ישראליות
בתחנת האס-באן בקלן, בחור עם מזוודה אומר לבחורה לידו 'זה בטח פה, יש כאן אנשים עם מזוודות'. הוא מדבר עברית. דקות אחר-כך אנחנו מחליפים חוויות עם צמד מייבאי-צעצועים שהיו בכנס בנירנברג, ועוברים יחד איתם את החיפוש אחר עמדת החזר המע"מ ואת הבדיקה הבטחונית השנייה (לטיסות לישראל בלבד) שרשויות הנמל שכחו לבצע עד לזמן ההמראה ממש.

בתל אביב, איש עם סטיקרים של חדש עומד בכניסה לבית הספר שבו מצביעים, ומבהיר שהחוק קובע איסור על תעמולה במרחק מסוים מהקלפי, לא מהמתחם.

באוטובוס 502 מרעננה לתל אביב, הנהג צועק 'להיכנס יותר פנימה' כמעט בכל תחנה, עולה בחור נכה בכיסא גלגלים, וכולם מתגייסים לנסות להעביר אותו מהדלת לכיסא. האוטובוס מחכה כמה דקות בתחנה; עיקר הזמן נדרש להעביר את המסר ש*באמת* צריך להיכנס פנימה לאנשים שבאמצע האוטובוס.

אני מסתובב כל היום עם בקבוק קולה שקניתי בתשעה שקלים בתחנת הרכבת, ומחפש מקום לקבל חזרה חזרה את הפיקדון - רבע שקל. לבסוף מוותר וזורק לאחד ממיכלי הפלסטיק הגדולים. לפחות שימוחזר.

הרחוב הראשי של קרית חיים המזרחית הפך לשדירת בתי קפה, מסעדות ושאר עסקים, ומצב החנייה באיזור לא מבייש את תל אביב. חיים (ארלוזרוב) מתהפך בקברו.

מרכז הכרמל, חיפה, יום יפה למראית עין. תוך מספר דקות הופכים העננים שראיתי בבית הקפה לפִּיָה של מקלחת, שממטירה ליטרים רבים של מים בבת אחת. לכרמלית אני כבר לא אגיע, לפחות לא יבש.

חמשת הדברים המופיעים באנגלית בתחנת הנביאים של הכרמלית: שם התחנה, המילה Fire על המטפה, המילה exit, שמו של האדריכל שעיצב את הפסיפס על הקיר והמלים I'm loving it בפרסומות של מקדונלד'ס. לא מתורגמים: שעות הפתיחה, הוראות למקרי חירום ועוד.

באותה תחנה יש גם שלט אלקטרוני לנוחות הנוסעים. למרבה הצער הוא אינו מכיל את המידע הרלבנטי היחיד (מתי מגיעה הכרמלית הבאה) אלא רק מגוון אזהרות פולניות (נא לשמור את הכרטיס עד תום הנסיעה) המתחלפות זו בזו (בעברית בלבד).

סינימה קפה עממי, חיפה: עשרת הצופים בסרט 'ולס עם באשיר' נקרעים בבת אחת מהחוויה הרגשית כשמישהו מחליט לעבור בחדות להפסקה באמצע סצינה חשובה, לאחר כשני שליש מהסרט. הסרט חוזר בפתאומיות, כמעט ללא אזהרה, לאחר זמן קצר.

תחנת עזריאלי, תל אביב: נהג מונית מבקש 35 ש"ח לנסיעה לנחלת בנימין, וטוען בתוקף ש'יש פקקים'. אחרי חציית צומת קפלן אני מוצא מונית שמוכנה לנסוע גם עם מונה. המחיר? 22 ש"ח.

הסושיה נפתחה מדרום לכיכר רבין, במקום שלא היה בו כלום חוץ מהדרך למתחם האופרה, מתישהו בתקופה שגרנו בסביבה. היא היתה הכתובת הקבועה שלנו לזלילות ולמשלוחים, והתאפיינה בתפריט קטן, זול ונוח. היום יש לה מספר סניפים (כולל אחד בחיפה) והרבה חיקויים באזור, המתחם מסביב הפך שוקק חיים והתפריט נראה כמו מילון חזותי מקיף.
בית הקפה 'גרג' לעומת זאת, היה אחד המקומות הקטנים והצפופים ביותר במרכז הכרמל, פינת חמד שנופלים אליה לשתות כוס שוקולד חם ולספר את הסודות הכי כמוסים. היום, לרשת יש סניפים בכל הצפון, זיכיון באודיטוריום ושלט גדול 'גרג, די אוריג'ינל' בסניף המקורי (שהורחב אף הוא).

