יומנבית ז': השיבה
הכל חזר היום: האינטרנט חזר אחר הצהריים (בבוקר בא טכנאי ואמר שהבעיה ברחוב. בצהריים מישהו אחר בא ותיקן, בדיוק כשהייתי בדרך לסופר). אני חזרתי לעבודה ועשיתי את כל מה שיכולתי, אבל לא עמדתי בפיתוי ושוטטתי קצת במקום לעבוד. ואסנת חזרה הערב, עטורת פרסים ותעודות, והשיבה את נוכחותה הנהדרת והחמה לביתנו.
מהסיבוב הזה לבד צברתי כמה וכמה דקות שיחה בגרמנית, התעמקות קשה בדיוני-אינטרנט (בעיקר בבלוג השני שלי), שתי נסיעות באופניים, שלושה שירים חדשים והמון תמונות. אבל זה לא העניין בעצם. הענין הוא משהו אחר, אולי זה האקזיסטנציאליזם, אולי זה איזשהו קול מפרפר מהחרדות-של-פעם שבא והתעורר כדי לבעוט אותי החוצה וקדימה.
וזו השיבה: השיבה לעצמי, השיבה לבסיס, תצפיות (חיצוניות ופנימיות). זו המהות ולא השאלה.
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 8/10/2007 21:07, ושייך לקטגוריות קוהרנטיות זה פאסה, מעברים 10-20-30
5 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של לי ב-9/10/2007 17:02

---

יומנבית פרק א': אלבומי הרצף
אז אסנת נסעה הבוקר לברלין, ואני נותרתי בבית עם העבודה, מקרר חצי-ריק, שני מחשבים וחתול. ומין דכדוך כזה נפל עלי, כזה שמעולם לא היה מוכר לי ממש, כי כשחיים לבד לא מתגעגעים למעשה למגורים ביחד. וכשחיים ביחד אפילו חושבים לפעמים שזה צפוף מדי, ושכמה ימים של התאווררות זה בדיוק מה שצריך, אלא שרק כמה שעות חולפות והכל נראה הרבה יותר חסר טעם בלי נוכחותו של האחר. ומצד שלישי, אולי יש בתגובות הקשות האלה סוג של גילוי, של הזדמנות לקחת סיכון ולבתק את השגרה באיבה, ולהתמודד על אותה 'בדידות ביתית', עם הבית החסר איבר מאבריו.
ולכן בימים הקרובים הבלוג ישנה תחפושת, גם אם במראה לא ישתנה דבר: הוא יהפוך ל'יומנבית' - יומן ההישארות שלי בבית, לבד. שבעה ימים, שישה או שבעה פרקים או יותר, אוקיי הסברנו.

---

אני מאוד אוהב מוזיקה. ואוהב לשמוע אותה בזמן העבודה, ובכלל. הייתה תקופה שחשבתי שהמחשב יהפוך לספק המוזיקה החד-משמעי שלי, אבל למרות יתרונותיו הוא סובל מחסרונות: אחרי מספיק זמן, גם הרנדום העצבני ביותר לא מתגבר על העובדה שאני מכיר את אוסף המוזיקה שלי כמו את כף ידי; תשדירי הבטיחות-בדרכים של גלגל"צ עולים על כל העצבים; וכמה פעמים אפשר לחשוב מחדש איזה שיר אתה רוצה לראות ביוטיוב, בעיקר כשעובדים?
אין מה לעשות: כמה שיאמרו שפורמט השיר/קליפ ניצח בעולם הכלכלי - בנקודות האלה, כשאני צריך להיכנס למוזיקה ולהשתמש מה ככלי לעבור את היום ואת העולם, אפשר לעשות את זה רק עם אלבומים. לא אלבומי תמונות, אלבומי מוזיקה כמובן. אתה שם אחד ול=50-60 דקות הוא לוקח אחריות על מצב הרוח שלך. פסקול אלטרנטיבי, לא רנדומלי אך לא זר. וזה מה שעשיתי היום, כשהריקנות איימה לבלוע את ההגהות של מולדובה: ישבתי בסלון והקשבתי ברצף ל:

- פסקול פרק המיוזיקל של באפי. צמוד אלי מאז שצפינו בפרק (פעמיים).
- Wish you were here של פינק פלויד.לי הזכירה אותו ממש לאחרונה, אבל לא הייתי צריך תזכורת - זהו 'אלבום הבית' שלי מזה שנים, מאז שה' הביאה לי אותו (או אולי רק המליצה עליו? אינני זוכר). אולי ההתקפה הרכה אך המדויקת ביותר על מכונת הבורגנות.
- The Bends של רדיוהד. כמו שכתבתי ברומן שגנזתי, "לא מוזיקה לאירוח, מוזיקה למצב רוח".
- Almost Happy של K's choice. בחירה פחות קלאסית, שמעידה על תחילת היציאה מהמשבר, על הסתכלות משועשעת קצת יותר ועל השמש שיצאה מהעננים.
- Revolver של הביטלס. סוג של קלאסיקה, אבל כזו שצריך להקשיב לה כל פעם בדרך אחרת. אותי תפס הפעם איש המס, שייקח 19 וישאיר לי רק אחד.

ואחרי ארוחת הערב וכמה מלים עם אסנת, וסיום העבודה וקצת משחקי מחשב ואוכל לחתול, פתאום הזכיר לי ישראבלוג שאתמול, יום הולדתי, לא היה סתם יום השנה למותה של ענבל פרלמוטר (את זה אני לא צריך שיזכירו לי) אלא שכבר עברו מאז *עשר שנים*. איזה טירוף, אני זוכר את זה כמו היום, היה ראש השנה והקשבנו למצעד ופתאום הודיעו....
וכדי לא להיכנס לשטף הזה הדרך היחידה היא לשים אלבום אחרון לסיכום, 'ענבל פרלמוטר - הקלטות אחרונות' שמתנגן עכשיו במקביל לפוסט הזה ומזכיר ש'אי אפשר לקנות גן עדן בדם' (לתשומת לב החבר ליברמן).

ויהי ערב ויהי לילה, יומנבית א'.
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 2/10/2007 23:07, ושייך לקטגוריות מעברים 10-20-30, קוהרנטיות זה פאסה
11 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של נדב מאיר ב-3/10/2007 11:49

---

יה, יומולדת
את יום ההולדת הנוכחי (היום) לא ממש תכננתי לחגוג. אסנת יוצאת מחר לתחרות שירה בברלין, והיא כל השבוע בחזרות עם הפסנתרן שלה (סבסטיאן הג'ינג'י), ולי לא התחשק יותר מדי לציין תאריכים עגולים יותר או פחות. זה נפל גם על יום שני, שהוא יום ה'חזרה לעבודה' כאן, ואחרי סוף השבוע המלא-באירועים עם ארי, ועם המון דברים שרוצים להספיק לפני שאסנת תיסע. אז התפשרתי עם אסנת על מסאז' ופינוקים אתמול בערב פלוס פינוק יום ההולדת הקבוע שלי (איקלייר קרמשניט), וזהו.
באופן מדכדך החליט העולם לשתף פעולה עם ההחלטה שלי, ולא לבש אווירת יומולדת מיוחדת. אז מצד אחד לא התאכזבתי במיוחד, אבל מצד שני קצת התחרטתי על ההחלטה. לצפות שאנשים ייצרו קשר ביומולדת זה לפעמים דבר ממש מתסכל, וכל שנה יש לי עם זה דיון שלם (למה X לא התקשר? אבל אתה יודע שבזמנו התקשרת אליו רק יום אחרי. אנשים עסוקים. אבל למה הם עסוקים מדי לחשוב עלי? אתה יודע מה, זה בכלל מטופש כל עניין יום ההולדת. בשנה הבאה לא חוגגים). זה קשה במיוחד כשאני אי-שם וקשה הרבה יותר להגיע אלי.
ולו כדי להוסיף על הדכדכת, הבוסים בהוצאה החליטו להעניק לי מתנת יומולדת לא מתוכננת ולהוריד הנחיה חדשה לגבי הפורמט של התרגומים, שתקפה רטרואקטיבית ומאלצת אותי לשוב ולתקן כ-150 עמ' שכבר חשבתי שמאחורי. בלעעעע. נקודת האור של היום הגיעה דווקא בחנות האופניים ליד בית העירייה (בשמה המתוחכם Radhaus am Rathaus), שם תיקנו לי את המושב הלא-יציב בשתי שניות ולא גבו על כך גרוש.
בכלל, ימי הולדת (שלי) מעוררים אצלי את הצד הציני, כזה שתוהה מה בכלל כל העניין בלספור שנים, למה צריך לחשוב על גיל ועל *הגיל*, ומה בעצם המשמעות של השורות המשונות "מה נעים ומה נחמד, שכל בן וכל בת לא נולדו ביום אחד, רק ביום הולדת". הרי די ברור שאם כולם היו נולדים באותו יום זה היה עיוות סטטיסטי עצום, מהסוג שמצביע בהכרח על קיומו של איזה אל/חייזר השולט בחיינו (שלא לדבר על המחסור שהיה נוצר פתאום בעטיפות מתנה).
ואפרופו מתנות, אני אסתכן לרגע בלהיות סופר-קפיטליסטי (בסגנון אניה מבאפי) ואפציר בכל קוראי הבלוג הזה וחבריהם, שאם ממש בא להם לתת לי מתנת יומולדת, וקצת קשה לשלוח מתנות באימייל, שפשוט יגשו לחנות הספרים הקרובה לביתם (או לחיבור האינטרנט שלהם) ויבקשו מהמוכר להזמין בשבילם "סימני נשיכה". זו תהיה מתנה מושלמת בשבילי.
[כמובן, אל תשכחו לקרוא אותו אחרי הקנייה, זה חשוב לא פחות ואולי אף יותר].
ליום ההולדת נותרו עוד שלוש שעות, אבל ברכות יתקבלו בברכה (ששש...) בתגובות גם מחר (אני מאמין בימי הולדת מתארכים). ושוב תודה לכל מי שהקדים אותי והגיב בפוסט הקודם, ובמיוחד ללי שציינה את יום ההולדת שלי במסגרת ימי ההולדת של חברי הקומונה אצלה בבלוג.


שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 1/10/2007 20:49, ושייך לקטגוריות מעברים 10-20-30
26 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של shayandherfangies ב-8/10/2007 14:15

---

עם תחושה
כל היום התפוקקה מועקה בוורידים ובבטן. אפשר למצוא לה המון סיבות - אם זה המחשב שהחליט להשמיע קולות משונים ולא לחדול מהם גם אחרי שנוקה מאבק, או הקור שהחליט לשוב למחוזותינו, או סתם חוסר ריכוז מתמשך ונטייה של סופרי לונלי פלנט ללהג שטויות על קישינב (קישינאו) בירת מולדובה - אבל כמו שאסנת ציינה בחוכמה, הסיבה העיקרית היא שיש לי לפעמים מצבי רוח כאלה, בלי סיבה.
כל היום חשבתי שדברים יוציאו אותי מזה. חשבתי שניקוי המחשב יעזור, חשבתי שכוס קפה, שהתעקשות על סיום העבודה, שפיצה תוצרת בית, שטוני סופרנו. אבל אחרי כל זה עדיין מצאתי את עצמי עם פה הפוך ויללה של חתלתול שהפסיד בפוקר. ואז, כשכבר נואשתי, ראיתי שהפרק הבא שלנו בבאפי הוא פרק 7 של עונה 6, וידעתי שזה מה שאני צריך.
מי שמכיר יודע, מי לא מכיר, לא נורא. מספיק לומר שמדובר בפרק שבנוי כמחזמר, ושבערך באמצע אני כבר הייתי שלולית דמעות סמרטוטית, וחלק ניכר מהמועקה ברח החוצה בדמות מים מלוחים. אפשר לתהות אם זה מצב טוב, אבל אני בטח מעדיף אותו על מועקה כזו שמעבירה את הזמן ממקום למקום ורק נזהרת לא להעלות אבק.
חרדה איננה רגש, היא העדר רגש, ורגש דוחה חרדה. אצלי זה ממילא תמיד עובד יותר טוב עם מוזיקה. אז מה הפלא שזה מה ששיחרר אצלי את הברזים? כי לחיות זה תמיד יותר קשה מכל פנטזיה, ולפעמים זה באמת דורש ללכת דרך האש.



(דוגמה למי שלא מכיר, תזכורת למי שכן)

מחר גם כן יום, וגם לתוכו צריך ללכת.שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 20/9/2007 23:20, ושייך לקטגוריות מעברים 10-20-30, סטיות אישיות, דברים שמצאתי ביוטיוב, טלוויזיה וקולנוע, המחשב ואני
18 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     2 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של miss kitty fantastico ב-24/9/2007 12:57

---