יומן מעבר (5): מרפי מכה שנית
את הפוסט הזה רציתי להעלות כבר שלשום בערב, אבל איזו תקלה מעצבנת במערכת של ישראבלוג מונעת ממני להיכנס לבלוג כשאני גולש באמצעות האינטרנט-על-מקל שלי (מודם יו אס בי חביב שקנינו בעת קיפאון האינטרנט הגדול של דצמבר-ינואר לפני שנה וחצי). יש משהו מאוד מתסכל בכך שתכננתי להוציא את הקריזה של המעבר (ולשמור על קשר עם העולם) באמצעות תיעוד המעבר ביומן - ואז תקלה לא ברורה מונעת ממני בדיוק-בדיוק את זה.

אבל כנראה זה מה שקורה כשמרגיזים את מרפי, שאתמול חגג במטח זיקוקים. הזיקוק המפוצץ ביותר הגיע דווקא מאחד הכיוונים הכי לא צפויים - חניון משאיות בלייפציג, שם חנתה המשאית עם כל החפצים שלנו ללינת לילה. מסתבר שמתישהו בשעות הקטנות של הלילה, איזה אידיוט עשה רברס ונכנס בקבינה של המשאית. לחפצים שלום, אבל המשאית איבדה כמה פנסים ודלת הנהג נשברה, מה שאילץ את חברת ההובלות להזמין תיקון חירום - ולהודיע לנו שהפריקה בדירתנו החדשה מתעכבת, אולי אפילו עד יום למחרת. כמנהגן של תקלות (בפרקים של 24 וגם בחיים), ההודעה הגיעה אלינו בדיוק אחרי שנשמנו לרווחה מפרשת החתול, ואחרי לילה לא קל בבית ידידים בברלין ומסע מפרך באו-באן (לא אמצעי תחבורה ידידותי לחתולים) הצלחנו להנחית אותו סוף סוף בדירת היעד, לארגן את כל החפצים שהוא זקוק להם ואפילו לשכנע אותו להוציא את האף לרגע ולרחרח את הסביבה החדשה. מרוצים, יצאנו אז לקנות כמה דברים בסיסיים בסופר הקרוב (קרוב מאוד!) והרגשנו מאוששים ומוכנים להגעת חפצינו - ואז נודע לנו על הדחייה.

היה זה יום קשה ומעצבן של אי-ודאות. בשום שלב לא היה לנו ביטחון גמור שהדברים יגיעו באותו יום, והיתה אפילו נקודה שבה נראה היה שנבלה את הלילה במלון. על ההמתנה הקשתה מאוד העייפות המצטברת, עד כדי כך שבסוף פרשנו שמיכה על הרצפה ונמנמנו עליה; הרגשתי כמו בן 16, בכנס של תנועת נוער, מעביר סוף שבוע באיזה מקלט נטוש. ללא החפצים, לא יכולנו לעשות כלום - בדירה יש אמנם ארונות מטבח, מקרר ותנור, אבל אפילו קפה לא יכולנו להכין; ולצאת לסיבובים בעיר היינו עייפים ועצבניים מדי (שלא לדבר על כך שרצינו לחזור מדי פעם לבדוק את מצב התאקלמות החתול). נקודות האור הבודדות ביום ההמתנה הארוך היו מסעדה רוסית ביתית, שבה אכלנו מרקים מחממים ומשביעים (בברלין כבר התחיל הסתיו), ושעה-שעתיים שביליתי בגלישה באינטרנט (המקל החביב אמנם לא מאפשר כניסה לישרא, אבל דווקא היה מהיר יותר בברלין מאשר בזארברוקן).

לבסוף נתקבלה ההודעה המיוחלת: באישור מיוחד ממרצדס-בנץ, נהג המשאית יצא מלייפציג עם פנס חדש ודלת מודבקת (עם סקוץ') ויגיע בסביבות שמונה לברלין. וכך היה. קצת לפני שמונה בערב הופיעו מול דלתנו שישה גברים חסונים, והחלו בפריקה מהירה-אך-זהירה של כל החפצים. בהדרגה התחלפה תחושת ה'סוף סוף יש לנו דברים' בתחושת ה'אלוהים אדירים! כמה דברים יש לנו! זה לעולם לא ייכנס!' - תחושה שמלווה אותנו מאז ועד לרגע זה.

