הפסנתר
המשלוח הימי הגיע. המשלוח הימי הגיע.
אני יכול לשבת ולצבוט את עצמי פעם אחר פעם, כל כך לא-אמיתית התחושה. כמעט ריחוף.
זה בין השאר בגלל שעד שהוא הואיל להגיע במלואו, זכינו לחוות שוב את השירות ה'נפלא' של חברת ההובלות שלנו, ולבלות שעה וחצי בסצינה שהזכירה לי יותר מכל את הסרט הניו-זילנדי הנפלא 'הפסנתר'. מי שראה, יודע על מה מדובר: פסנתר כנף עומד נטוש על החוף, תחת כיפת השמיים, ממתין שמישהו ייקח אותו. זו לא רק הסצינה הכי חזקה בסרט, אלא גם זו שמופיעה על הפוסטר והפסקול.
איך הגענו לכאן? אחורה, אחורה.

כשיצאנו מהארץ התלבטנו ארוכות אם לעשות הובלה ימית. מצד אחד, ידענו שזה יקר; מצד שני, גם לקנות המון דברים מחדש 'שם' נשמע לנו יקר, ולעזוב את הארץ בלי התווים של אסנת, ספרי השירה שלי ואלבומי החתונה שלנו נראה לנו גזירה שאי-אפשר לעמוד בה. אבל אמרנו שנחסוך ולא ניקח יותר מדי.
עשינו סבב בין חברות הובלה ימית, וכולן נתנו לנו בערך אותה הערכת מחיר, שיצאה בסביבות אלף יורו. זה נראה לנו הרבה, אבל סביר; ומאחר שאמרו לנו שלפי ההערכה יש לנו בקושי שני מטר קוב, וממילא משלמים על מינימום ארבעה, החלטנו (יותר מדויק: אסנת החליטה, ואי אפשר היה להזיז אותה מזה) שניקח גם את הפסנתר, שהיה אמור להוסיף לנו עוד שני מטר קוב ולסגור עניין. בירור עם חברת ההובלה העלה שפרט לנפח, לקיחת הפסנתר תוסיף לנו עוד 100 דולר למחיר עבור ארגז מיוחד בשבילו; זה בהחלט נראה לנו סביר, והלכנו על זה.

ביום של האריזה החל הטיפוס הזוחל במעלה סולם המחירים. תחילה הבהירו לנו האורזים שיש לנו משהו בסביבות שישה מטר קוב ולא ארבעה (כולל הפסנתר), והמחיר בהתאם. אחר כך הם נזכרו שהצעת המחיר שנתנו היא ללא מע"מ, שצריך לעשות גם ביטוח על הכל, ושכל זה מתורגם לאירו ב'שער ספנות', שהוא היציג פלוס שלושה אחוז. לנו לא נותר אלא להנהן, ולחתום על צ'ק של יותר מ=10,000 ש"ח, לא כולל טיפ שמן למובילים. נשימתנו נעתקה. תחשבו בעצמכם - אתם נותנים לאנשים זרים את כל חפציכם היקרים פלוס 10,000 ש"ח. לא תתרגשו?

אלא שבכך בהחלט לא נגמר הסיפור.
חברת ההובלה (שבעצם לא מגיע לה להישאר אנונימית, אז מעתה תיקרא בשמה האמיתי - גאמא שיפינג) היא אולי מקצועית באריזה, אבל רחוקה מלהיות שירותית במיוחד. כל שירות שהיינו צריכים מהם - החל ממשלוח הקבלה המלאה על התשלום ופירוט הביטוח, וכלה בקבלת שמו של האיש בהמבורג שאנחנו אמורים לברר ממנו מתי המשלוח מגיע - דרש סדרה של טלפונים, העברות, הבטחות ש"יחזרו אליכם" שלא מולאו, וכן הלאה. גם לאימיילים הם לא ענו, למרות שקיבלו אותם. ממש הרגשנו לבד.

ההרגשה המעיקה התחזקה כשהמשלוח התעכב - בעיקר בגלל ידידנו נסראללה ימ"ש, שהפגזותיו גרמו לפקק אדיר בנמלי היציאה של ישראל. בשבוע שעבר כבר חשבנו שהכל מאחורינו, אלא שביום חמישי, יחד עם ההודעה הסופית שיבואו לפרוק אצלנו ביום ב' בבוקר, נפלה עלינו פתאום עז, בדמות 300 יורו נוספים שהנציג בגרמניה הודיע לנו שאנו חייבים לגאמא שיפינג הנכבדים, כתשלום על האחסון בנמל בזמן שהמטען שלנו חיכה בסבלנות בפקק החיזבאללוני. במלים אחרות, נסראללה חייב לנו 240 יורו (השאר זה מסי נמל בהמבורג).
מעבר לעובדה שהתרגזנו עד עמקי נשמתנו על כך שגם המטען מתאחר וגם אנחנו צריכים לשלם על זה, כעסנו במיוחד על כך שהעניין הופל עלינו ברגע האחרון; הנציג בגרמניה התנצל עמוקות וטען שהוא היה בטוח שגאמא הודיעו לנו, מה שכמובן לא קרה. מובן שאת גאמא היה קשה להשיג, ותיכף נכנסו לסופ"ש (תחילה בארץ ואז כאן)... כשהשגנו בשן ועין את האדם הנכון ונבחנו עליו ארוכות, הוא הסביר שעלויות בלתי צפויות כאלו הן לפי החוזה אחריותנו; אבל אנחנו תהינו למה לא סיפרו לנו על זה קודם, ואיך יכול להיות שההוצאות האלו בלתי צפויות אם כשארזו לנו את הדברים המלחמה כבר היתה בת שלושה שבועות לפחות.

