שנה לבלוג!
חשבתי שפספסתי את התאריך, אבל בדיקה מהירה הראתה שהפוסט הראשון נכתב כאן ב-4/9/06, מה שאומר שהיום בדיוק, הבלוג חוגג שנה להיווסדו. ומאחר שלא מצאתי יותר מדי נרות לקישוט, אחגוג בדרך המקובלת על בני מזל מאזניים (למרות שהבלוג דווקא בן מזל בתולה) - סיכומים וסטטיסטיקות!

ובכן, מאז היווסדו עברו בבלוג 9,299 מבקרים (לפחות לפי הקאונטר למטה). זה כמובן לא אומר הרבה, כי אין לי מושג אם מדובר ב'מבקרים לרגע' או בהרבה-הרבה ביקורים של אותם אנשים (אני מהמר יותר לכיוון השני). לבלוג גם 25 מנויים (יישר כוח לכם!) ו-11 קישורים מבלוגים אחרים בישראבלוג (אם נדייק, מחמישה בלוגים אחרים בישרא).
החודש הלוהט ביותר בבלוג היה... החודש האחרון, אוגוסט, עם 1,074; זו היתה גם הפעם הראשונה שמד הכניסות החודשי עבר את האלף... נראה שבלוגנו החמוד מצליח סוף סוף ליצור קשרים חברתיים, להכיר אנשים חדשים ולא לשבת בפינה בודד וגלמוד כמו בחודשים הראשונים.
מצד שני, החודש המוביל מבחינת מספר הפוסטים היה דווקא אוקטובר 2006, ממש בתחילת הדרך, כשעוד הרגשתי מחויב לעדכן (כמעט) כל יום; את השפל בפעילות רשם ינואר 2007, חודש הביקור (הראשון) שלי בישראל. וכדי לתבל את הססטיסטיקה במעט פלפל (ולהביט בנוסטלגיה על השנה שחלפה), אלך בדרך החביבה על תחנות הרדיו בישראל ובעולם ואחשוף כאן, על במה זו, את מצעד התגובות השנתי - עשרת הפוסטים שזכו להכי הרבה תגובות השנה.

במקום העשירי, עם 27 תגובות, מככב דברים שרוצים ודברים שצריך, גמגום התשוקה מימיה הראשונים של המלחמה בקוהרנטיות, ואחד הפוסטים עם השמות היותר-ארוכים השנה. קדימה מכאן משתחלים לרשימה oofness, ש-28 התגובות שלו עוסקות פחות בעצמו ויותר בדיוני באפי-אנג'ל (משהו שחוזר על עצמו משום מה בבלוג הזה), וחורבות מעגליות הפרויקטנטי. במקום השביעי, עם תגובה אחת יותר, ממוקם עוד פוסט עם שם באנגלית ובראש החמישייה השנייה מתנוססת מחוות האנטי שלי להונג קונג, שגם היא הגיע למקומה הרם בזכות איזה ערפד מעצבן מלוס אנג'לס.
מכאן הכל מתחיל להיות יותר מעניין: הפוסט החמישי בסדר התגובות הוא אין לי ארץ אחרת, הניסיון שלי להבין את היחסים המסובכים בין מדינת ישראל לאזרחיה הרחוקים ממנה (32 תגובות). ל-34 תגובות זכה הפוסט הממש-חדש סימני התרגשות, על הספר שלי וצאתו לחנויות. במקום השלישי והשני ממוקמים שניים מהפוסטים הכי לא-קוהרנטיים ומבולבלים שכתבתי אי-פעם, אחד על נרקיסיזם ואחד על תשוקה; ובראש הרשימה, פוסט ישן נושן על הגדרת המושג משורר, שעיקרו דיון ארוך ביני ובין 'הנכד של סבא' (מעניין אם הוא עדיין כאן).

