אתה בסדר, אתה
לא שאני מתלהב להודות בכך, אבל עכשיו שיצאה השמש, חיממה את לבנו והשרתה עלינו סוג של עליצות, לא נותר לי אלא להסכים שיש קשר בין המצב הדיכאוני/חרדתי שהייתי בו בשבוע האחרון למזג האוויר בחוץ, שהיה קר, ערפילי ומעונן בשעות המועטות שבהן יש בכלל אור. הרבה יותר קשה לקום עם מרץ ואנרגיה כשקמים לתוך חושך, שהופך באיטיות לאפרוריות מדכאת.
זו היתה תמיד אחת הבעיות הגדולות שלי עם היישום של גישת הזן, שמתמקדת בהווה ומבקשת להימנע מרגשות הקשורים לעבר (אשמה, זכרונות קשים) או לעתיד (פחד, חרדה). אין ספק שיש בגישה הזו יתרונות, שכן בין אם אתה עשיר או עני, מסובך או מבולבל, בודד או ביחד, התמקדות בהווה מקטינה את הבעיות לכדי הצעד הבא בלבד. זה אמנם קל יותר כאשר הצעד הבא הוא לשתול עוד גרגר אורז ולא להחליט אם להחליף חברת אינטרנט ואיך לעשות זאת, אבל גם בעולם היומיומי יש הרבה מאוד מקרים שבהם להיות בהווה - למשל לראות כמה יפה נראים העצים לאורך הזאאר בדרך לעיר - בהחלט מקל על העומס, יותר ממחשבות מאשימות ותבוסתניות על העבר (היינו יכולים לחסוך יותר כסף אם...) או מחרדות לא הגיוניות מהעתיד. אבל, וכאן באה הבעיה, 'להיות בהווה' עובד מצוין כשהשמיים כחולים והגוף מרגיש טוב, אבל עלול להיות קשה כשאפור כבר שבועיים וכשכל מיני כאבי בטן/ראש/גרון מטפסים להם בגוף. אני נזכר בשיר של צ'סלב מילוש, המספר על יום מושלם שהיה לו, כשעבד בגינה והכל נראה מושלם. אחת השורות שם היא "לא היו לי מכאובי גוף". נשאלת השאלה, מה עושה הזן כשיש מכאובי גוף? איך מוצאים אז את הכח לחיות בהווה?
וכשאני לא חי בהווה, כל דבר קטן שלא הולך כמו שצריך יוצר תהליך מעצבן מאוד: תחילה אני כועס או מפחד, נכנס לרגש קשה של חוסר אונים מול הבירוקרטיה/המחשב/ דוברי הגרמנית למיניהם. אחר כך אני מאשים את עצמי - תחילה על חוסר האונים שלי, על המקום החלש שאליו נכנסתי, ואחר כך על האשמה עצמה. בסוף, כשכל התהליך יצר חרדה שמקשה עלי לתפקד, אני מחליט שחלאס, צריך להמשיך, ומדחיק הכל - את ההאשמות, את המקום החלש, את המחשבות. הכל.
המנגנון הזה כל כך חזק אצלי, שהוא כבר כמעט אוטומטי, וכדי להימנע ממנו אני צריך לעשות מאמץ לתפוס את נקודת חוסר האונים, את המקום המדוכא והחרד, ולנסות לטפל בו אחרת מאשר בההאשמה. למשל להגיד לו, בשקט, "אתה בסדר, אתה" ולתת לו להיות שם, מפוחד, לא מוגדר.