הפרק האחרון בסאגת גאמא שיפינג נרשם הבוקר. בשעה טובה, ולמעשה חצי שעה לפני הזמן, הגיעו המובילים, שני גרמנים חייכנים ונאים, ודי מהר העלו מעלה את החבילות, שכולן הגיעו בסדר גמור, פרט לתמונה אחת שהזכוכית שלה נשברה (ושני הגרמנים מיד הבהירו שהחברה תשלם). ואז הם הלכו להביא את הפסנתר.
חיכינו, חיכינו, חיכינו וכשנמאס לנו ירדתי למטה. הפסנתר עמד ברחוב, קרוב לבית, כשהוא מקולף מרוב קליפות האריזה שלו ומוקף בנילון פצפצים בלבד. שאלתי את הגרמני התמיר מה קורה, והוא הסביר שהם בדקו, ולא יוכלו להעלות את הפסנתר בשני אנשים בלבד, ושהוא התקשר לברר אם יכולים לשלוח להם עוד אחד לעזרה (Zu Hilfe, zu Hilfe, zu Hilfe!)
אחרי זמן מה וכמה שיחות נזעמות לחברה בהמבורג ולגאמא שיפינג בישראל, הסתבר שגאמא לא הודיעו לגרמנים שבכלל יש פסנתר בהובלה, שלגרמנים אין בן אדם נוסף, שגאמא מתנערים מאחריות, ושהפתרון היחיד המוצע לנו הוא לשכור חברת הובלה מקומית שתעלה לנו את הפסנתר הביתה - לא היום, אלא מתי שהוא בהמשך השבוע, ובתשלום של 120 יורו, שגאמא אולי יהיו מוכנים "באמת כמחווה" להשתתף בחלק ממנו. שירותיים כבר אמרתי, לא?
למזלנו (אין כמו המזל שלנו), יש גידו. גידו (עיינו ערך) הוא בחור חזק, גבוה, אוהב אתגרים ודובר אנגלית, שעוזר לנו בעת צרה. במקרה זה הזעקנו אותו משנתו, הסברנו לו את המצב, והוא הסכים לבוא ולהיות האדם השלישי בסחיבה (כמובן בתשלום, אבל לא 120 יורו). הבעיה שהוא היה יכול להגיע רק ב-12:00.
וכך הגענו לסצינה שתיארתי בהתחלה - הפסנתר עומד באמצע המדרכה, ממתין; אני יושב לידו על כיסא מתקפל שהורדתי כדי לשמור שאף אחד לא נתקל בו או עושה לו משהו, וקורא ספר תוך חצי-שיחה עם גרמני-תמיר; ואסנת מדווחת במייל על מצבנו לכל מי שיסכים לשמוע.
סוף הסיפור היה פחות דרמטי: גידו הגיע בזמן, ואחרי שזחלתי מתחת לפסנתר בנסיון לעזור הבינו כולם שאפשר לוותר עלי והעלו את הפסנתר בשלישייה עד למקומו בסלון. ואז אסנת נשמה בפעם הראשונה מאז תשע וחצי (מה שהסתבר כמוקדם מדי, כי מבט שני הראה דפיקה קטנה בפינה השמאלית-אחורית. בתקווה הביטוח ישלם).
אבל באמת, סוף טוב הכל טוב. כל הדברים כאן, המסמכים החסרים נמצאו, ויש לי מדפסת (!), כונן CD (!), ונעלי בית חמות (!!!). אסנת כבר יושבת ומתאמנת על הפסנתר, ובימים הקרובים גם נוכל ליהנות מהמחשב הנייח (כשנקנה מסך), מהדי. וי. די. (כשנקנה רמקולים וטלוויזיה) ומכלי המטבח ששלחנו (כשגידו יתלה את הארונות שהרכבנו ויהיה להם מקום). עד אז, צפו להרבה פוסטים שקשורים איכשהוא לשורש 'משלוח', 'שלח', 'שליחות' או 'שולחן', ולמעט מאוד סימפטיה לגאמא שיפינג.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 9/10/2006 18:09, ושייך לקטגוריות מעברים 10-20-30, שחרור קיטור
5 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רוני ב-10/10/2006 21:43

