שיר בעבודה
זאת הגדרה משונה ובכל זאת מובהקת. מאז ש'קניתי' את העמדה ה'סדנאית' - ששיר בדרך כלל אינו גמור ברגע שנכתב, שיש לערכו ולשפצו ולשפררו, יש אצלי שלושה קבצים של שירים בכל עת: 'חדשים' - שהרגע יצאו מאצבעותי וממוחי ולא עברו עריכה כלל; 'בעבודה' - שעברו עריכה מסוימת אך אני מרגיש שאינם שלמים ויש מקום לערוך אותם עוד; ו'גמורים' - שגם הם לא בהכרח גמורים, אבל לפחות נכון לבינתיים.
כל מיני ספקות בחלוקה הזו עולים בזמן האחרון, בעיקר אחרי שבבלוג השני זכו כמה קטעים שפורסמו 'ישירות מהמקלדת' לתגובות נלהבות, לפעמים יותר משירים ש'ערכתי' ו'עבדתי עליהם' זמן רב. כל עוד אין גוף חיצוני (עורך) שיאשר את השירים, אין בעצם משמעות להיותם 'גמורים', ולכן אין משמעות להיות 'בעבודה'. ובכל זאת, יש מהלך של עריכה עצמית, ובעיני הוא חשוב לאין ערוך (משחק מלים! הי!).
וכל ההקדמה הזו נועדה כדי להביא לכאן את השיר-בעבודה הבא:

לא שלי

1.
זרות היא משחק של סימונים:
כל זה שלי, ומה שלא - לא.

איך אפשר את האוויר לנשום ללא מעצורים
לנשום ולהשתמש אבל לא להפנים?

בחוץ יש אוויר בלי סוף
אבל לצאת, לעבור בחלון המהדהד זָר-זָר-זָר
איך אפשר?

2.
ארבעה ילדים קטנים שואלים
"ווֹלֶן זי ואס קָאוּפֶן?"
אני מניף יד מהאופניים, אומר "נַיין".
הם מקטרים שאף אחד לא קונה.

מעבר לפינה
נושם לרווחה.
לא זיהו אותי.

3.
אני חומק לתוך המעיל, מתחבא בדמותי בהירת השער ותכולת העיניים
המפזמת שירי סתיו מוכרים
"הולכים ובאים הימים הקרים"
והבתים כמו בשווייצריה של הספרים
עם חומת אבן וחניה כפולה ועצים ואוהל לילדים
מפתים לחלום אותם, לבקש
שלווה ירוקה
שאין לה תחליף
זהה בכל שפה
וזרה בכולן.


{נכתב בסוף הקיץ האחרון, נערך לפני כמה שבועות.}

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 22/11/2007 09:32, ושייך לקטגוריות אמנות, הגרמנים האלו..., מעברים 10-20-30
20 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-26/11/2007 18:40