---

תודה לג. על מנוי הפרו (ייקח לי בטח כמה ימים עד שאחקור את אפשרויותיו).
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 15/12/2006 16:54, ושייך לקטגוריות מעברים 10-20-30
5 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של מושקוש ב-16/12/2006 23:14

---

פקיד השירה
לפני כמה שנים טובות, כשהייתי בכיתת השירה של הליקון, אחד הארועים היה מפגש שלנו - 15 פרחי-משוררים בתחילת דרכם - עם שלושה משוררים מוכרים, לארוחת ערב ושאלות. לנו היה הכבוד והעונג לפגוש את יהודה עמיחי, זלי גורביץ' ונורית זרחי. אחרי הארוחה, ואחרי שכולם כבר שאלו די הרבה, אזרתי את האומץ להרים יד ולשאול משהו שהציק לי הרבה זמן. השאלה שלי היתה, בעיקרון, "איך חיים עם זה?"
שהרי המשורר אינו רק משורר אלא גם בן אדם, ושני הדברים האלו מתנגשים - בעוד המשורר רוצה לחוש באורח מלא את כל מה שקורה לו (הכעסים, התסכולים, הפחדים, האקסטזות, האור הנשבר בחלון) הרי שכדי לתפקד (לעבוד, לקנות במכולת, לשלם מסים) צריך האדם לדחוק כמה שיותר את התחושות האלו מפני השטח ולפעול לפי ההגיון או ההרגל או מה שמקובל. ואז, אם אתה חי באופן הפתוח של המשורר, בלי סינונים על מה שנכנס ויוצא, איך עוברים את חיי היומיום, את הזמן שבו אתה לא כותב שירים?
כשלעצמי חשבתי שזאת השאלה הכי חשובה שיש, כי הפתרון הפשוט - לא לכתוב - הוא בעיני כמעט בלתי אפשרי. הופתעתי נורא כשכמעט כל מי שישב בחדר נראה מבולבל מעט, כאילו לא הבינו את עצם השאלה. אחרי כמה בירורים, כשהסתבר למה התכוונתי, לקח על עצמו אחד המשתתפים בכיתה (שמאוחר יותר אף פרסם כמה ספרי שירה) לענות לי. הוא אמר שהוא רואה את עצמו כ"פקיד שירה". כלומר, בנוסף להיותו כל הדברים האחרים, הוא גם משורר; והוא מקדיש זמן - נניח, שעה ביום, או חצי שעה ביום, שבה הוא עוסק בשירה, "מקיים את מחויבותו לשירה" - ובשאר הזמן חי את החיים כמו כל אדם אחר, בלי שהיותו משורר תפריע לכך.
בשלב הזה כבר הייתי קצת נואש ומבולבל, אבל מי שהצילה אותי היתה נורית זרחי, שאמרה שהיא דווקא מאוד מבינה את השאלה, אבל אין לה תרופת קסם; פשוט צריך לחיות עם זה. עצם העובדה שהיא הזדהתה עם התחושה גרמה לי להרגיש פחות בודד.
אבל מה שהמשיך להתגלגל לי בראש מאז הוא דווקא עניין "פקיד השירה". כמה שזה נראה בריא ונכון, אין שום סיכוי שאני אוכל לנקוט גישה כזו. כי אני פשוט לא יכול להיות סגור לרגשות שלי 23 וחצי שעות ביממה ולפתוח אותם לחצי שעה; כי אני חשוף כל הזמן במידה מסוימת, ולפעמים ברגעים הלא מתאימים, בדיוק כשצריך להיות מרוכז או להציג איזו הצגה כלפי העולם. וזה לא דבר שאני יכול לעצור אותו. מבחינתי הנחת היסוד אינה "אני כותב, ולכן צריך לחוש את העולם ברגישות ובעוצמה" אלא להיפך, "אני חש את העולם ברגישות ובעוצמה, ולכן אני כותב". לצערי, העולם אינו בוחר לו חצי שעה ביום שבה הוא תוקף אותי ובשאר הזמן עוזב במנוחה; שלא לדבר שהשעות בהן הוא תוקף אינן תמיד נוחות לכתיבה (מסיבות טכניות או פיזיות או סתם מעוצמת הרגשות שהתפרצה).
להיות פקיד שירה, בקיצור, נשמע מאוד נחמד; אבל כמו רואה חשבון וטייס, זה כנראה אחד הדברים שאני לא יכול להיות. מה שאני יכול להיות זו חשופית שלפעמים מצליחה להתגונן מהעולם ולפעמים מחזירה לו באיזה שיר.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 12/12/2006 22:45, ושייך לקטגוריות אמנות, מעברים 10-20-30
15 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של לי ע ב-5/1/2007 18:30

