ספטמבר

שבוע ראשון בשנת הלימודים, והדיווחים שמגיעים אלי נשמעים די רע. הנה, את שעות ההוראה הרגילות מחליפים מדריכים חסרי ניסיון בשכר נמוך (שההורים מממנים. כל מי שיש לו ילדים, וגם מי שאין לו צריך לקרוא את הפוסט החשוב הזה של שרה) ואת המורים לאנגלית מחליפים - בריש גלי - בעלי תואר ראשון עם הכשרה של שבועיים. אם נראה היה שמעמד המורים לא יכול לרדת עוד, כנראה שנמצא הפטנט גם בשביל זה.

יש שיר נפלא של גלי עטרי, 'אמצע ספטמבר' (מלים ולחן: אסתר שמיר), שבשנים האחרונות של התיכון תיאר מבחינתי היטב את התקופה הזו, בין הקיץ לחגים, כשעוד חם ולוהט אבל כבר לומדים. "כל הקיץ הרקיע היה אדום מכאב/מתחתיו האדמה בוערת", מסתיים השיר הזה, שהתאים תמיד היטב לחמסינים שלפני ראש השנה.
אצלנו, לעומת זאת, מתאימות שורות אחרות מאותו שיר: "רוחות סוערות הולמות מכל עבר/החורף ממית וקובר". היום, למשל, לבשתי טרנינג, חולצה ארוכה וגרביים, ובכל זאת היה לי קר כשישבתי על ההגהות של מדריך גרמניה. פה ספטמבר הוא לא שלהי קיץ אלא תחילת סתיו, ולא רק בגלל שהמורה בשיעור מולדת מראה חצב (וזאת בהנחה שלא קיצצו את הטיול המסורתי בשדות ארצנו, ולא קיצצו את שדות ארצנו כדי לבנות בהם מתחם ריאליטי).

ספטמבר הוא שיא עונת ההוריקנים, כפי שלמדתי על בשרי ב-1985, עת עברנו לגור בידית-המחבת של פלורידה, מקום מועד לפורענות, ואת סוף השבוע של יום העבודה בילינו במקלטים, מפחדים מזעמה של סופת ההוריקן אלנה. מאז אני עוקב אחרי המפלצות הללו, במיוחד אחרי שהעונה של 2005 שברה את כל השיאים (ואת כל הסכרים של ניו אורלינס). עכשיו, למשל, האקשן בזירת ההוריקנים בעיצומו: גוסטב כבד-הגוף לא הצליח להתעלות לרמת ההרס של קתרינה, אבל כיבה את האור ברוב לואיזיאנה וקיצר למק'קיין את החגיגה; חנה המבולבלת הציפה את האיטי ומתכוונת לטייל בכל החוף המזרחי בטיול מאורגן (שעתיים בכל אתר חשוב, והלאה לאוטובוס); ואילו אייק שממתין בסבלנות לתורו נראה כמו מוחמד עלי - קטן, עוקצני ורב-עוצמה. מתח! דרמה! רוחות של תשוקה!

אבל איכשהו, בכל מקום - ישראל, אמריקה, גרמניה - ספטמבר בשבילי הוא חודש של מתח מתגבר, של משהו שעומד לקרות, של איזה 'בקרוב'. אולי בגלל שהוא החודש-שלפני-היומולדת. אולי בגלל שמגיל שש ואפילו לפני כן, ככה סופרים את השנים, מספטמבר עד ספטמבר, משנת 'לימודים' לשנת 'לימודים'. משהו צריך להתחיל, להתחדש, "אחרי החגים". משהו צריך להישרף.

השנה מתחילה באמצע ספטמבר
בזעם עצום וגובר
רוחות סוערות הולמות מכל עבר
החורף ממית וקובר

אומרים שסוף העולם מתקרב
בלילות החשכה גוברת
כל הקיץ הרקיע היה אדום מכאב
מתחתיו האדמה בוערת

ובינינו נכנס שיגעון ויוצא
החיים משטים גם בנו
מחפש בי את השקט אבל לא מוצא
לאן זה מוביל אותנו

השנה מתחילה באמצע ספטמבר
החורף קשה מכל
כל שירי נמלטים הרחק מקו האש
אולי הם לא רוצים לסבול

אומרים שסוף העולם מתקרב
בלילות החשכה גוברת
כל הקיץ הרקיע היה אדום מכאב
מתחתיו האדמה בוערת

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 6/9/2008 01:59, ושייך לקטגוריות מעברים 10-20-30, סטיות אישיות, אקטואליה, עונות השנה
18 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של Ari ב-9/9/2008 05:30

---

דמיינו שאין מדינות
הרבה הוגים, חולמים, כותבי מד"ב וג'ון לנון האמינו שיבוא יום והעולם ייפטר מהעניין המטופש הזה שנקרא מדינות ולאומים, ויתארגן תחת איזושהיא ממשלת גג. בעידן של תקשורת מהירה ויעילה, ועל פי הדוגמה של אירופה, יש היגיון בתחושה שהעולם הולך לקראת איחוד שלם, שיהפוך את האו"ם מגוף שולי לממשלה מתפקדת. הרי מוצרי התקשורת והבידור חוצים גבולות: כולם רואים סי. אן. אן., משחקים בברבי, צופים בבאטמן וגולשים לאתה-צינור לראות את הטריילר החדש. בעולם כזה, מה החשיבות ללאומים?