---

לומר לא
קמתי היום הפוך כמו קפה, למרות שהלכנו לישון מוקדם. אי שם בלילה הפך טריסטן את סיר המים שעל ההסקה, והעיר את שנינו בבום-בום-בום גדול, ואף כי הצלחתי לגרור את עצמי מהמיטה ולספוג את המים בסמרטוטים, לא חשבתי עד הסוף ולא מילאתי את הסיר מחדש. התוצאה היתה לילה יבש עם ההסקה, ובבוקר תסמינים המזכירים וירוס - אף סתום וכאב-מגרד בעומק האוזן - ואיתם שפתיים יבשות. לתחושה המסויטת הוסיפה השמש שסירבה לעלות והותירה אותנו עם עננות חלבית לכל אורך היום. אבל את האפקט המלא הרגשתי רק אחרי שסיימתי את העבודה שתכננתי להיום וניגשתי לכל מיני סידורים ותוכניות שהיו לי לשבת.
אחד הסידורים הפך - ברגע שנגעתי בו - לבור אנרגיה חסר גבולות. היה זה מיזם שפנו אלי לקחת חלק בו - טור קבוע במגזין אינטרנטי חדש, עם ביקורת תרבות ועצות לכותבים צעירים. משום מה, בתכתובת האימייל שלי עם היזם, הרעיון קסם לי; ומשום מה הצלחתי גם לשכנע את עצמי שאוכל לדחוק כתיבה של שני טורים כאלה בשבוע ללוח הזמנים שלי, שכבר עכשיו נראה בלתי סביר בעליל ובשבוע שאחרי-הבא יתווסף אליו גם אותו קורס גרמנית מאיים שתלוי מעלי מזה זמן מה. וכך, מתוך התעלמות מוחלטת מעצמי ומהעובדה שהאתר חדש ולא-מוכר ושהעבודה נעשית בו בהתנדבות - הבטחתי לעורך מאמר עד סוף השבוע.
והנה, סוף השבוע הגיע, סוף סוף יש לי זמן, אבל המלים לא באות. לא מצליח להתרכז, לא מצליח להגיד מה שיש לי לומר, והכל נראה יומרני או תפל. ובניגוד לבלוג, כאן יש לי אחריות על הדברים, ואיני יכול למחוק או להוריד פוסט אם בא לי. ככל שהמשכתי היה לי יותר ויותר ברור שזה לא ילך, אבל התעקשתי; היה לי קשה להגיד לא, וביטויים כמו 'אבל הבטחת', או 'אבל הוא סומך עליך' המשיכו לצוף לי בחלל הראש כמו צרעות מזמזמות ומבחילות.
זו פשוט בעיה קבועה אצלי, חוסר היכולת לסרב לפרויקטים, לרעיונות, להצעות לעשות משהו או לעזור במשהו. תמיד אני מתנדבר לעזור, להזיז, להפיק, כי אחרת מי יעשה את זה. ואז כמובן בבית מקלל את עצמי על כל מה שאני לוקח על עצמי לעשות.
אז לא. פשוט לא. אחרי מנוחה קצרה נשמתי שתי נשימות והודעתי לעורך שלא יהיה לי זמן לפרויקט הזה. והרגשתי הקלה עצומה, שרק התחזקה כשבסוף סגרתי עם העורך שאפרסם כתבות 'מתי שמתאים לי' ולא על בסיס קבוע. אבל זה לא העיקר. העיקר הוא שכיף לי לכתוב כשאני רוצה ומה שאני רוצה, ואם זה אחרת זה חייב להיות כרוך באיזשהו רווח בשבילי. זה כל-כך פשוט שאני חייב להדביק את זה על המחשב ולקרוא לעצמי כל יום לפני השינה. לא למכור את עצמי בזול. להגיד לא.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 17/11/2007 17:03, ושייך לקטגוריות מעברים 10-20-30, אינטרנט
22 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רותם ב-23/11/2007 15:44

---

בכותונת המארחים
מעולם לא הייתי 'בורגני' במיוחד - אני שונא ללכת לקניות ואף פעם לא תמצאו אותי מעלעל בקטלוגים להנאתי. כבר כתבתי בעבר על מצוקת החפצים-הדורשים-תחזוקה ועל הדחף הקבוע לקחת תרמיל ומינימום חפצים וללכת להקיף את העולם או לחיות כמו חורני במערה נידחת.
אבל יש דבר אחד בהוויה הבורגנית שעושה לי טוב, וזה האירוח. אם נדייק, אני גם לא במיוחד אוהב את הצורך לעשות ניקיון כללי בכל פעם שחבר קופץ לבקר; אבל לבשל לאורחים (ברגע שנכנסים לעניין) זאת חוויה כיפית ומלהיבה שקשה להגיע אליה עם תרמיל על הגב.
וכל ההקדמה המפותללת הזו נועדה רק כדי שאפשר יהיה להגיש בפני קוראי הפוסט בגאווה את תפריט ארוחת הגורמה שהגשנו אתמול לאורחינו, לילי הקרואטית ובעלה-לעתיד הגרמני אנדריאס. זה אמנם דרש עמידה במטבח בערך משלוש אחרי הצהריים ולפניה סבבי קניות ברחבי זארברוקן, אבל מה לא עושים בשביל מבט משתאה מהאורחים (ומקוראי הבלוג...)? יש לציין גם שהחלטנו הפעם להתנסות, ופרט למנה אחת הגשנו רק מאכלים 'ניסיוניים', שלא הכנו מעולם - מתכונים מהאינטרנט, ניסיונות לחיקוי מנות מממסעדות ובכלל.
הקונספט - מכל מיני סיבות - היה של ארוחה 'קלה' יחסית, בלי בשר ובלי 'מנה עיקרית' גדולה, אלא עם כל מיני מנות קטנות ומעניינות. לפתיחה הגשנו חמוצים יפניים - גזר, צנונית ומלפפון בתחמיץ מיוחד וטעים להפליא, שכבר אספנו לחיקנו לפני שנים מספר מוצלח על בישול יפני. יחד עם החמוצים עלו לשולחן משמשים ודבלים ממולאים גבינות - מתכון פשוט להפליא שמצאנו באתר האוכל של וואלה, אבל בהחלט השתדרג בזכות השימוש ברוקפור צרפתית טרייה למילוי. אנדריאס ולילי פתחו עיניים גדולות - השילוב של פירות יבשים וגבינות היה להם משונה - אבל לא הפסיקו לנשנש. עם המנות הראשונות הגשנו כוסות של טקילה סאנרייז שאסנת ערבבה, וזה נראה נפלא.
כשהמגש היה כמעט ריק החלטנו לעבור ל'עיקריות' (נניח...). ראשית הגיעו לשולחן שני מגשים של כדורי טמריזושי על מצע של רוטב הבית, מנה שהעתקנו ממסעדת 'יקימונו' בתל אביב. שם קראו לזה 'המיוחד של השף', ואחרי שעתיים שניסינו להבין ממה עשוי הרוטב הבהיר, הסמיך והעדין שבו היו טבולים כדורי האורז העטופים דגים חיים, הבהיר לנו המלצר תוך שהוא מסתיר את חיוכו בקושי שמדובר בטחינה. פיוז'ן במיטבו. כדי לא לשגע יותר מדי את האורחים צרבנו חלק מהדגים קצרות על מחבת, אבל הם דווקא לא גילו רתיעה מדגים חיים, ואנדריאס אפילו הצליח - אחרי כעשרים ניחושים כושלים - לנחש שמדובר ב-Sesam, דהיינו שומשום, למרות שהוא מיד פסל את הניחוש 'כי שומשום הרבה יותר מתוק'. מנפלאות הטחינה.
במקביל הגשנו את המנה שאני הייתי אחראי עליה, ארטישוקים ממולאים פטריות. היא החלה אמנם את דרכה כמתכון שמצאנו באינטרנט, אבל די מהר גילינו שהמתכון ממש לא מפורט וגם מלא טעויות, כך שפשוט אלתרנו. אני מכיר ארטישוקים מהבית, אבל בעיקר בשיטת 'זרוק אותם לסיר וחכה שעה'; הפעם נאלצנו להאבק עם הארטישוקים כדי להוציא מהם את השערות ולמלא במקומן פטריות ברוטב בשמל. התוצאה היתה שכל אחד קיבל ארטישוק מלכותי, שנראה כמו כתר וועורר קריאות התפעלות מצד כל אוכליו. כדי שאף אחד לא יצטרך להפעיל יותר מדי את הדמיון, צילמנו בשלב הזה את השולחן:




(הארטישוקים מלפנים, הסושי מאחור, מאחוריו החמוצים היפניים, ובכוסות - טקילה סאנרייז ויין לבן)

למרות שהארוחה היתה תיאורטית 'קלה', מעשית בשלב הזה כולם היו כבר מלאים. לכן לקח לנו כמה זמן עד שהגענו את הקינוח, מתכון שאסנת הביאה מהבית (אבל מסתבר שהוא גם גרמני אופייני) - תפוחים אפויים ביין, או בגרמנית בראט-אפפל. את התפוחים מילאנו באגוזים, צימוקים, יין בורדו וסילאן (דבש תמרים), והגשנו עם גלידת וניל. אלוהי.

אחרי כל ההכנות, לא תכננו הרבה לחלק הבידורי של הערב, אבל לכך דאגו אורחינו, שהביאו אתם משחק בשם 'טאבו' - משחק מלים שבו צריך להסביר לבן הזוג מילה מסוימת, מהר, בלי להשתמש בחמש מלים נפוצות הרשומות על הכרטיס. הקטע הוא ששיחקנו הכל בגרמנית.... התחלקנו לשתי קבוצות - הבנים מול הבנות, כך שזה היה מאוזן (אנדריאס וליליאנה יודעים יותר גרמנית מאתנו) ועשינו לעצמנו קצת 'הנחות' (כלומר, פעם-פעמיים עברנו לאנגלית) אבל ברוב הזמן שיחקנו את המשחק כמו שצריך והצלחנו להסביר את עצמנו היטב (איך מסבירים 'מבריח' בלי להשתמש במלים 'גבול', 'להעביר', 'סמים', 'נשק' ו'חוק', והכל בגרמנית? עובדה שבסוף הצלחתי). החוויה היתה מהנה מאוד (הבנים ניצחו, אבל בהפרש קטנטן) וללא ספק למדתי ממנה לא מעט גרמנית (למרות שכבר היינו קצת שיכורים ואף הוספנו למדורה עוד כוסית לימונצ'לו מהייצור הביתי של המשפחה של אסנת ושוקולדים שהביאו האורחים).