---

ניתוק
זה קורה לי לפעמים, אפילו די הרבה. התחושה היא שהראש מתרחב לכל הכיוונים: המצח נשלח שני מטר קדימה, צדי הראש - הצידה, והעורף בערך מטר אחורה. הראש כאילו ממלא את כל חלל החדר. אני רואה את כל מה שמסביבי, אבל התחושה היא שבמרחק קצר ממני יש חומה שקופה, שהיא הקיר הפנימי של הגולגולת.
הדבר המעניין הוא שהעיניים לא נורות קדימה עם הפנים, אלא נשארות במקומן, שנמצא עכשיו באמצע הראש. הן רואות את פנים הגולגולת, שנראית כמו המקום בו אני נמצא, אבל מבחינת התחושה משדרות שאני בחלל סגור, אטום וקטן - בתוך הראש. נראה גם שהחלל הזה מלא במשהו שקוף אבל ספוגי ומכביד.
האוזניים, בניגוד לעיניים, מתרחקות עם צדי הראש לשני הכיוונים, כך שהמרחק בינם וביני גדל. יש לי גם קושי ליצור אתם קשר בגלל החומר הספוגי שבינינו, והן נוטות להתחמם מאוד. התוצאה היא שבמצב הזה אני מתקשה להבין בדיוק את מה שאני שומע; הרבה טעויות נופלות בקו התקשורת בין האוזניים למחשבה.
גם המחשבה עצמה איטית, כמו חיבור אינטרנט עתיק. היא זורמת ממקום למקום, רפויה. במצב הזה קשה לי לעשות פעולות פשוטות בלי להתרכז: אני צריך להסתכל על האצבע שחותכת את הסלט, לעקוב אחריה, למדוד את תנועותיה. עוד דבר שנעלם הוא הרצון: אני לא יודע מה אני רוצה. לאכול או לראות טלוויזיה? פופקורן או סלט? אני לא מצליח למצוא בתוך החלל הענקי של הראש איפה שמתי את הרצון לכל אחד מהדברים האלו.

זו לא תחושה איומה. היא משונה, וזרה, נכון, אבל יש בה סוג של שלווה משונה, תחושה של עולם מוגבל שאין בו הרבה מלבדי, שאין בו טלפונים לביטוח לאומי (איחס), רופאי שיניים רמאים (איחס איחס) וחרדות סתם (איחס איחס איחס). הניתוק הזה מעצבן בעיקר את מי שצריך לתקשר אתי, להגיע מעבר לחומות כדי להחליט מה עושים עכשיו.
זה קורה לי בעיקר אחרי שאני קורא הרבה זמן, או יושב על המחשב הרבה זמן, או רואה טלוויזיה. לפעמים התחושה מלווה גם בכאב ראש עמום, שמטרטר ברקע ומקשה עוד יותר על בניית המחשבות.
אני חושב, אולי, שזו הדרך של המחשבה שלי לקחת לה זמן לעכל דברים. אני הרי בדרך כלל חושב מאוד מהר, מגיב מהר, אפילו באימפולסיביות. אני מניח שיש פעמים שצריך עוד זמן לעבד הכל, וכדי שזה יקרה אני יוצר לעצמי את הניתוק הפרטי הזה, את ההצטמקות לתוך הראש של עצמי.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 6/12/2006 00:26, ושייך לקטגוריות מעברים 10-20-30
5 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-6/12/2006 23:26

