ושוב נצאה אך הדרך
את השיר הבא שמעתי בגלגל"צ ומיד נדלקתי והתחלתי לברר הכל על הזמר ובכלל. אז קוראים לו Rufus Wainwright והוא קנדי שיצא מהארון בגיל צעיר ושר נפלא.



זהו שיר מסע, שמתחיל במקום של יאוש ('אני הולך לעיר שכבר נשרפה') ומחאה ('אני כל-כך עייף ממך, אמריקה') אבל המסקנה שלו היא לא להפסיק ללכת, אלא 'אני הולך בדרכי שלי הביתה'. כלומר, אחרי שהכל אבד, אחרי שאמריקה אכזבה, עדיין קיימת הדרך הפרטית, האישית, זו שאתה בוחר ולעזאזל מה שהאחרים יגידו.
זה כמובן גרם לי לחשוב על המטאפורה הזו, של הדרך. שהרי כל תהליך הוא מסע, וחשוב לדעת את הדרך; אבל בחיים אין Google Maps, ולכן ברוב המסעות שאנחנו יוצאים אליהם אנחנו לא באמת יודעים לאן אנחנו הולכים או אפילו מה הצעד הראשון; אבל יוצאים בכל זאת, כמו בשיר החמוד הבא, של Fastball:



אבל כששואלים 'לאן ילכו, והרי אינם מכירים את הדרך', יש איזושהי הנחה מובלעת מעניינת: שקיימת 'הדרך' - דרך אחת שצריך רק למצוא אותה ולהמשיך עד מעבר לקשת בענן. והרי זה בדיוק מה שרופוס ווינרייט אינו מוכן לקבל: הוא רוצה לפרוץ וליצור את הדרך שלו, ולא למצוא איזה 'דרך' ערטילאית שמישהו הניח שם.
זה, כמובן, לא רעיון חדש ומקורי; הרבה קודם הצהיר כבר איזה תכול עיניים על רצונו לעשות הכל 'בדרך שלו':



קראתי באיזשהו מקום את המשפט "ככל שהנפש משתנה, היא מפסיקה ללכת בדרך. בשלב מסוים, היא מתחילה להיות הדרך". כלומר, שאין זה משנה מהי הדרך, או אם אנחנו יודעים אותה בכלל; אם שומרים על נאמנות לעצמנו, באיזשהוא שלב הבחירות האקראיות-לכאורה מצטרפות לדרך, שבמבט לאחור נראית כבחירה מבין דרכים רבות שהוצעו לנו. ולא כך.
רוברט פרוסט, בשיר הידוע כל-כך משיעורי האנגלית, מספר שבחר בדרך הפחות-מטוילת, וזה שינה הכל. אבל לפעמים הבחירה היא קיצונית יותר: לא בין שתי דרכים אלא בין הרבה, והדרך ה'נבחרת' (בעצם, הנוצרת מתוך הפעולה האישית) אינה פחות-מטוילת אלא בכלל לא מוכרת. ואז נשאלת שאלת הבדידות - האם לא נורא לבד ללכת בדרך שיצרת בעצמך? לפעמים הרי נורא מנחם להודות ש'אני לא היחיד שהולך נגד הרוח'.
שהרי ללכת בדרכים שונות הוא גם מטאפורה לפרידה, לבדידות. כפי ששרים כאן Fleetwood Mac , 'את יכולה ללכת בדרך שלך/את יכולה לקרוא לזה עוד יום של בדידות'.



וכאן אנחנו סוגרים מעגל, לרופוס וויינרייט, שמכיר את האיום הזה - אם תלך בדרך שלך, תישאר לבד - ואומר לו 'נא באוזן'. כי תמיד, גם בדרך המטורפת ביותר שאפשר לחצוב, אפשר לפגוש מישהו או משהו שילך אתך פרק דרך מסוים, אולי ארוך, אולי אפילו עד סוף הדרך, שהיא תמיד הבית. "אני הולך בדרך שלי הביתה/ לא אהיה לבד."
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 7/7/2007 09:18, ושייך לקטגוריות דברים שמצאתי ביוטיוב, מעברים 10-20-30
15 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של לי ב-9/7/2007 19:27

---

גם בסוף העולם
באיחור אופנתי ראינו היום בדיוידי את 'סוף העולם שמאלה', הסרט הישראלי המצליח ביותר בשנים האחרונות, במסגרת מסורת ה'ארוחה וסרט' שפיתחנו עם חברינו הישראלים-רוסים שכבר הוזכרו לא פעם בבלוג זה. הפעם הארוחה היתה מקסיקנית, והסרט ישראלי-הודי-מרוקאי ומוצלח הרבה יותר ממה שציפיתי לאור כמה ביקורות בינוניות. (זה גם הזמן להזהיר: בפוסט זה לא יהיו ספוילרים של ממש, אבל מי שלא ראה ומעדיף לא לדעת כלום על סרטים לפני שהוא צופה, נא להפסיק עכשיו.)