הרכבת חזרה מתל אביב: שני גברים רחבי-גוף, לבושים חולצות מכופתרות וז'קטים פתוחים ועוטים כיפות סרוגות וטלפונים סלולריים מתוחכמים, מתיישבים מולי ברכבת מתל אביב. הם רוצים לדעת איפה לרדת כדי להגיע לעפולה. השיחה ביניהם עוברת בין שני קטבים: איפה אפשר לעשות מהר כסף גדול, וחברים שיושבים/ישבו בכלא.

אם בחרתם בקלפי באקראי בין פתקים של קדימה, העבודה ו/או מרצ, אתם לא כל-כך מיוחדים כמו שנדמה לכם.

שתי תהיות בחירות אחרונות: מאיפה לאפרים סנה יש כל כך הרבה כסף לשלטי חוצות? ומי אחראי לסלוגן המרהיב 'חוק או בוקס' מתוצרת צומת?




שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 21/2/2009 09:53, ושייך לקטגוריות מעברים 10-20-30, הומור
9 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ארי ב-24/2/2009 20:34

---

המרוץ
את הזמן לא ניתן לעצור, אבל האם חייבים לשתף אתו פעולה?

העולם המודרני מאפשר הרבה יותר ניידות מעמדית וניידות מקצועית מאשר אי פעם. הבחירה החופשית במקצוע ובתחום לימוד, שהיתה שמורה פעם לנסיכים ולאצילים בלבד, פתוחה היום בערך לכל מי שגדל למשפחה במעמד הבינוני ומעלה במדינות המערב.

ובכל זאת, המסלול עצמו די קבוע. תיכון, צבא, טיול למזרח, תואר, עבודה. יש זמן לכל דבר (כפי שאמר כבר שלמה המלך). יש דברים שמוקדם מדי לעשותם, יש דברים שמאוחר מדי. מה שמכתיב את לוח הזמנים, בסופו של דבר, הוא הגוף והידרדרותו הבלתי נמנעת. סופיותם של החיים.

מה שכן, אין כאן גזירה מיידית: מה שיקרה (ללא ספק) בעתיד אינו קובע בהכרח לוח זמנים חד משמעי לשנים שלפניו. לוח הזמנים המומלץ מעוצב בידי החברה, ומשתנה על פי השינויים בה; החריגה ממנו אינה בהכרח כפירה בטבע, שסופה להיענש.

יוצא מכך, שיש הרבה מרחב מחייה, הרבה יותר ממה שהשעון קוצב, הרבה יותר ממה שה'פוטנציאל' מחייב. אפשר בהחלט לפרוש מהמרוץ, או לפחות לבחור מרוץ אחר, שמתאים יותר למבנה האישיות. השעון דופק בכל מקרה; אם כבר מפסידים, לא עדיף לרוץ בדרך נעימה יותר?





שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 3/2/2009 21:20, ושייך לקטגוריות קוהרנטיות זה פאסה, מעברים 10-20-30
29 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של miss kitty fantastico ב-8/2/2009 11:47

---

מעזה והשלג ועד האמנות וחיוב החיים

תכננתי פוסט על מלחמת עזה, אבל המאמר הזה מסכם די יפה את מה שהיה לי להגיד (או לפחות חלק מזה).

בחוץ יורד שלג, בפעם השלישית בחורף הזה. בחורפים הקודמים טענו המקומיים שלא יורד כאן הרבה שלג, ואם בכלל אז בפברואר, ומזג האוויר הסכים אתם. מצד שני, זו גם תגובה נאה להערה שהפרחתי אתמול, משהו בסגנון של 'אם כל-כך קר אז לפחות שיהיה שלג' (אתמול בבוקר היה מינוס תשע).