 

[עד כאן הפוסט כפי שהיה אמור להיכתב ביום שבת בבוקר. אלא שאז התערב מרפי שוב ומנע ממני את התענוג שבתקשורת בלוגית עם העולם. בינתיים התקדמנו קצת: חיברנו מחשבים (אינטרנט יהיה מחר), סידרנו את מכונת הקפה (בקרוב אלגום כוס קפה ראשונה בדירה החדשה) ובעקבות סיבוב מתסכל באיקאה ובחנויות דומות (על כך בפוסט נפרד) יש לנו גם וילון אמבטיה ועוד כמה פינוקים.

 

טוב, אני הולך לשתות קפה על המרפסת ולהוריד את הפוסט הזה לדיסק-או-קי, בתקווה שבמסעדה הרוסית (יש שם אינטרנט) אוכל לשכנע את ישרא לפעול.]

 

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 19/9/2010 19:38, ושייך לקטגוריות הגרמנים האלו..., מעברים 10-20-30, המחשב ואני
5 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של חיה ויסהוז ב-21/9/2010 13:57

---

יומן מעבר (3): רחוק כמו גלויה

בתוך הטירופת של הימים האחרונים - שבגללה חשבתי כבר לפתוח את הקטע הזה ביומן המעבר במלים 'ברגעים אלה, חברת הובלות מתכננת לקחת את כל חפצי במשאית ענק. מטבחי נארז וארונותי הוסרו מן הקיר, ואשתי והחתול מעורבים גם הם. שמי הוא רונן אלטמן קידר, וזהו היום הארוך ביותר בחיי' - מופיעים לפעמים רגעי שקט בלתי צפויים, כשפתאום - אם בגלל עייפות שנפלה לרגע או בגלל שהלו"ז הצפוף נפתח ונוצרה רבע שעה אי אפשר לנצל אותה אחרת - אנחנו יושבים לנו ושותים קפה במדרחוב, או מעיפים מבט אחרון מהגשר האהוב עלינו על פנסי המנורות המשתקפים בנהר. וברגעים האלה (ובאחרים) צפה ועולה אותה תחושה-הקרובה-לוודאות, שזו הפעם האחרונה. הפעם האחרונה שבה נלך לאורך הנהר, הפעם האחרונה שבה נאכל במסעדה הסינית שהיתה עבורנו בית שני, הפעם האחרונה שבה נראה את הטורקים החביבים שחנותם דאגה לנו לחומוס, ירקות טריים, יוגורט מעולה, גבינה רוסית ועמבה. ולמרות הידיעה הברורה שהמעבר הוא הדבר הנכון לעשותו, נתקפים בפרץ נוסטלגיה לעיר הבינונית והפסטורלית שבה בילינו ארבע שנים מחיינו, שלא לדבר על נוסטלגיה לדירתנו המקסימה, שבה אנו חשים - גם עכשיו, כשהקירות עירומים, הכל בארגזים וכמה רהיטים כבר נמכרו - כמו בבית.

אבל ברגעים האלה - האחרון שביניהם ממש לא מזמן, על הגשר המשקיף לנהר - אני מזכיר לעצמי שזארברוקן אולי יפה כמו גלויה, אבל גם רחוקה כמוה: עיר שכמעט לא נגעה בנו ואנחנו כמעט לא נגענו בה. עיר שישנה עד מאוחר ואם אפשר גם בין שתיים לארבע, שלא לדבר על אחרי עשר בערב. עיר שבה הכל מהוגן, נכון, מסודר - עד כדי כך שאין בה כמעט שום הפתעות. אז מסלולי האופניים יפים, ומוסדרים, ומלאים נחלים ופסטורליה - אבל אלה שוב ושוב אותם נחלים, אותה פסטורליה. והנפש רוצה לגעת, רוצה לחיות, רוצה להתקרב.