---

מרבה נכסים
"מרבה נכסים - מרבה דאגה", אומר פתגם ידוע, ואני נוטה להנהן. אמנם אני לא מהאנרכסיטים שרוצים לפרוש מחיי הקפיטליזם ולגור באיזו חבית איפשהו, ולא אתנגד אם ייפול עלי פתאום איזה מיליון דולר, אבל כדאי לשים לב שבפתגם הנודע לא מופיע כלל "כסף", אלא המושג הכללי יותר "נכסים", ושמיליון דולר זה אולי הרבה כסף, אבל זה בדיוק נכס אחד. לעומת זאת, כשמוציאים את אותו כסף כדי לקנות דירה, מכונת כביסה, מקרר, DVD, מדפסת, סורק, טלפון סלולרי, בלנדר וכל שאר הדברים שמארק רנטון מחליט לא לבחור בהם בתחילת "טריינספוטינג" (כי יש לו הרואין), אז מגיעים באמת למצב הנפוץ כל-כך של "מרבה נכסים", ושם בדיוק מתחילה הדאגה.
למה דאגה? כי כל מוצר, כל נכס, הוא לעולם לא סוף פסוק. צריך לדאוג לו לתחזוקה שוטפת (לנקות, להחליף ראש דיו, לקנות טבליות), לתקן אותו כשהוא מתקלקל (הרבה יותר מהר משזה נדמה) ולדאוג לשדרג אותו כשצריך, וכל התחזוקה הזו דורשת זמן, כסף, מחשבה ואנרגיה, שהיו יכולים להיות מופנים למטרות אחרות. הדבר נכון גם לנכסים שבמבט ראשון לא היינו באמת צריכים, והסתדרנו טוב בלעדיהם, אבל מרגע שהם מגיעים לבית, כל קלקול שלהם הוא כבר בבחינת אסון, ומחירו מבחינת האנרגיה הנפשית כבד. ובגךך שהקלקולים כל כך מתסכלים, מתפתחת דאגה מכל סימן קל שבקלים שעלול להעיד על צורך בתחזוקה - מהקולות המשונים שמשמיע הפריזר בלילה ועד מים שנשארים משום מה בתחתית מכונת הכביסה. כל דבר כזה, שעלול להיות הסימן הראשון לקריסה, מציב אותנו על קצות האצבעות, מרוטים מדאגה, ומחזיקים אצבעות שרק יעבור עוד יום שבו הנכסים שלנו לא ידרשו מאתנו להשקיע בהם עוד.
זאת אגב גם הסיבה שאני לא נהנה במיוחד לערוך קניות: איכשהו, in the back of my mind, אני יודע שבקנייה איני נפטר מדאגות, אלא לוקח אותם על עצמי. זו לא רק הוצאת הכסף, אלא גם התחושה שהחל מרגע זה יהיה עוד נכס אחד לדאוג לו, עוד דבר שיכול להתקלקל, לדרוש תחזוקה או סתם לא להתנהג כמו שרציתי. התוצאה היא שבקניה נמהל לחץ, בגלל הצורך לקנות משהו שלא יאכזב, שידרוש מינימום תחזוקה, שישרת אותנו שנים רבות בשתיקה. ובהתחשב בכך שקניות הן ממילא עבודה מעייפת, הכוללת גרירת רגליים ממקום למקום, חישוב מחירים וסדרה של השוואות שונות ומשונות, יוצא שאני ממש מעדיף להימנע מהן (שזה לא קל כשחיים עם בת זוג שנהנית מכך מאוד).

---

וכדי לא להישאר סתם בדיכאון, להלן פרט חשוב ביותר: השמש חזרה! לאחר שבוע שלם שבו לא הציצה אפילו מקרעי ענן, ולאחר שחזרתי בי מגאוותי והסכמתי עם עצמי שאכן הגיע לשמש להיות ברשימת הדברים החסרים ביותר, היא הואילה בטובה להציץ אתמול החוצה, והיום אפילו בילתה את כל היום בשמיים. שמש יקרה - מעתהלא אבגוד בך יותר. את חסרה לי, ואני מודה בכך, ויותר לא אקח אותך כמובן מאליו. טוב?
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 29/11/2006 02:48, ושייך לקטגוריות מעברים 10-20-30
11 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-30/11/2006 09:40

---