אינו מסוגל לקבל מהעולם, הוא מה שנקרא באנגלית validation. כדי להבין מה זה, צפו בסרט הקצר הזה (לא בהכרח עכשיו, זה בכל זאת 16 דקות ואתם באמצע פוסט, אבל באופן כללי זה כדאי). אם לא צפיתם בסרט, אפשר באופן גס להגדיר את זה כ'חיבוק'. את החיבוק הזה אפשר לקבל רק ממישהו או ממשהו שיש לך בו ודאות מוחלטת. ולשכל אין את זה. יש רק 'כמעט-ודאות', 'התאמה טובה לרשמי החושים', 'תיאוריה שעדיין לא הופרכה'. אין ודאות, אין אישור חיצוני, אין שום דבר שייחשב חיבוק מהעולם (גם אם העולם מוכן לתת). מתי המעט שמוכנים לחיות בעולם כזה, שאינם זקוקים לדבר מבחוץ, הם אלה שיכולים להיות רציונליסטים גמורים. אחרים חיים על הקצה, 'מרמים'. נותנים לדברים מסוימים או לאנשים מסוימים ליהנות מהספק הרבה יותר זמן משהשכל היה מוכן לקבל. קושרים דבר לדבר באופן שלא רק ניתן להטיל בו ספק, אלא שהוא גם מופרך להפליא: קרן השמש הזו מאחורי הענן מיועדת לי, רק לי, היא באה להגיד לי שאני בסדר, שאני בדרך הנכונה. אהבה למשל. בשיא עוצמתה היא הכלי החזק ביותר לאישור חיצוני. היא מעגל סגור, סימביוזה של אישורים. 'אהבה מאושרת/ למי זה נחוץ', משוררת שימבורסקה, וצודקת: מנקודת המבט של הרציו אהבה היא השקר הגדול מכולם, החלפה סיטונית של מסרים מדידים וניתנים לאישור בהשפעות הורמונליות חולפות. אהבה, במובן הגדול של המילה, זה שמוחק ספקות, היא בפירוש לא לַנצח. השכל היה שם פס ומקצה מחמת מיאוס, והרבה פעמים הוא עושה זאת (מואס בוורוד, מואס בשקר). אלא שאנו זקוקים לאישור, זקוקים לחיבוק, זקוקים להכלה. וכל אלה מחייבים ודאות מוחלטת, גם אם זמנית, בקיומו של 'אחר' כלשהו; ומאז ימי דקארט, הוודאות הזו דורשת לזרוק את השכל הספקני לכל הרוחות ולכפור במסקנה החד-משמעית והבלתי-ניתנת לווכוח שלו. במלים אחרות, לצעוק בפה מלא, "איני חושב, לכן את/ה קיימ/ת". שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 6/9/2009 19:44, ושייך לקטגוריות מונולוגים מהאמבט, מעברים 10-20-30
19 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של אני ואתה ב-8/10/2009 19:52

---

פוסט ישראל 2 פלוס פרפאות
אני חושב שהפוסט הקודם הוציא אותי קצת יותר מתלונן ממה שתכננתי, אז להלן השלמה קצרה: חמישה דברים שטובים בישראל (אפילו באוגוסט).

5. כביש שש (אני יודע, כאיש איכות הסביבה אני אמור להיות נגד, אבל הדרך החלקה שבה עקפנו את הפקקים בדרך מהקריות להרי ירושלים קצת שינתה את דעתי).
4. סיבוב בתי קפה בתל אביב. משום מה, דווקא בלב העיר שאמורה להיות הכי מרכזית במדינה, נופלת עלי תמיד שלווה ואני מרגיש בבית.
3. פלאפל טרי, עם טחינה וחמוצים (פלאפל יש אצלנו, אבל פרסי ומתובל אחרת, ומוגש עם יוגורט).
2. לחם עם קוטג' (אין בשום מקום אחר בעולם, ושלא יספרו לכם סיפורים).
1. שקיעה בחוף הים:





מה שאין בישראל, לעומת זאת, זו מפלגת שמאל ראויה לשמה. בזאת נזכרנו שוב ביום א', כשנערכו שוב בחירות בזארלנד, הפעם לפרלמנט המדינה (ומכאן - לנשיא המדינה). העניין העיקרי בבחירות היה התחזקותה של מפלגת השמאל החדשה, Die Linke, שהמנהיג שלה (אוסקר לה-פונטיין) מקורו אצלנו בזארלנד. המפלגה הכמעט-קומוניסטית מעוררת הרבה חרדה בקרב 'האזרחים ההגונים', החוששים שהשמאל המתון (הסוציאל-דמוקרטים) ייאלץ להקים אתה קואליציה. בתום הבחירות (שהתאפיינו באחוזי הצבעה גבוהים יחסית, כ-67%), התברר שתיקו פוליטי אינו מצב ששמור לישראל בשנות ה-80, וגם בגרמניה יש מפלגת לשון-מאזניים שתקבע מי יהיה המנצח; אבל כאן, לשון המאזניים הם הירוקים (שעבורם הצביעה אסנת), שיש להם אמנם רק שלושה מושבים מתוך 51 בפרלמנט, אבל לא הימין ולא השמאל יכולים להקים ממשלה בלעדיהם. נחמד שפעם אחת לפחות הכוח מצוי בידי המפלגה שאנחנו מסכימים אתה אידיאולוגית (-:

אסנת, אגב, הספיקה להצביע בבוקר, בדרך לתחנת הרכבת לטיול האופניים המסורתי של יום א'. מזג האוויר המושלם (21-24 מעלות ושמש), והעובדה שלא יהיו עוד הרבה ימי א' כאלה עד שהחורף ייפול עלינו, גרם לנו (טוב, אני מודה, גרם *לי*) לבחור מסלול אתגרי יחסית, עם עליות וירידות, אף על פי שרק חזרנו מהארץ ולא היינו בכושר מושלם.
היתה זו טעות. המסלול התברר כמאתגר בהרבה מכפי שנראה לפי הפרוספקט - מסתבר שעבור גרמנים, מסלול שעולה ויורד בלי הפסקה וכולל שש עליות של יותר מ-40 מ' (כולל אחת של 80 מ') נחשב מסלול 'קל עד בינוני' ש'מתאים גם לילדים בכושר טוב'. יש לציין שלא רק המסלול החליט לאתגר אותנו, אלא גם האופניים של אסנת, שהחלו כבר יום קודם להשמיע רעש מוזר כתוצאה מחיכוך של חלק מהגלגל עם הצמיג; ובנוסף החלטנו כנראה לאתגר את עצמנו, וטעינו בדרך לא פחות משלוש פעמים, כל פעם במחיר של עליות מיותרות להפליא. התוצאה היתה שרירים דואבים ושאר מרעין בישין כבר באמצע המסלול, והתארכות משמעותית של זמן הנסיעה (כי החלטנו בשלב מסוים 'לקחת את זה לאט', לעצור אחרי כל עלייה ולנוח הרבה). לפחות הנוף היה נפלא, ובאמצע הדרך גם נפגשנו עם סבסטיאן (הפסנתרן הגרמני) בגינת-בירה חמודה וגילינו שהאזור שבו דיוושנו, ליד העיירה אילינגן, הוא למעשה מחוז ילדותו.




בקצה אחת העליות




נוף משיא הרמה




שדות תירס לנצח

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 31/8/2009 22:50, ושייך לקטגוריות בשבילנו זו אירופה אירופה, בחירות וכן להיות, תמונות, מעברים 10-20-30, אופטימי
15 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של gentzo ב-8/9/2009 03:22

---

פוסט ישראל
(הכותרת מזכירה הרבה יותר מדי את 'פוסט אמסטרדם' מלפני כמה שבועות, אבל בחרתי בה משתי סיבות: ראשית, כי ישראל של היום נראית לי כמו משהו שבא במקום הרעיון הישראלי המקורי, כלומר פוסט-ישראל במובן שהפוסט-מודרניזם בא במקום המודרניזם, ושנית כמחווה לעיתון המחולק חינם ברכבת (וגם נראה ככה), שחשבתי שזה שמו, אבל אח"כ התברר שהכוונה לישראל-פוסט, על משקל ג'רוזלם-פוסט).