מעבר למצעד (שמוכיח מעל לכל שקוהרנטיות היא אכן פאסה), אפשר לומר שהבלוג אכן עבר שינויים רבים בשנתו הראשונה. ממקום שנועד להיות ערוץ תקשורת עם החברים הישנים בארץ לנוכח מחירים מפחידים של שיחות טלפון, הוא הפך לבית חדש, שהתמלא נושאים מורכבים - יצירה, אהבה, אמנות, חופש וכל מיני דברים אחרים - והתקהלו בו אורחים חדשים, כאלו שמכירים אותי, בעצם, רק מכאן, והבלוג הוא עבורם הפנים היחידות שלי. וכך, בין השאר בגלל הבלוג, אני לא באמת מרגיש שעברתי מישראל לגרמניה, אלא שעברתי מתל אביב לסייבר-ספייס - בית חדש ווירטואלי לחלוטין אבל נגיש בהקלקת עכבר.

אני רוצה להודות בהזדמנות זו לקוראים הקבועים, לקוראים השקטים, למנויים ולמגיבים; שהרי תקשורת אינה יכול להיות חד-צדדית, ואלמלא הפכה לדו- ולרב- צדדית במהלך השנה הזו, לעולם לא היתה שורדת. ואם יורשה לי רק לבקש דבר אחד עם כיבוי הנרות על העוגה הווירטואלית, הרי שהייתי רוצה שהתקשורת הזו - ישירה, עקיפה ורב-ערוצית - תימשך גם בשנה הבאה.שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 5/9/2007 00:46, ושייך לקטגוריות מעברים 10-20-30, המחשב ואני, סטיות אישיות, קוהרנטיות זה פאסה
9 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של שרה ב-7/9/2007 18:06

---

חזרה משונה
יום החזרה הביתה הוא היום בו השגרה מכה בך בחוסר ההתחשבות שלה - אז מה אם החופשה בארץ היתה 'קלחת רותחת' (כזכור) והמסע חזרה ארך 15 שעות וכלל איחור מעצבן במיוחד *אחרי* הנחיתה בפרנקפורט. עדיין מחכה לך הבית בדיוק כפי שהותרת אותו - עם הפרויקטים הממתינים להשלמה, העבודה שלא-תעשה-את-עצמה-אם-לא-תיגש אליה, האימיילים שצריך לענות אליהם וכמובן המקרר הריק, שדורש הליכה מאסיבית לקניות.

היה לי המון מה לכתוב היום, החל מפוסט סיכומביקור עם תובנות על ישראליות וגרמניות, המשך בכמה פוסטים שהתגבשו לי בראש במהלך הנסיעה - מיוטיוב ועד פילוסופיה של שירה - וכלה בפרויקט משעשע שכבר עבר זמנו אך עוד לא בטל קורבנו, ויפציע כאן (בלי נדר) בימים הקרובים. ותכננתי גם להשלים חוסרים בבלוגים שכנים ולהראות בהם נוכחות, אבל השגרה המעצבנת חטפה אותי ומחזיקה אותי תמורת כופר נפש, דורשת שאכתוב קודם כל אותה, את הנודניקיות הנדבקת שלה, את התחושה שהכל מוכר אך גם חדש.
כי בתוך תחושת החזרה אל הבית הנטוש מהדהדת הנסיעה הראשונה לגרמניה, אולי בגלל שנסענו עמוסים שתי מזוודות וטרולי (כמו בנסיעת המעבר) או בגלל שנסענו באותה טיסה של אל-על לפרנקפורט עליה הגענו לכאן לביקור-רחרוח-האזור מספר חודשים לפני המעבר. איכשהו, יחד עם ההתענגות על מזג האוויר הקריר, חוזרת בי הרתיעה מהיעלמות השמש, התבלבלות בגרמנית מול פקיד חברת הרכבות, רתיעה מביצוע טלפונים למרכזי שירות בגרמנית והדהודים של סיטואציות קשות מהחודשים הראשונים כאן: כאילו תשעה ימים בישראל הספיקו כדי לגרום לי לחוש שוב זר (וזאת למרות הזרות שבה חשתי בארץ!)