 

(מחר, היום האחרון

מחרתיים בבוקר, המעבר)

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 14/9/2010 23:58, ושייך לקטגוריות בשבילנו זו אירופה אירופה, מעברים 10-20-30
8 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של מיס בוז'רסקי ב-17/9/2010 17:44

---

יומן מעבר (2): לך, לך למטבח

אחד הדברים שמדהימים בכל עניין המעבר הוא חוסר הפרופורציה בין מה שאתה חושב שהוא 'החיים' לבין איך שהחיים שלך נראים בארגזים. אחרי שארזנו בקלות יחסית את הספרים, המשחקים, המסמכים וכל מה שיושב על הארונות, ואחרי שבסופ"ש הסתערנו על הקטגוריה 'קישוטים ופיצ'יפקס' (גדולה בהרבה ממה שאפשר לצפות) ועשינו מיונים בכל מיני פינות בבית שלא ראו סדר מזה ארבעה שנים בערך, חשבנו שאפשר לנוח על זרי הדפנה. הרי בסך הכל נותרה לנו קטגוריה אחת ויחידה, אמנם מאיימת אבל בודדת - המטבח.

בוקר יום ב' האיר את פניו לכוחותינו. עשינו כל מיני סידורים, קיווצ'וצים וטלפונים (בהם למשל פרוצדורה שלמה כדי שיתאפשר לנו לזרוק את הספה הישנה שלנו, מכיוון שבגרמניה אין דבר כזה להשאיר אותה ברחוב: צריך לתאם יום מסוים ללקיחה, להוריד את הספה לא לפני 18:00 בערב יום קודם ולא יאוחר מ-6:00 בבוקר ביום האיסוף, וגם לשלם על התענוג על פי מטר קוב. החשבון יישלח לכתובתנו בברלין) ובסך הכל (פרט לפרוצדורת הספה) הדברים הלכו יחסית לטובתנו. בין השאר גם צעדנו בגאון לחברה שממנה אנחנו קונים את קרטוני האריזה וקנינו עוד שמונה; בתמימותנו חישבנו חמישה למטבח, שניים לבגדים וניירות אחרונים, ואחד על כל מקרה.

למען האפקט אדלג מיד לסוף ואבהיר לצופים שמחר בבוקר אנחנו חוזרים לאותה חברה וקונים עוד ארגזים. זאת משום שהמטבח התברר כבן דמותו של אותו שק בעל תכולה אינסופית מסיפורי האגדות. ככל שגלגלנו אותו בעיתונים, ארזנו בבדים למיניהם, סגרנו בקופסאות, פצפצנו בפצפצים ודחסנו לארגזים, כן רבה וכן פרץ.שישה ארגזים כבר נחתמו ונסגרו, ועדיין נותרה עבודה רבה למחר. והזמן, הזמן מתקתק כמו השעון של ג'ק באוור, דקה אחר דקה.

האשמה הראשונה בפיאסקו המטבח היא כמובן הדירה, שבה אנחנו גרים.  העובדה שיש כאן מטבח בגודל של אולם נשפים ('מטבח מגורים' בסגנון הישן, אומרת בעלת הבית, או בזארלנדית ווֹהנְקוּש) היתה כמובן אחת הסיבות לכך שבחרנו בדירה הזו מכל האחרות; אבל אותה עובדה - יחד עם הנטייה של חומר קידרי להתרחב לכל מרחב שהוא מוצא את עצמו בתוכו - גרמה לכך שמילאנו את המטבח בכל הבא ליד (וכיוצא בזה). כאן נכנסת לתמונה גם האשמה השנייה, הלוא היא אשתי היקרה, שסובלת מהתמכרות קשה לצנצנות (אם כי יש לציין בשנים האחרונות החלה לאט לאט לצמצם את ממדי הטירוף) ואוהבת מאוד קערות, טריקים מטבחיים, קטניות יבשות ותבלינים. מה שכן, היא גם מלאת עזוז ויוזמה בשעות שבהן אני קורס עייף אל המחשב, ובדקות האחרונות לא רק שרוקנה את הפריזר על מנת להפשירו אלא גם פצחה ביוזמה אישית להכנת שטרודל דובדבנים. לילה ארוך צפוי לכוחותינו. עדכון מחר.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 13/9/2010 22:14, ושייך לקטגוריות מעברים 10-20-30, סטיות אישיות
9 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של miss kitty fantastico ב-15/9/2010 14:23