חם
בואו נוציא קודם כל את העניין הזה מהמשוואה, כדי שאפשר יהיה לדבר על דברים אחרים: בישראל *חם* באוגוסט. בדיוק כמו שישראלי שמתלונן על הקור בינואר לא יודעמה זה קור אמיתי, כך אירופי שמתלונן על יום חם במיוחד בגרמניה לא מבין את משמעותו של החום הישראלי. הכוונה היא לא רק לטמפרטורות, אלא לצירוף הנסיבות שגורם לתחושה שאי-אפשר להימלט מהחום בשום מקום או זמן. בישראל חם לא רק בצהריים ובשמש, אלא גם בצל (אם יש צל) וגם בבוקר, בערב ובלילה. לחום נוספת כמובן הלחות המקשה על הנשימה, ולשניהם נוסף המרחב העירוני הצפוף, שחוסם את מעט הרוח מהים. הצד השני של המטבע הוא שבבתים, במבנים וברכבות בישראל בדרך כלל קר מאוד (בגלל המזגן האימתני), בעוד באירופה הבתים והרכבות עלולים לצבור חום, מה שמחייב לפתוח חלון).

קפיטליזם
הרבה תכונות של הרחוב הישראלי אפשר לתרץ בחום הכבד, או לציין שחוסר-סובלנות, שחיתות ופלישה לפרטיות תמצאו גם באיטליה, במרוקו וסביב כל אגן הים התיכון; אבל כל ההשוואות האלה לא עוזרות כשנכנסים לקניון.
נדמה לי שזה סוג של קוקטייל אמריקני-ישראלי רעיל, שלקח את אידיאולוגיית 'למכור בכל מחיר' והלביש אותה על הנטייה הישראלית לא להתחשב בגבולות הפרטי. בכל מקרה, אחרי שלוש שנים שבהן בקושי נכנסנו לקניון (בזארברוקן עושים קניות כמו פעם, במדרחוב הראשי וברחובות הקטנים שלידו), ביקור בקִריון של קרית ביאליק הזכיר לי את העתיד של הסרט Minority Report, שבו הפרסומות מותאמות באופן אישי ופונות ישירות לאדם ההולך לתומו. ביקור בקניון עם שני ילדים קטנים הוא בכלל חוויה מסוכנת, ולו בגלל שלהם יש הרבה פחות פילטרים להתמודד עם עולם הגירויים הסופר-צבעוני שהקניון מטיח בהם.

מיליטריזם
איך הפך המבחן הפסיכומטרי, שנועד לבחון יכולות אינטלקטואליות ומקושר להשכלה הגבוהה, ליעד מבוצר שיש לכבוש אותו בכל מחיר? חברת קורסים אחת מצהירה שאצלה 'אין בילויים. אין הפסקות. רק פסיכומטרי' - כאילו מדובר במבצע צבאי שהעיקר בו אינו הבחינה אלא הסדר והמשמעת. שלט חוצות של חברה אחרת מצהיר "יש דברים שצריך לעשות רק פעם אחת" וכדוגמה מביא את המבחן הפסיכומטרי... ומלחמה עם איראן (כאילו שזה פשוט וחד-משמעי שמלחמה כזו הכרחית - אבל רק אחת, בשיטת ה'זבנג וגמרנו'). מצד שני, קשה להתפלא מהחיבור הקופירייטרי הזה, כשמסתבר שגם שר החינוך מתכנן לתגמל בתי ספר לפי שיעורי הגיוס לצה"ל.

