עייפות החומר
יש ימים כאלה, שדברים הולכים הפוך. כל דבר קטן הופך להר גדול. משפטים שנראים פשוטים באנגלית הופכים למפלצות בלתי-סבירות בעברית, וקטעים שאמורים היו להיות חזרה על טקסט שהיה כבר במדריכים קודמוים מתגלים כמלאים בורות ומהמורות.
יש ימים כאלה, ששום דבר לא עוזר. אפילו הקפה השלישי לא מעורר, ושום דבר באינטרנט לא מעודד או מקל. המייל מסרב להתעדכן, כאילו העולם שכח מקיומך, וגם כשיש עדכונים בבלוגים השכנים, איכשהו שה לא משנה את מצב הרוח המזופת.
יש ימים כאלה, שהכל נפיץ. שטויות הופכוות לוויכוחים תוך שניות (ומתכווצות חזרה לשטויות דקות אחדות אחר-כך). מצב הרוח הנאחסי, המשולב באשמה עצמית, מקשה גם על קבלת עזרה משום מקום וכיוון, והמחשבות מפרפרות במעגלים וחוזרות לנקודת המוצא.
יש ימים כאלה, והרבה פעמים הם קורים דווקא אחרי ימים נפלאים, מחייכים, ביתיים, שטופי שמש ומלאים מתנות לחג המולד.
יש ימים כאלה, וככה זה. אבל לפחות יש בלוג לשחרר קיטור.


שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 4/12/2007 21:59, ושייך לקטגוריות מעברים 10-20-30, שחרור קיטור
16 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-6/12/2007 21:58

---

טווסים לבנים, מזון איטי והאצבע של דליה
תוך פחות משבוע קרו שני דברים קצת משונים, ולמעשה אותו דבר פעמיים: משהו ששמעתי עליו לראשונה מתוך עבודתי בתרגום הגיע אלי שוב, תוך שבוע, דרך הבלוגייה. ראשית באו הטווסים הלבנים: לאחר שתרגמתי פסקה על איזו וילה באיטליה שבגנים שלה מטיילים white peacocks, הייתי חייב לראות בעצמי איך הם נראים. וראיתי. מרהיב, נכון? הוא מככב מאז בדסקטופ שלי.
והנה, הבוקר, דילגתי לבלוג המאוד מוצלח של ידידתי יעל ישראל ושם הם חיכו לי שוב, אפילו ברלוזוציה טובה יותר. צירוף מקרים? יו בט.
הצטרפות המקרים השנייה אירעה כמעט במקביל: במסגרת העבודה שעל האינדקס של איטליה, נתקלתי במושג Slow food. מאחר שלא שמעתי על זה מעולם, עשיתי מחקר קצר באינטרנט כדי לתרגם כמו שצריך והגעתי לכאן ואפילו ל כאן. בקצרה (למי שלא קוראים לינקים) מדובר בארגון בינלאומי שמעודד מתן תשומת לב לאוכל שאנחנו אוכלים, מהווה מעין תנועת נגד לרעיון הפאסט פוד ומחובר לכל הדברים ה'נכונים' - אקולוגיה, זכויות בע"ח וייצור הוגן. לא הייתי מתעסק בזה יותר מדי אלמלא נתקלתי במהלך סבב הבלוגים השבועי, בפוסט המצוין הזה של אסתי, ושם בסוף שוב התחבאה הפניה ל-slow food. צירוף מקרים? למה לא.