---

יומן מעבר (1): פותחים את הסתימה

 

הזמן: ארבעה ימים למעבר.

 

זה אמור היה להיות פשוט יותר. עם כל הכבוד, ברלין לא נמצאת בארץ אחרת ובתיאורייה היינו אמורים להיות הרבה פחות עמוסים אחרי ארבע שנים כאן מאשר אחרי X שנות חיים בארץ. היה אמור לפעול כאן כלל 'קל וחומר', והמעבר הזה היה אמור להיראות הרבה פחות כקפיצה מעל צוק אל הלא-נודע.

אבל מסתבר ששוכחים. ששוכחים כמה קשה או כמה קל היה, שלא עושים השוואות, שכל אתגר לגופו. אמנם יש הפעם כמה הקלות יחסית לפעם הקודמת (למשל: אנחנו נוסעים למקום שבו אנחנו יודעים את השפה. או: המטען שלנו ייפרד מאתנו ללילה אחד, לא לחודשיים וחצי), אבל יש גם קשיים שלא התמודדנו אתם. למשל, העובדה שכל המעבר הזה נעשה במהירות הבזק, בשיטת 'הגש ורוץ לרשת': פרק הזמן בין הפעם הראשונה שהרעיון צף ועלה לבין הנחיתה שלנו בדירתנו בברלין היה פחות מחודשיים (לעומת יותר מחצי שנה בפעם הקודמת). או למשל, זה שקיבלנו את הדירה שלנו ריקה (ואני מתכוון ריקה לגמרי: בלי ארונות מטבח או אפילו כיור), ולכן עלינו להחזיר אותה באותו מצב, מה שאומר לפרק חזרה את כל מה שחיברנו לקירות/קדחנו/הברגנו במשך כמה חודשים טובית של התמקמות, ולעשות הכל תוך שבועיים בערך.הבדל נוסף לרעת המעבר הנוכחי הוא המחסור במערכת תמיכה/אחסון מקומית: כשעברנו לגרמניה, כל מיני חפצים נשארו בדירה, אחרים הועברו לאחסון אצל ההורים וכן הלאה. הפעם, הכל בא אתנו או מוצא את מקומו באשפה. אין פתרונות ביניים.

גודלו של האתגר איים להכריע אותי; אני מתקשה הרבה פעמים לראות איך מסעות בני אלף צעדים מתחילים בפסיעה אחת. אני מוצא את עצמי מוכן להתגייס למאמץ חד-פעמי של 'לארוז הכל-הכל-הכל', לא משנה כמה אתעייף וכמה זמן זה ייקח, ואז יאללה, לעבור כבר, להשאיר את זה מאחור. אבל לצערנו, יש לנו כבר יותר מדי דברים מכדי לאפשר אריזה יעילה ביום אחד; ולכן מתפרש הפרויקט על פני שבוע שלם (שבו אנחנו צריכים גם לגור בדירה, לאכול, להתקלח, לגלוש באינטרנט ולשמור על שפיות) ומתמלא במיליארד שיקולים קטנים של 'טוב, זה אמנם נורא מתאים לסגור לי את הפינה בקרטון, אבל האמת שיש סיכוי שנצטרך את זה בימים הקרובים, אז נשאיר את זה לרגע האחרון'. כל שיקול כזה גם מאט את האריזה וגם מוסיף עוד נדבך לפחד מאותו 'רגע אחרון'; זאת מכיוון שרגע אחרון יש רק אחד, ולא משנה כמה מתכננים, הוא לא מכפיל את עצמו. וכך, כשיש כל-כך הרבה דברים שמחכים 'לרגע האחרון', ברור שאותו רגע יהיה מלחיץ עד אימה - וזה משליך אחורה, על הפרויקט כולו. כל הלחצים האלה גורמים לכך שהיה לי קשה מאוד להיכנס לפרויקט האריזה הנוכחי מתוך ציפייה להצליח בו- אלא רק מתוך חשש מכישלון.