אז נכון, החומרים לאירוח הגורמה די יקרים (דבלים פה זה סוג של אוצר), העבודה מרובה והסידור-שאחרי היה קצת מתסכל, אבל היום קמנו לא רק עם הנגאובר קל אלא עם הרבה גאווה בלב. האם יש סתירה בין התחושות האלה לבין המאבק התמידי לשמר את יצר הנדודים, את אי-הנחת, את הפעילות התוססת היוצרת את האמנות? או שאולי עדיף פשוט להחליט שגם בישול זה פעילות יצירתית, ומשחקי חברה זה היכרות עם תרבות אחרת, ולהרגיע את החיה הרעבה מבפנים. כן, נראה לי שזה מה שנעשה לבינתיים.


שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 3/11/2007 11:19, ושייך לקטגוריות הגרמנים האלו..., מעברים 10-20-30, מתכונים, תמונות
30 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של punktchen ב-5/11/2007 10:31

---

לו יהי
שלשום נפטר פולי, איש הגשש החיוור, והיה בזה משהו עצוב. למרות שלא הייתי חובב גדול של הומור-המערכונים של השלישייה, יצא לי בשנים האחרונות לראות את פולי בשניים מתפקידיו הגדולים ביותר - כסרג'יו קונסטנצה ב'גבעת חלפון' שאחרי המון נדנודים ראיתי לראשונה ביום העצמאות לפני מספר שנים, וכאבא של ידין ב'בטיפול'.
אתמול בגלגל"צ (התחנה הנשמעת ביותר בביתנו) השמיעו - בהקשר הזה - את השיר 'לו יהי' בביצוע של נעמי שמר והגששים. השיר, שנכתב כשהייתי בן שנה בקושי, ריגש אותי פתאום מאוד, אבל זה לא מפתיע - הצד ההפוך של אהבת האייטיז המשונה שלי הוא קשר עמוק לזמר הישראלי, זה שבא לפני הרוק וכיום מנוגן ברדיו בעיקר בימי זיכרון, מלחמות, פיגועים וערב יום כיפור. אני מתכוון דווקא לא לשירי הסטנדרט של ערבי השירה בציבור, מ'שושנה שושונה' ועד הקברניט בעל הרגל מעץ, אלא לשירים הנוגים יותר, רבים מהם שירי משוררים מולחנים, שפורטים לי על נימות פטריוטיות/רגשיות שאיש לא ידע שהן שם.
הגיבורה הגדולה של הז'אנר הזה היא גם המבצעת המועדפת עלי של 'לו יהי', חווה אלברשטיין:



יש לחווה איזו יכולת פשוט בלתי סבירה להוציא החוצה את המלים של השיר, להיות בתוך המלודיה אבל לדאוג שנבין כל מילה. וכשהמלים כואבות או חדות או מדויקות או נוגעות, זה עובד נפלא. אחד הביצועים הטובים ביותר שלה הוא ל'שיר משמר' של אלתרמן, שיר שהוא כשלעצמו מלאכת מחשבת, אלא שהקליפ של זה ביויטיוב פשוט איום ונורא באיכותו ואני לא אענה אתכם בו. במקומו שיר נפלא, שתיאורטית הוא 'שיר ארץ ישראל', רק שצריך להקשיב למלים ולהבין כמה הן איומות. גם האיכות כאן לא מושלמת, אבל הקול עובר.



"ארץ אשר מרדפים קורותיה,
אלפיים דפים ועוד דף,
עד שנשרף
עוד מעט כל חמצן ריאותיה
בגלל מרוצת המרדף"
(את המלים הקשות האלה כתב, אגב, ירון לונדון)

יש עוד הרבה שירים כאלה, שחלקם ביצעה חווה וחלקם אחרים, ושרבים מכותביהם נפטרו בשנים האחרונות (נעמי שמר, אהוד מנור, נתן יונתן למשל). אז את "ללכת שבי אחרייך" ו"ארץ נוי אביונה" לא מצאתי ביוטיוב בביצוע נורמלי, ולכן אשאיר לכם לסיום (לפני שאני נמס כאן על הרצפה) שיר נפלא של לאה גולדברג שאמנם לא מצאתי בביצוע של חווה, אבל הביצוע הזה הוא תחליף ראוי:



בתקווה שיבואו עוד ימים בהם נלך כולנו בשלווה ובשקט, לפחות ברמה הלאומית, ולא במרדף תמידי.

נ. ב. אם כבר בנוסטלגיה עסקינן, ואם יש לכם עוד שמונה וחצי דקות להשקיע (אני יודע שזו בקשה גדולה) אתם חייבים לעצמכם צפייה בקטע הבא, אולי הדבר הכי מעניין שיצא מהערוץ הראשון כבר הרבה זמן:

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 1/11/2007 09:32, ושייך לקטגוריות דברים שמצאתי ביוטיוב, מעברים 10-20-30, סטיות אישיות
28 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-3/11/2007 10:45

---