ואם יש שני צירופי מקרים כאלה, חשבתי לעצמי, אולי בכל זאת הקוסמוס מנסה להגיד לי משהו. טווסים לבנים, פריקים של הטבע, יוצאי דופן שראוי לתת בהם מבט שני; ואוכל איטי, ובכלל ההנאה שבאיטיות, ודברים שחולפים על פניהם יותר מדי מהר. אז הקשבתי, ואתמול והיום לקחנו את היום לאט, באיזי. היה גשם בחוץ כל היום וכל הלילה ולאסנת איכשהו לא היו חזרות ליום וחצי שלמים, ואנחנו פשוט היינו בתוך האיטיות הזו. אפילו קראתי עוד כמה פרקים בספר בגרמנית. והיום בבוקר קמנו ובישלנו ביחד, אוכל איטי מאוד מאוד (מרק אפונה שישב שלוש שעות על הכיריים ועוף שישב שעה ורבע בתנור).
אז נכון, מעל הכתפיים יושבת לי גרסה אישית של ד"ר האוס ומזכירה לי שלא שינינו כלום בעולם היום. שלא כתבתי מילה ברומן המונומנטלי שיקנה לי את פרס נובל בספרות וישנה את חייהם של מיליונים. ולא עשינו כלום כדי לקדם את קריירת השירה הפורחת של אסנת או את הספר שלי או מה לא. זה אותו שטן-בתחפושת-רציונל שמזכיר לי שתמיד עשיתי אידיאליזציה לאנשים הגדולים, לפורצי הדרך ולמגלי הארצות (ואחריהם לאמנים המיוסרים, לסופרים ולמשוררים, לג'ים מוריסון, ואן גוך והנרי מילר). זה הוא שכשאנחנו מכינים את העוף בתנור לארוחת צהריים עם חברים ובודקים מרכיבים חדשים לרוטב הברביקיו (סויה, יין אדום, רסק עגבניות דבש וכמון. יוצא פיצוץ) נזכר רק בסצינה מהפרק הראשון של 'הבורגנים', אז נחתכת לדליה האצבע בזמן שהיא מכינה את הצלי והיא מדממת לתוך הרוטב, וכולם מפארים ומהללים את הצלי שלה ואיך יצא לה מצוין הפעם. האם גם אנחנו מדממים לתוך הרוטב וקוראים לזה 'גורמה'? האם לא צריך לצאת לעולם, לעשות מהפכות, להניף דגלים, לכתוב, לשנות?
אבל אולי בגלל זה הפנה אותי הקוסמוס דווקא ל'סלואו פוד' ולפוסט של אסתי. סוג של תזכורת שעשייה אישית היא-היא העשייה הפוליטית. שבישול איטי בבית הוא בעצם פעולה אמיתית בשדה הפוליטי, ושאפילו כתיבת מחשבות לא-מסודרות בבלוג יכולה להיות פעולה בעלת-השפעה לא פחות משיר מלוטש שעבדתי עליו שעות במחשכים. ואתם יודעים מה, אפילו שימור של זוגיות בעולם מלא פיתויים ומטורף שכזה הוא פעולה פוליטית-חברתית עם מסר של ממש. ולקחת את עצמך ולעבור לארץ אחרת אבל להמשיך לכתוב ולערוך ולחיות בשפה שלך זו פעולה שיש שלה אפקט וממש בעולם, אולי לא כמו כיבוש האברסט (ואולי דווקא כן, כי מה כבר הרוויחה האנושות מכך שאיזה אנגלי ואיזה מקומי שמו את כף רגלם על איזה הר גבוה בנפאל).

אז אל תשכחו להאט לפעמים, ולהסתכל מסביב. ולקחת 5:16 דקות להקשיב לראש-רדיו והתייר שלהם.



שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 2/12/2007 22:56, ושייך לקטגוריות אסנת, דברים שמצאתי ביוטיוב, מטאבלוגיקה, מעברים 10-20-30, אופטימי
25 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רותם ב-14/12/2007 21:04

---

שתי אנקדוטות של התרגלות
1. מזג האוויר

משפט בריטי ידוע אומר 'כולם מדברים על מזג-האוויר, אבל אף אחד לא עושה שום דבר בנדון'. אבל זה לא נכון: יש דבר אחד חשוב שאנחנו עושים בקשר למזג-האוויר, וזה להתרגל אליו. וכך אזרחי מדינת ישראל והסביבה מורגלים מזה שנים לחיות בסאונה שאתם מכנים 'קיץ', ומצליחים איכשהו לשרוד בה למרות הקיטורים; ואילו כאן באירופה, נרשמה מעט-מעט ההתרגלות למזג האוויר של חורף אמיתי.
היום, למשל, יצאתי מהבית לקניות בסופר כשהטמפרטורה עמדה על שש מעלות והשמיים היו מכוסים עננים אפורים-בהירים שכיסו אותם מקצה אל קצה. אבל מבחינתי זה היה מזג-אוויר נהדר - כי אפשר היה להסתובב בלי כובע-הצמר, וכי העננים היו דקים ואפשרו קצת לאור לעבור, ויותר מכל - לא ירד גשם טורדני וזרזפני על הפנים. הנה כי כן, התרגלתי לחורף הגרמני, וכל שיפור יחסית אליו כבר נראה לי כמו סיבה למסיבה.