את ההערה הפרחתי, אגב, כשהיינו ברכבת, בדרכנו לפרנקפורט. החישוב היה כזה: אם ממילא האינטרנט בעייתי (הגיבוי אינו מושלם, נוטה לניתוקים, פועל רק במחשב אחד ונותן תחושה לא נעימה שאנחנו משלמים שוב על משהו שכבר שילמנו עליו) ולצאת החוצה אי-אפשר (כי אחרי רבע שעה קופא המוח), הדרך הטובה ביותר להעביר יום ראשון מהנה היא לבלות אותו במוזיאון טוב. ומאחר שאת המוזיאונים בעיר מיצינו כבר, לקחנו את עצמנו (יחד עם ידידנו סבסטיאן הפסנתרן וחברתו המונגולית) לפרנקפורט, אל מכון שטדל לאמנות.

הסיבה ששמעתי על מכון שטדל היא אותו מדריך לא-ממש-מוצלח לגרמניה שתרגמתי. לפחות יש בו אי-אלו יתרונות. המידע על המוזיאון היה לא לגמרי מדויק (כפי שגילינו במקום) וסבסטיאן גם מאוד נהנה לציין טעויות בשאר פרקי המדריך במהלך הנסיעה הארוכה. אבל ההמלצה עצמה לא אכזבה: אוסף האמנות היה מרשים במיוחד, בעיקר הציורים מהמאה ה-19 וה-20 (1870-1930 זו התקופה האהובה עלי באמנות, נקודה), והציורים הוצבו בצורה מאוד מרשימה, עם הסברים מעניינים.

מעניין למשל לדעת שאחד ממובילי האימפרסיוניזם בגרמניה, שהביא למדינה הקרה את הציורים היומיומיים ומלאי-האור של האימפרסיוניסטים מצרפת, היה מקס ליברמן היהודי, שראה את עצמו כבורגני-גרמני ומת ב-1935 מברלין, משברון לב. או לגלות את גרהארד ריכטר, אמן גרמני בן-זמננו שיצר באמצעות שמן-על-בד אשליה אופטית מרהיבה שהיא גם אמירה מרתקת על מה שאפשר או אי-אפשר לראות.

בדרך הביתה, אחרי שיחה ארוכה ומלהיבה ברכבת עם סבסטיאן וחברתו על החורף הגרמני, דת ומדינה, שירות לקוחות ובכלל, הרגשתי לגמרי אחרת מהייאוש הזוחלני שיצרו החגים פלוס הקור פלוס האין-אינטרנט, והרגשתי פתאום שטוב לי - טוב לי לחיות באירופה, טוב לי במקום שאני נמצא בחיים, טוב לי להיות מי שאני. אז נכון, עדיין אין אינטרנט אמיתי וזה די מרגיז, אבל זה יתוקן בזמן סביר ובתמונה הכללית - הכל טוב.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 5/1/2009 10:10, ושייך לקטגוריות בשבילנו זו אירופה אירופה, מעברים 10-20-30, אקטואליה, אופטימי
10 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של Pazit ב-7/1/2009 14:39