פרויקטיזם
בקלחת הרותחת הזו ששמה ישראל (דימוי שכבר השתמשתי בו פעם אבל תמיד מתאים) יש גם יתרונות, למשל העובדה שהיא מייצרת אנשים תוססים, שאף פעם לא מרוצים לשבת במקום אחד. בכל פעם שאני חוזר מישראל אני מוצא את עצמי עמוס לעייפה ברעיונות לדברים יצירתיים לעשות (רבים מהם מתפוגגים לאור העובדה שבבית יש סידורים, עבודה וכד'); ההצפה הזו נובעת במידה מסוימת מעצם ההתרחקות ולקיחת הזמן ל'חופש', אבל גם - ואולי יותר - בזכות החברים בישראל, שהאינטרקציה איתם תמיד מעוררת אצלי שבעה-שמונה פרויקטים רדומים וכמה חדשים. מימוש? זה כבר עניין אחר, כאן זו ארץ החולמים.

(המשך יבוא, זזתי לפרויקטים שונים ומשונים)


שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 26/8/2009 09:37, ושייך לקטגוריות מעברים 10-20-30, סטיות אישיות
9 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של miss kitty fantastico ב-28/8/2009 11:23

---

חזרנו (מבולבלים)
איכשהו, אחרי כל ביקור בארץ אנחנו מסכמים ב'וואו, זה היה הביקור הצפוף ביותר עד כה'. וגם הפעם זה נראה כך, ותעיד על כך אולי העובדה שלא העליתי ולו פוסט אחד בכל עשרת הימים האלה. מה שלמיטב זכרוני לא היה נכון בנסיעות קודמות. זה לא שאין לי, כרגיל, תובנות במסורת ה'אורח לרגע' על החיים בישראל 2009, אבל עצם ריכוזם לפוסט קוהרנטי (או לא קוהרנטי, כמיטב המסורת), היה הפעם למעלה מכוחי. אז הוא יבוא בהמשך.
עכשיו אחת בלילה, אחרי עוד אחת מאותן נסיעות מתישות של 12 שעות שצופנות בחובן את הסוויץ' המחשבתי הלא-הגיוני הזה בין ישראל לגרמניה. אין ספק, אנחנו עוד רחוקים מאוד מהעולמות המד"ביים של תנועה ממקום למקום במהירות המחשבה, ואפילו הנסיעה לאירופה ה'קרובה' כביכול מאלצת אותנו להקריב כמעט יום שלם, שבו בעיקר מנמנמים, קוראים, ורואים סרט אמריקאי טפשי בתנאים לא נוחים. אחד הדברים שהחמיר את הבלבול ההזוי הוא המוכר בקפה של זפרדו, מיד אחרי איסוף המזוודות בפרנקפורט, שהפתיע אותנו בשאלה 'מה קרה' בעברית, והמשיך בהגברת המוסיקה בדוכן, שהתבררה כשיר טורקי בביצוע שרית חדד מהופעה חיה (האיש, כך מתברר, ערבי ישראלי או פלסטיני לשעבר, ואני חושד שהוא נהנה מלהפתיע מדי פעם נוסעים ישראליים תמימים).
בכל אופן, נדמה שדווקא עכשיו (באחת ושבע עשרה דקות בלילה!) הבלבול והעייפות קצת פגו, אולי בגלל שכל הנסיעה הארוכה הזו והזרות - תחילה אל מול ישראל, ואחרי שהתרגלנו לישראל, שוב מול גרמניה - כל אלה מתפוגגים כשמגיעים הביתה - לחתול, למחשב, למקלחת ולמיטה (שכבר קורצת לי, ולכן אסיים. מחר: פוסט ישראל).



שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 24/8/2009 01:57, ושייך לקטגוריות בשבילנו זו אירופה אירופה, קוהרנטיות זה פאסה, מעברים 10-20-30
19 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של עדה ב-25/8/2009 14:03

---