2. משחקי מלים

בספרי הטיולים שאני מתרגם יש מדי פעם מסגרות מיוחדות ובהם מידע נוסף על האזורים המטוילים - לפעמים היסטוריה, לפעמים רכילות, לפעמים הצעה לטיול צדדי. למסגרות הללו נותנים בלונלי פלנט כותרות, שבמקרים רבים מורכבות ממשחקי מלים (רובם לא מבריקים) על נושא המסגרת. אני בתורי עושה מאמץ לתרגם למשחק מלים פחות-או-יותר מקביל בעברית, אם כי לפעמים אני נכנע ומתרגם לכותרת פשוטה.
למה אני מספר לכם את כל זה? כי היום נתקלתי בכותרת משחקית מעין זו, בקטע שעסק בחנות מזון ענקית בשם Peck במילאנו. הכותרת היתה feeling peckish - משחק מלים בין שם החנות לבין המילה Peckish, שפירושה 'רעב' באנגלית. מיד נעניתי לאגר והתחלתי לחפש מה ילך עם 'פֶּק' ועם אוכל בעברית - חרוזים, משחקים, אליטרציות ועוד. אבל באורח מפתיע, לפני שמצאתי משהו סביר בעברית, עלה לי למוח פתרון מצוין לתרגום - בגרמנית: Peck schmeckt, שפירושו 'פֶּק זה טעים' ומתחרז ממש טוב. אין ספק, חשבתי לעצמי, כשמשחקי מלים בגרמנית קופצים לי לראש ללא הזמנה, זה אומר שבאמת כבר התרגלתי לשפה.שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 1/12/2007 02:39, ושייך לקטגוריות מעברים 10-20-30, עונות השנה, עבודה
תגיות בטכנורטי: מעברים 10-20-30, עונות השנה, עבודה
26 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-4/12/2007 14:03

---

This crazy little thing that is not love
אהבה זה לא מספיק. אז מה עוד?

מה זאת אהבה בכלל?
לפני ששואלים מה זה הדבר הזה שאינו אהבה שצריך גם אותו למערכת יחסים טובה, צריך להבין למה אני מתכוון כשאני אומר 'אהבה'. זאת בגלל שיש מי שיקרא לדבר הזה 'התאהבות' ולמה שאני מתאר פה 'אהבה', או שיראה את שניהם כחלק ממכלול שרק לא הוא יקרא 'אהבה'.
כשאני מדבר על 'אהבה', אני מדבר על האהבה הרומנטית, המטופשת, המאושרת. אני מדבר על צירופי המקרים, החיוכים, השלמות המשפטים, ההקבלות, הסטיות הקטנות המשותפות, המלים שממציאים ביחד, ההיסחפויות. אני מדבר על מה שאנשים מרירים חושבים שהוא המצאה של קומדיות רומנטיות וסרטי דיסני, ובאמת הרבה הרבה פחות נפוץ ממה שמוכרים לנו, אבל בהחלט-בהחלט קיים.
אני לא קורא לזה 'התאהבות', פשוט בגלל שבשם הזה יש איזושהי הנחה מובלעת שזה לא שורד, כלומר שיש מגבלת זמן על המצב הזה. שזה בסך הכל מאפייו רגשי/כימי של תחילת מערכת יחסים. אבל זה לא, לפחות איך שאני רואה את הדברים; כמובן, בחיים היומיומיים לא כל יום הוא זהב וורדים, אבל היכולת להיסחף שוב עם אותו אדם, להיכנס למקומות הפרטיים והמאושרים והמתעלים רק-של-שנינו, לשיחות נפש של כל הלילה ובכלל - זה בעיני חלק חשוב, שחייב לשרוד גם כשמערכת היחסים מתארכת (לפחות בחברה של היום, ועוד אחזור לזה).