אני מאמין שתוך מספר ימים תחלוף התחושה המשונה הזו, והפוסטים יזרמו כמים (או כמו יין אדום בפונדקי צרפת), כולל דוגמית משלל השירים שפרצו החוצה במהלך השבוע בארץ. אבל עד אז... נראה.
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 3/9/2007 21:52, ושייך לקטגוריות מעברים 10-20-30, קוהרנטיות זה פאסה
3 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ענבל כהנסקי ב-4/9/2007 14:30

---

הקלחת הרותחת
לקחתי לעצמי כמה שניות לעצמי בתוך הקלחת הלוהטת שקוראים לה 'ישראל באוגוסט'. הימים האחרונים היו עמוסי חוויות כל-כך, שנדמה לי שכבר חודשים ארוכים עברו מאז שבאנו לכאן לחופשונת. מצד שני, אותה תחושה היתה לי בימים הראשונים בגרמניה - כנראה שזה אפקט נפוץ של ימים עמוסים.
מצד שני, משום מה לא רק אני, אלא גם כמעט כל מי שנפגשתי אתו היה נתון באיזו תזזיתיות, שרוי באיזו דרמה חשובה או סתם נוטה לאיחורים, שינויים ושיפוצים בלוח הזמנים. אפילו מזוודה תמימה שלקחתי אתי לתל-אביב החליטה שזה הזמן הנכון להיפטר מהידית שלה (ולשרוט אותי באותו זמן. מזוודה bad). גם הנטייה לצירופי מקרים במעגלי הכרות (המלצר בקפנטו למד אצלי מתמטיקה, התלמידה בכיתת האנימציה היתה אתי בתיכון וכו') כבר כמעט ונשכחה ממני אחרי שנה שבה צירוף המקרים הקיצוני ביותר הוא לפגוש עוד דובר עברית בזארברוקן.
כפי שאולי כבר כתבתי, נראה שהכל כאן מתקיים קצת יותר ברעש (ואני נזכר בעמיחי: "עכשיו, ברעש שאחרי הדממה; אני יכול לכתוב את כל הדברים/שבדממה אחרי הרעש לא יכולתי" - ציטוט לא בהכרח מדויק). המכוניות רועשות יותר, האנשים רועשים יותר, ואפילו מזג האוויר - אולי בגללל המזגנים - רועש יותר. יוצא שרגעי השלווה יקרים ומתוקים יותר, אולי גם בגלל העייפות המצטברת, ועשכיו כשאני כותב אני נזכר דווקא בהם: בריזה של חצות בקיבוץ בצפון, נוף חשוך ברכס הכרמל, טבילה של בוקר בחוף בת ים. זיכרונות לטווח קצר, אבל יש תחושה שיהפכו לזכרונות ארוכי טווח.
ויחד אתם - אם בגלל האינטנסיביות של הביקור, המולת החיים פה או העובדה ששחרררתי לעולם את "סימני הנשיכה" שלי (ראיתי את הספר במספר חנויות בת"א והיו דיווחים גם בקריות; אבל בחנויות רבות מחזיקים רק עותק יחיד, לכן כדאי לבקש שיזמינו לכם אם אין) - אני חווה צונאמי חדמשמעי של יצירתיות מחודשת, ומלים נשפכות ממני ללא הפסקה, בכל מיני טקסטים טרום-שיריים בעברית ובאנגלית, שחלק מהם אולי ימצאו את דרכם לבלוג בימים ובשבועות הקרובים.
ואולי בגלל זה, אני חש שהביקור חסר הנשימה הזה אף מוצלח יותר מהקודם, בגלל שלמרות שטוב לי במקום החדש, יש משהו רב עוצמה בזריקה מרוכזת של הטירוף שממנו באתי, שמכניסה אותי לאמביציות, לרצונות ולמלים שישתחררו בזמנם החופשי עם השיבה לקרירות האירופית. רררררר.....