אז זהו, שלא. ראשית, כמו שציינו כאן בעבר בתגובות, יש עדיין חלקים רבים מאוד מהעולם שאינם מחוברים לטכנולוגיה המודרנית (שלא לדבר על האינטרנט). וגם אם מתפתחים קשרים רב-לאומיים וחוץ-לאומיים, לאחוז ניכר (לדעתי בסביבות חצי) מאוכלוסיית העולם אין גישה לקשרים האלה ואין שותפות בצריכה התרבותית ששאר העולם חולק.
שנית, גם אם נצמצם את המבט לעולם המערבי-פלוס, נגלה שגדרות הלאום קצת יותר גבוהות ממה שאפשר לדמיין. נכון, בכל העולם יראו את באטמן, אבל הגרמנים יראו אותו מדבר גרמנית, והצרפתים - צרפתית. נכון, כולם באינטרנט - אבל נראה אתכם גולשים באינטרנט היפני, שכונה די מבודדת שלא מאירה פנים לזרים (שלא לדבר על הסיני, שנראה כמו מתחם מבוצר עם גדרות תייל ומכונות ירייה). וגם האמריקנים, כמה שהם קוסמופוליטיים (והם צריכים להיות: בתוך ארה"ב יש הבדלי תרבות עצומים), מעדיפים להשקיע הון תועפות בגרסאות מקומיות לסרטים ולסדרות מעבר לים ולא להקרין אותם בגרסתם המקורית. ובעצם, מה יש להתלונן על האמריקאים, כשלערוץ 10 דחוף להשקיע בגרסה ישראלית של 'הישרדות', רק בגלל שלישראלים חשוב לשמוע את התככים בין המתחרים בעברית.
אז נכון, יותר ויותר אנשים מבינים ומכירים תרבויות זרות - בזכות האינטרנט, בזכות הטלוויזיה, בזכות העובדה שקל ופשוט מאי פעם לעבור לארץ אחרת לשנה-שנתיים או בכלל. אבל הרוב הגדול עדיין סגורים בתוך גבולות הלאום, השפה וה 'שלנו', וכדי שאלה יתמסמסו לרמה שבה תתאפשר ממשלת-על עולמית צריך לעבור עוד די הרבה זמן - ולא ברור בכלל אם זה יקרה, או שסדרת מלחמות תכלה אותנו קודם. אני חושש שאפילו נכדיו של לנון לא יזכו לראות בהתגשמות חזונו.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 29/8/2008 09:54, ושייך לקטגוריות מעברים 10-20-30, מונולוגים מהאמבט, אינטרנט
58 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-3/9/2008 22:45

---

בבית
איפה זה בדיוק, בית?

אחרי שבוע של ביקור קרובים מהארץ, ושבוע של ביקור שלנו בארץ, השיבה לגרמניה, לבית ולשגרה היתה שונה מתמיד. מרגע העלייה למטוס, ואולי קצת לפניו, הייתי שרוי במין ריחוף מנותק - לא תחושה של עזיבת בית ולא תחושה של שיבה הביתה. גם לא ברכבת, במונית או במדרגות; הבית החל לדבר אלי רק כאשר נכנסתי דרך הדלת הקדמית וזיהיתי את החפצים המוכרים. בשבועיים של עברית ניתק המוח חלק ניכר ממעגלי הגרמנית; אבל הבית נותר סלע איתן, מקום מזוהה. בית הוא אם כך מקום עם טווח מאוד קטן, כמה קירות וכמה פריטים התחומים ביניהם.
חשבתי שאבוא ואכנס ישר למחשב ואשלים את כל חיסוריי בעולם הווירטואלי, בבית הווירטואלי שלי. אבל גם זה בא בקושי, גיחה פה וגיחה שם. 83 פוסטים חדשים חיכו לי; במחי יד אחת סימנתי את כולם כ'כבר נקראו'. לא הייתי כאן זמן מה, איני יכול להשלים רכבות שחלפו. לפני הכל היייתי זקוק לשינה ולעוד יום אחד של שגרה - קצת עבודה, קצת קניות, קצת צפייה בטלוויזיה. כאילו יש דיאלוג ביני לבין הישות הווירטואלית של עצמי שיצרתי. איני יכול לשוב ולתפעל אותו לפי דרישה.
במהלך האריזה לקראת הטיסה לכאן אמרתי לאסנת על משהו ש'קשה להשיג אותו בארץ' - והתכוונתי בגרמניה. רק אחרי רגע הבנתי וצחקתי. אם אני משחזר מה שעבר לי בראש, אמרתי 'בארץ' והתכוונתי 'בבית'. אני חושב שזה אחד השימושים הנפוצים של המילה, ולכן אולי לא באמת טעיתי.
השגרה עדיין לא שבה באורח מושלם אל מכונה, בעיקר משום שאסנת יוצאת מחר לחמישה ימים בפסטיבל ביירויות (היא זכתה במלגה המממנת לה צפייה בכל האופרות המוצגות שם) וכך לא נשוב לגמרי לשגרה היומיומית, אלא לשגרת-נתק מהסוג שכבר התרגלנו אליה. מבחינתי, זה בעיקר אומר יותר זמן להסתגל לבית, לחפש את המקום הנוח להתכרבל בו, להתמודד עם מה שקיבלתי ומה שיצא ממני בביקור הזה. לעכל את החומר ולבדוק מה יוצא.


שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 3/8/2008 00:59, ושייך לקטגוריות מעברים 10-20-30, מטאבלוגיקה, קוהרנטיות זה פאסה
15 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-4/8/2008 23:49

---

סיור בתל אביב
תל אביב היתה עיר הבית שלי בערך שש שנים לפני המעבר. הביקור בה אינו נוסטלגי-משתפך כמו החזרה למחוזות הילדות בקריות, איפה שההורים עדיין גרים ואנחנו מבלים את רוב זמננו בארץ, אלא מזכירה יותר מפגש ברחוב עם חברים ותיקים - מה שלומך, איך הולך, יפה לך השיפוץ באבן גבירול. הי, תראו, ברווז. לא היו פה פעם רק שלושה מגדלי דירות מהודרים לסופר-דופר-עשירים? במלים אחרות, יש מה שהשתנה, אבל בסיס האופי נותר: עיר שרחובותיה הראשיים מכוערים עד אימה, צרובים בשמש חסרת הרחמים, ואילו סמטאותיה ירוקות, מצולות ומלוטפות בריזה, כאילו מזכירות שיש לה אופי, שהיא נוטה חסד לאוהביה, שמצאנו כבר פעם שפה משותפת.
חייבים להודות: יותר משהיא השתנתה, אני השתניתי. מראות שפעם חלפו בלי תשומת לב דורשים עכשיו התייחסות: בחורה רוכבת על אופניים על הכביש באבן גבירול הסואן תוך כדי דיבור בטלפון סלולרי הצמוד בין הלחי לכתף. מוכר בפיצוצייה שעסוק כל כך בסלולרי עד שהוא מתבלבל ואומר שיש לו כרטיסי חנייה, ורק אחר כך נזכר שאין. מוכר בפיצוצייה אחרת שיש לו אמנם כרטיסי חנייה, אבל מרגיש צורך נואש לחלוק אתי את פרטי השודד הלא-יוצלח שהוא צופה בו בטלוויזיה במהלך העסקה כולה. מוכר בורקס שקורא לכל אחד 'גבר'. אחראי חניון שצריך לצפור לו כדי שישים לב שהגענו. פאב שמישהו חשב שהעיצוב הטוב ביותר עבורו בקיץ הוא שחור מכל הכיוונים ואפס פתחי אוורור. העובדה שאפשר לשלם בוויזה אפילו בבורקסייה. המהירות שבה השקלים נעלמים. חוסר המודעות המוחלט למה יקר ומה זול במטבע המשונה הזה.
מתוך השינוי הזה, אני מגשש את דרכי אל המוכר והידוע: בסושייה לא שינו את העיצוב. בתולעת ספרים עדיין מגישים סלט שורשים טעים וכולם - ממשוררים ועד סטודנטיות לעבודה סוציאלית - יושבים לעבוד. הרחוב שבו גרנו נראה שקט ושליו כשהיה, כאילו הוא באיזו עיירת ספר שכוחת אל ולא בלב תל אביב התוססת. ביום-וקצת שביליתי בה עד כה, נראה היה שתל אביב עוד מוכנה לקבל אותי לחיקה, אם אקבל אותה. ובליטוף הזה יש משהו נעים, גם אם בעוד שלושה ימים אהיה מרוחק ממנה קילומטרים רבים.


שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 29/7/2008 13:29, ושייך לקטגוריות מעברים 10-20-30
24 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של נוריקו ב-2/8/2008 15:22

---