אבל זה לא מספיק.
למעשה, זה לא סתם לא מספיק: בקשר שנמשך זמן רב, האהבה הרומנטית היא כמו מלח ופלפל: משפרת מאוד את טעמו של התבשיל, ולפעמים הופכת אותו מבלתי אכיל לטעים עד מאוד - אבל לבדה, לא תספק אף אדם רעב. בגלל ה'רומנטיות' שלה, האהבה הזו מחפשת דרמות, היסחפויות ורגשות גדולים מהחיים, ומתקשה לטפל ביומיום, במערבלי הבטון, במכתבים מהבנק. והגרוע מכל - היא מתבבסת על כך שבני הזוג נמצאים בשיאם, במקום שבו הם חמודים, מתוקים, מושכים ומרשימים. לא סתם בקומדיות רומנטיות כולם יפים.
הדבר החמקמק השני הוא מה ש לי כתבה - היכולת של בן הזוג 'להיות שם', כל הזמן, לאורך זמן. אני חושב שאני רוצה לקרוא לדבר הזה 'בית'. "הבית זה מקום/ שאם אתה חייב לשוב אליו/ תמיד פתוחה בו דלת לקראתך" כתב נתן יונתן ושרה רונית אופיר. למובן הזה של בית אני מתכוון. זה המקום שבו לא צריך להיות יפה, חכם או בעל חוש הומור. זה המקום שבו בן הזוג מוכן לעשות מקום ולתת לאדם אחר להיכנס לו לחלל, ובכל זאת שתישאר תחושה כזו, שתמיד פתוחה הדלת לקראתך.
מעצם ההגדרה, די ברור למה, בניגוד לאהבה הרומנטית, זה לא משהו שיכול לקרות תוך שבועיים, אפילו לא תוך חצי שנה. אחרי שבועיים אפשר להרגיש 'בבית' עם מישהו - אבל מי יודע אם הוא לא בסה"כ מזייף שבועיים, אם זו באמת האישיות שלו או שהוא פשוט נורא מתאמץ. אפילו רוצח סדרתי יכול להיות נחמד לזמן קצת. רק אחרי זמן רב מאוד מאוד בא האמון הבסיסי הזה, התחושה שאותו אדם נמצא בעצם בצד שלך, לא משנה מה יקרה. זה הבית.
ה'בית' הוא מי שירים אותך בנפילה, או שתתמוך בך ותעזור לך ללכת - לאן שלא תלך. בניגוד לאהבה הרומנטית, שכמעט לגמרי מחייבת את שני השותפים להיות אחד, ורוד ומטופש, הבית נותן מרחב. כמה מרחב שאתה צריך. זה כמובן לא פשוט, ודורש הקרבה של דברים אחרים כדי להיות 'בית' לאדם האחר. אבל מה שמקבלים הוא גם נפלא: מקום בטוח, קן, מקום להתחיל ממנו הכל.

הבית והתשוקה
זה כמובן לא אני המצאתי. החוכמה הוותיקה של הזוגיות המסורתית, זו שמזלזלת באהבה הרומנטית ורואה בה גחמה, כבר מדברת מאות שנים על הבית, על האמון (ועל האמונה). אלא שבמקרים רבים מדי נשאר רק האלמנט הזה, הבסיס של התבשיל, ותבליני האהבה פורחים להם. הבית הוא בסיס לאדם להתפתח בעולם, והאדם יכול להתפתח להרבה כיוונים, אבל אם הבית הופך רק לתחנת מעבר שבה מניחים את הראש בין ההתרגשויות, איפה כאן הקשר? אם בקשר הזוגי אין תבלינים, הרי שאין תשוקה, ואנחנו נותרים עם בית בטוח, מוגן - ומוזנח. מקום נוח לפרוח ממנו ולשוב רק כשחייבים.
וזה גם לא דרך לחיות בזוגיות, בטח לא בחברה המודרנית-מערבית-ליברלית-חילונית שיש בה כל-כך הרבה אפשרויות בחוץ, שיש בה כזו האלהה של האהבה הרומנטית והחלשה של המחויבות החיצונית לאי-שבירת קשר הזוגיות. כי כמה זמן יכול אדם לחיות בבית, מוגן ככל שיהיה, בלי תבלינים? בשלב מסוים הקשר לא שורד, או שהתשוקה מוצאת נתיבים אחרים ומהקשר נותר רק שקר. בקיצור, אולי אהבה זה לא מספיק, אבל בלי אהבה (והיסחפויות זוגיות) הבית בסופו של דבר מתפורר.

ובכל זאת, אסור לתת למיתוס האהבה הרומנטית המאושרת והסיפוק הקפיטליסטי לערער את החשיבות הזו של מקום ה'בית' בזוגיות, של המקום בו מקבלים ותומכים, של המקום שלא סופרים בו דקות של סבלנות. זה אפילו חזק יותר מ- i love you just the way you are , שעלול להיות לא נעים כשאחד מבני הזוג עובר שינוי והשני מעדיף את איך שזה היה פעם (למרות שזה שיר נפלא, והנה יוטיוב שלו עם בילי ג'ואל).







שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 25/11/2007 17:40, ושייך לקטגוריות מונולוגים מהאמבט, מעברים 10-20-30, דברים שמצאתי ביוטיוב
31 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רותם ב-27/11/2007 20:49

---