אבל לא על המעצורים רציתי לספר, אלא על הדרך שבה הזדמן לי לדלג מעליהם, ולהשלים בסופו של דבר סופ"ש אריזה יעיל ומלא חוויות. זה החל - כמו כל הזדמנות - באסון פוטנציאלי: בשבת בבוקר גילינו שהמים בכיור המטבח, שהיו יורדים באיטיות סבירה עד עכשיו, החלו לרדת באיטיות מעצבנת, שהלכה והתקרבה לעצירה של ממש. היה משהו מייאש בסיטואציה: חמישה ימים לפני שאנחנו מעבירים את הדירה לשוכרים הבאים וזורקים את הכיור הישן לאשפתות, אנו נתקלים בסתימה, שמונעת מאתנו שימוש יעיל במטבח (ללא ספק אחד החדרים האהובים עלינו). לא היו יכולים לחכות שבוע שם בדוכן הגרלת הקלקולים?

כל ניסיונותינו לפרוץ את הסתימה באמצעים כימיים (חומר פותח סתימות שקנינו פעם לאמבטיה) ו'סבתאיים' (שפיכת מים רותחים לתוך הכיור. האינסטלטור שלנו בתל אביב טען בתוקף שזה יעיל) עלו בתוהו. כמקובל בלוחות הזמנים של התקלקלויות, הגענו למסקנה סופית שלפנינו סתימה סתומה במיוחד ביום שבת אחר הצהריים (המקבילה האירופית ליום ו' אחר הצהריים) ומיד אחרי ששוחחנו עם גידו (ההנדימן הגבוה, האמין והאיטי להפליא שלנו) והסתבר שהוא עסוק כל השבוע בהכנת התפאורה להמלט (להיות..... או.... לא.... להיות....נרדמנו). כלומר, נראה שנדפקנו, וזאת משום שאף אחד מאתנו לא באמת יודע לפתוח סתימות ולא עשה משהו כזה מעולם.

טוב, אמרתי לעצמי, זה הדרקון וזה מה יש. וכשאסנת הלכה לעשות חימום נזכרתי איך הייתי צופה בעזרא האינסטלטור, שהיה פותח חדשות לבקרים סתימות בדירתנו בתל אביב (בבניין שלנו האינסטלציה היתה משנות ה-40 בערך), ואיך הוא היה מפרק שלב-שלב את הצינורות, שם את הגומיות בזהירות בצד ובודק איפה הסתימה. וכך עשיתי.

אדלג - ברשותכם - על הפרטים הטכניים (מה התפרק ממה ומתי) והמגעילים (מה שיצא מתוך הצינורות והיווה כנראה את הסתימה היה אחד הדברים המסריחים ביותר שפגשתי בחיי והראויים ביותר להתכנות במילה האונומטופיאית 'סְחְלֶה'), ואומר רק שלאחר  כרבע שעה של עבודה לא נעימה, לא רק שפתחתי את הסתימה אלא גם חיברתי הכל חזרה יחדיו מבלי שטיפה אחת תדלוף. ושוב זרמו המים, תסכולנו נגוז כלא היה, והיינו מוכנים להתמודד עם כל מה שהיקום יזרוק לעברנו. אחרי שמתגברים על דרקון כזה, מה זו כבר אריזת בית בין חברים?

 

נותר רק לקוות שהאופטימיות תמשיך אתנו בימים שנותרו.

 

(המשך יבוא)

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 12/9/2010 18:58, ושייך לקטגוריות מעברים 10-20-30, אופטימי
9 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ארי ב-26/9/2010 05:44

---