---

בנחישות ובנחישות
אם היו שואלים אותי מה הדבר החשוב ביותר שצריך כדי לעבור לגור בארץ זרה, אז למרות הפיתוי לומר "שפה" ולמרות שמרוב הפוסטים כאן אתם עלולים להסיק שהתשובה היא "כסף", תהיה לי בכל זאת תשובה אחרת: אומץ.
אומץ זו תכונה קצת לא ברורה ולא נורא פופולרית בימינו, אבל בעיני מדובר בהתגברות לא על פחד ידוע, אלא על הפחד הראשוני של כל אחד מאתנו מהלא נודע. אומץ הוא מה שנדרש כדי לעמוד מול הלא=ידוע הגדול והאינסופי, ופשוט לקפוץ פנימה. כי כל התכניות המפורטות, וכל העצות מראש, וכל ההכנות, לא מכינות אותך באמת לשינוי שמתבטא במעבר מארץ לארץ. זה השפה, מזג האוויר, הצורך להתמודד עם סיטואציות לא מוכרות במקומות הכי פשוטים (למשל לעמוד בשלושה תורים לא נכונים בדואר), וזה גם משהו נפשי, שמתבטא בניתוק רשת התמיכה - הפיזית והנפשית - שמעניקים בארץ בה נולדת המשפחה, החברים, מכרים שונים ומשונים, וגם נסיון של שנים בחיים באותה חברה.
אז עכשיו מגייסים את האומץ, את הכוח הפנימי שמאפשר לחייך לצרות בפנים, את האור הפנימי (לא רק בפריג'ידר) שיאיר את הלילות החשוכים. עכשיו, אחרי הקפיצה הגדולה, מגששים באפילה ומנסים להבין איפה נחתנו ולאן הגענו.

נ. ב. מי שמקשר את הקטע הזה עם סצינת הפתיחה מהתסריט שפורסמה כאן אתמול עושה זאת על אחריותו, אבל גם צודק.
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 6/10/2006 19:07, ושייך לקטגוריות אופטימי, מעברים 10-20-30
5 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של חיה ויסהוז ב-15/10/2006 21:31

---

שפה, תקשורת ובדידות
זה די מוזר: העולם כאילו נעשה כפר קטן, האינטרנט והטלפון כביכול מקרבים את כולם לכל מקום, ואירופה היא רק במרחק קפיצה.... אבל זה לא נכון.
אם זה היה נכון, לא הייתי מרגיש כזו בדידות למרות שאני יכול לדבר עם אנשים בצ'טים, ובסקייפ, ובמיליארד דרכים אחרות. אבל איכשהו אין תחליף למפגש פנים-אל-פנים עם חברים קרובים.
וזה נעשה משונה יותר, כי תחושת הלבד קשורה לאו דווקא למרחק מהחברים, אלא לכך שאי אפשר לצאת החוצה ולחוות את העולם בשפה שלך: בכל מקום השלטים, הדיבורים, המכתבים הרשמיים מהבנק ומקופת חולים - כולם בשפה שאתה רק מתחיל לפענח, שאתה זקוק בה למילון, שמפחידה אותך מעצם העובדה שהיא שם ושאתה צריך להבין אותה.

זהו.סתם מחשבות ללילה הקר ביותר בינתיים (7 מעלות בחוץ). פוסטים יותר מושקעים - כשיהיה לי כוח.
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 4/10/2006 22:45, ושייך לקטגוריות מעברים 10-20-30
4 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ענבל ב-8/10/2006 04:29

---

אולי בגלל שיום כיפור עבר עלינו כיום עבודה לכל דבר - אפילו מאומץ מתמיד, בגלל שהגשם השוטף בחוץ השאיר אותנו בבית, וכתוצאה נוספה עוד שידת מגירות לחדר השינה - אני לא ממש מרגיש צורך להמשיך בקו המחשבה של אתמול, ובשינוי מרהיב של 180 מעלות אני מעלה כאן (בפעם השנייה ולא האחרונה) שיר במקום פוסט. את החלק הראשון של השיר כתבתי עוד בביקור הראשון שלי בזארברוקן, ביוני השנה, אבל היה חסר בו משהו, ואותו מצאתי רק בביקור הנוכחי. תהנו.

הגבול

נסענו לצרפת לקטוף פרחים
על הגבעה שבה נהרגו במלחמת העולם
עשרות אלפי חיילים.
אף אחד לא זוכר אם מדובר בראשונה או בשנייה,
או בכלל במלחמת צרפת-גרמניה, 1870,
אבל כולם ציינו בהתלהבות את הסמטה עם השלט
'רו דה לה פרונטיר'.

דרך בית הקברות הנאה שליד הגבול
נמלטו בשנות השלושים אלפי אנשים.
את חלקם תפסה בסוף המלחמה, אולי
הם קבורים באחו הירוק, שם מצאנו
פטריה לבנה גדולה
וכמה קטנות.

בדרך לקנות גבינות
חתכה אותנו רנו עצבנית,
ואנדריאה הפטירה 'פראנציוֹזיש'
כמו שבארץ מסננים 'נהגת'.
אחר כך היא זרקה את הפטריות
וארגנה את הפרחים באגרטל
על המרפסת.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 2/10/2006 21:27, ושייך לקטגוריות אמנות, מעברים 10-20-30
2 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ענבל ב-8/10/2006 04:10

---