(ויסלחו לי פרנסי ישראבלוג שאני לא מצטרף למסיבת ההמלצות של 'בלוגדיי 2007', וזאת למרות שיש לי בהחלט רעיונות למומלצים. זה פשוט לא מתחבר טוב עם התוכנית הפרטית שלי להיום. קחו צ'ק-גשם)

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 31/8/2007 08:49, ושייך לקטגוריות סטיות אישיות, מעברים 10-20-30
11 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-3/9/2007 21:42

---

ברוכים הבאים לישראל
מכירים את הקטע הזה, שעשרות ישראלים הרוגים, רבים מהם עם מספר בלתי-סביר של ילדים, תקועים שעות ארוכות בחלל צפוף, בלי שום דבר לעשות? אני בטוח שאתם מכירים. משום מה, התמונה הזו חוזרת על עצמה בכל פעם שטסים מחו"ל לארץ. טיסה בתוך אירופה, כפי שראינו כשטסנו לרומא, יכולה להיות חוויה מהנה ונעימה (גם אם יש איחור): קונים קפה וסנדביצ'ים ביוקר ונחים בגייט עד ההמראה. טיסות יוצאות מישראל הן בכלל תענוג, עם הלובי העגול החדש והממוזג של נתב"ג, שאפשר להעביר בו שעות ולפספס את הטיסה בכלל. אבל בטיסות חזרה לישראל, בעיקר מנמל התעופה בפרנקפורט, מרכזים את כולם בפינה שכוחת-אל של הנמל, שאפילו העובדים לא בטוחים איך להגיע אליה, מעבירים אותם סדרת בדיקות בטחוניות מתישות וכמו בניסוי מדעי על יכולת השמיעה של ג'וקים מצמצמים אט-אט את המרחב עד שאין ברירה אלא לנהל דיונים ארוכים עם השכנים ממול על מאיפה הם בארץ, ולשמוע את הפסקול של סרט הילדים שהשכנים מימין החליטו לשים בלאפטופ כדי להעביר את הזמן.
החוויה מורטת העצבים הפכה למורטת הרבה יותר, כמובן, בגלל ששביתת הסבלים (?) גרמה למטוסנו להתעכב בשעתיים, ולצאת בשעה שבה בנמל התעופה אף אחד לא ער חוץ מהציפורים. עיתונים היו רק בגרמנית, הדיוטי פרי המינימלי כבר היה מזמן סגור, ומקור המזון היחיד היה מכונה של פחיות קולה בשניים וחצי יורו. אם היינו תיירים, יש סיכוי שזה היה הביקור האחרון שלנו בארץ.
על הטיסה עצמה אין הרבה מה להגיד, פרט לכך שהושיבו אותנו משום מה משני צדי המעבר (עברנו מקום כמו ישראלים טובים); שהקברניט דיבר באנפוף מוזר, כאילו העירו אותו הרגע מהשינה, ועשה חוכא ואטלולא מהשפה האנגלית; שהאוכל היה בהחלט מצוין (כבר כמעט שנה לא אכלנו בטטה); ושמתוך אידיוטיות גמורה לא ישנו דקה אלא בהינו בסרט חביב עם ריצ'ארד גיר.
קבלת הפנים הבאה בישראל, אחרי איחור בקבלת המזוודות (ראו לעיל) היתה ברכבת, שיתרונה הגדול על האיטלקית הוא במזגן הסופר-מקפיא. אלא שאפקט 'אל תסביר פנייך לתייר' נמשך גם כאן, ואת המראות הראשונים של נוף ארצנו ראינו דרך מסך חום-צהוב של חלונות שאיש לא טרח כנראה לנקות אותם מאז ימי הטורקים. הזויים והלומי חוסר-שניה כשהיינו, אין לי ממש מושג אם העובדה שהכל נראה מעורפל היא תוצאה של החלונות, האד המהביל של הבוקר או סתם מצבנו המוחי.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 24/8/2007 23:39, ושייך לקטגוריות עונות השנה, מעברים 10-20-30
4 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-26/8/2007 18:08

---