---

סנובום גודום!
מיליוני רוסים לקחו יום חופש אתמול. גם אנחנו.
זה בדרך כלל מאוד מבלבל להחליט אלה חגים אני לוקח כחופש ומה לא. במצב סביר, אני יכול להרשות לעצמי מדי פעם לקחת קצת חופש (אם כי יש לציין שהעבודה כפרילנסר, עם המשכורת שתלויה ישירות בכמות העבודה, מפעילה לחץ אדיר לא לקחת חופש בכלל). השאלה היא אם לעשות זאת בחגים היהודיים - שחלקם לא אומרים לי הרבה ושאין שום סממן שלהם בחוץ - או בנוצריים, שבהם הכל שקט ומפתה בחוץ ולאסנת אין שום פעילות מתוכננת, אבל לי ממש אין מושג מה מריה או ישו עשו כדי להצדיק את החופש הזה.
השנה, בראש השנה האזרחית, ידידינו הישראלים-רוסים פתרו לנו את הדילמה. מסתבר שהשלטון הקומוניסטי ברוסיה, שרצה לבטל את כל הסממנים הדתיים אבל עדיין נדרש לחלק איזה אופיום משלו להמונים, איחד את חג המולד ואת חגיגות השנה החדשה לחג אחד, בלי ישו ומריה וניקולס הקדוש אבל עם עץ אשוח, מתנות ו'סבא חורף' (שזה כמו סנטה קלאוס, רק בכחול). בראש השנה הרוסי אין זיקוקים (ממילא קר מדי לצפות בהם) אלא נשארים בבית עם המשפחה ו/או חברים, אוכלים ושותים בכמויות בלתי סבירות, ומלווים את השנה הישנה מחוץ לדלת ואת החדשה פנימה.
השלטון הקומוניסטי ברוסיה הוא כבר היסטוריה מזה כמעט עשרים שנה, אבל החג נשאר. והשנה, בהתחשב בכך שעמידה של חצי שעה בחוץ לראות זיקוקים לא נשמעה כמו כיף גדול, הצטרפנו גם אנחנו. בשל הפיזור המשפחתי ברחבי אירופה והעולם, ומכיוון שלידידנו הרוסי (הידוע גם כזמר האופה) היה קונצרט למחרת, החגיגה הוקדמה במקצת, וכך הגענו בתשע, חגגנו את בוא השנה החדשה ברוסיה בעשר, את בואה בישראל באחת-עשרה ואת בואה בגרמניה בחצות. סנוֹבוּם גוֹדוּם (בשני המקרים בהדגשת ההברה הראשונה, כך שהמילה השנייה נשמעת קצת כמו גות'ם סיטי של באטמן) היא הברכה הקבועה של הרוסים לשנה החדשה, ואליה צירפנו 'שנה טובה', 'פרוֹאֶס נוֹיֶיס יאר', 'הפי ניו ייר' ועוד כל מיני גרסאות בשפות שונות ככל שהתקדם הערב, עלתה רמת האלכוהול בדם והתגוונו החברים מרחבי העולם שיצרו קשר בסקייפ (בעולם הרוסי - יש אינטרנט).
האופה ואשתו התעלו על עצמם מבחינה קולינרית, ויצרו ארוחת-טעימות בסגנון פיוז'ן רוסי, שהוגשה בהתאם לשעות כניסת השנה (סליחה על הסגנון, אני מתרגם את פרקי המסעדות של ברצלונה עכשיו). לקראת עשר הוגשה מנה ראשונה: סלט אוליבייה מסורתי, מאפה בצק עלים וגבינת עזים עם רוטב דובדבנים ומגוון מטעמים רוסיים (עגבניות חמוצות, פרוסות עם קוויאר, חמוצונים) וכלל-עולמיים (אננס וזיתים שחורים). לקראת אחת-עשרה נחגגה העיקרית - סלמון טרי, מוקפץ בחמאה, עם רוטב נפלא ופסטה ירוקה תוצרת בית. ובחצות הובאו הקינוחים - פנקוטה שכבר רטטה מרוב התלהבות להיאכל (תרגום ישיר של שורה שמישהו כתב בלונלי פלנט), כדורי שוקולד ועוגיות סנדביץ' בסגנון OREO אמריקניות, שהיו התרומה שלנו לארוחה; אסנת הכינה את הבצק מראש ואת המליות באותו יום, ובגלל שהכינה בטעות יותר מדי מלית שוקולד נאלצנו להכין עוד כל מיני ממתקים לבית. לא נורא, היה לנו מה לאכול ביום ההתאוששות (אתמול).
כל סיבוב לווה כמובן בשתיית יין נתזים. כאמנים עניים לא היה לנו כסף לשמפניה אמיתית, והסתפקנו בקאבָה מספרד וקרֶמאן מצרפת. ונדמה לי שהמארחים רמזו שיש להם עוד בקבוק שאפילו לא נפתח. אבל גם מה שהיה הספיק כדי ליצור אווירה משועשעת למדי סביב השולחן, וגם הקל עלינו להתמודד עם החוויה ההזויה הצפויה לנו בדרך הביתה - מסע משונה שכלל בומים מפתיעים, קריאות 'אללה הוא אכבר' ופּוּף.
איך זה קרה? אז ככה.
אחרי שהתבסמנו כדבעי, קיבלנו את השנה החדשה, השקנו כוסיות אי-אלו פעמים וצפינו בזיקוקים מחלונות הבית (עמדה נהדרת מעל העיר. לא החמצנו כלום), הגיע הזמן ללכת. מראש ביררנו שהאוטובוס שלנו יוצא מראש הגבעה בדיוק בחצות וחצי, ויצאנו בזמן כדי להספיק.
בחוץ קידמו את פנינו קור כלבים, קולות פיצוץ, ריח של זיקוקים וקרח על המדרכות. הלכנו בזהירות רבה ברחובות שנראו שקטים, ובצדק: אחרי כמה צעדים נשמע מלפנים קול נפץ עז וזיקוק טיפס אל השמיים. בגרמניה, בנוסף למוקדי הזיקוקים הרשמיים, יש כמעט בכל פינת רחוב חבורה של נערים/ילדים/מבוגרים שהוציאו הון תועפות על נפצים וזיקוקים מכל הסוגים ושולחים אותם לחלל מחצות ועד בכלל. למהומה נוספו גם צעקות וקריאות קצובות שהחלו להישמע מכיוון בית הסוהר המקומי (מדובר בבית סוהר minimum security, השוכן בלב שכונת מגורים). תחילה חשבנו שהסוהרים עושים לעצמם ערב כיף לראש השנה, אבל ככל שהתקדמנו זיהינו בין הטקסטים הנצעקים גם קריאות 'אללה הוא אכבר' ו'פאק דה פוליס' שהבהירו לנו שמדובר באסירים מוסלמים שמביעים את מחאתם ומשום מה לא מושלכים לצינוק.
בין הצעקות לזיקוקים הצלחנו איכשהו להגיע לתחנה שלוש דקות לפני הזמן - וחיכינו. בצומת הסמוך לתחנה ירו כמה נערים זיקוקים ממש מקסימים, מה שניחם אותנו כשהמתנו לאוטובוס עשר דקות, וזה לא בא. קפואים ואומללים החלטנו ללכת ברגל לאט במורד הגבעה ולחפש סימנים לאוטובוסים אחרים או למוניות. הספקנו להגיע בדיוק עד לנקודה שבה ירדנו מהמונית בדרך למפגש, ושם - באורח שנראה כמו נס בלתי הגיוני - עמדה וחיכתה מונית. מונית פנויה היא כמובן דבר לא הגיוני בעליל בערב השנה החדשה, ואכן כבר כשהתקרבנו יצאו מהבניין אלה שהזמינו את המונית, אבל אסנת ביקשה במחשבה מהירה מהנהג שיזמין לנו מונית נוספת מהתחנה, ונעמדנו לחכות לה.
וכאן נכנס החלק ההזוי ביותר בסיפור. כי ממש במקום שבו עמדנו, על המדרכה מחוץ לבניין, הוציא מישהו כל מיני חפצים שכנראה כבר לא היה לו חפץ בהם. וביניהם אתרו עיני הנץ של אסנת פּוּף בצורת גליל נמוך, אדום-שחור ובמצב מצוין, ותהתה למה שלא בעצם ניקח אותו אתנו. ובדיוק ברגע שהרמתי (בספק רב) את המציאה, הגיעה המונית ושנינו קפצנו לתוכה בשמחה. את הערב המשכנו בבית (בזכות האלכוהול) ובבוקר התעוררנו מאוחר וגילינו - פוף!
וכך התחילה עבורנו 2009, והסנובום הצטרף לגודום, ואת שאר היום העברנו בנעימים (טלוויזיה, סרטים בדי וי די וכו') ובקיטורים על האינטרנט (אנחנו עדיין עם הגיבוי המקרטע, ואפילו שיחה מלאת כעס עם נציגת השירות של קאבל דויטשלאנד לא עזרה). והיום אפילו הרוסים חייבים לחזור לעבודה, וגם אני. אז שנה טובה לכולם!
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 2/1/2009 11:41, ושייך לקטגוריות לפחות רוסיה, מעברים 10-20-30, עונות השנה, אופטימי
12 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של מיס בוז'רסקי ב-5/1/2009 16:45

---