'סוף העולם שמאלה' הוא בסופו של דבר מלודרמה די סטנדרטית מבחינת העלילה, אחד מסרטי ה'התבגרות בעיירה קטנה' עם תבלינים של התנגשות מעמדית ועדתית וכמה דמויות גרוטסקיות בשביל הצחוקים. מצד שני, גם הסרטים של אלמודובר הם בסופו של דבר מולדרמות מבחינת העלילה, וכבר ציינתי כמה גבוה הוא מדורג אצלי. מה שריגש אותי במיוחד הוא הטיפול העדין במהגרים מהודו ובמרוקו, בלי סטראוטיפים או התנשאות (אם בכלל, זה כתב אשמה חריף נגד מי שקלטו אותם), ובמיוחד הדרך שזה מתבטא בשפה.
כי זה אולי סרט ישראלי, אבל מדברים בו יותר אנגלית (ההודים), צרפתית (המרוקאים ה'אליטיסטיים') וערבית מרוקנית (המרוקאים ה'פשוטים') מאשר עברית. ובעצם, הכי מדברים בו בתערובת של כל השפות. משפחת העולים מהודו מדברת אנגלית (במבטא הודי) בבית, ואנגלית מתובלת בעברית של מתחילים בחוץ. המרוקאים, שנמצאים בארץ כבר יותר זמן, מדברים צרפתית מתובלת בעברית בבית, ועברית די טובה (עם ביטויים בצרפתית) בחוץ. וכשדמויות משתי המשפחות נפגשות, הם מתקשרות בתערובת של עברית, אנגלית, צרפתית ותנועות ידיים, ופעמים רבות לא מבינות אחת את השנייה.
בעיני זה מקסים, כל כך מזכיר את התקשורת שלנו בגרמנית מבולבלת מתובלת באנגלית עם ליליאנה מקרואטיה ונינה מרוסיה. את הגרמנית שמטפטפת לאט, ממש לאט, גם לתוך השיחות בינינו. כל-כך הרבה פעמים משטחים בקולנוע את מרכיב השפה בתקשורת, אם בכך שכולם פתאום מדברים אנגלית ואם בכך שכולם איכשהו מבינים את כולם למרות שהם מדברים שפות שונות. אבל ב'סוף העולם שמאלה' מישהו ממש ישב וחשב איך תדבר כל דמות, ואיך תשתנה השפה שבפיה לאורך הסרט. ההשקעה הזו בפרטים ניכרת בכל סצנה וסצנה, והיא ללא ספק מה שהופך את הסרט למרגש, למרות מספר חסרונות , ביניהם ההתפזרות על יותר מדי סיפורים, וכמובן הקריינות (אני בעד להמציא מכונה כזו, שבכל פעם שבא לתסריטאי להוסף קריינות היא תיתן לו מכה על הראש על פטיש ותצעק 'רעיון גרוע'. ואחר כך לחזור בזמן ולחבר את המכונה הזאת לתסריטאי של 'גיבורים').
בכל אופן, אם נחזור לסוף העולם: משחק השפות הזה, המפגיש שתי שפות אירופיות ורבות השפעה, גם הופך את הסרט לאמירה מרתקת על הפרויקט הבלתי-סביר הזה שנוצר בישראל הקטנה - מפגש מטורף של תרבויות מכל העולם, שצריכות להשיל את מה שהיו ולהיות משהו חדש. ההבדל בין זה לבין הדיאלוגים שלנו עם רוסים, קרואטים, קוריאנים, יפנים, איטלקים, עיראקים וטורקים, הוא שכאן קיימת 'תרבות קולטת' הרבה יותר בטוחה בעצמה, שאינה מצפה מאתנו להיטמע ו'לבנות את הארץ', אלא סתם לעשות מה שמהגרים עושים.

בסוף יוצא שדיברתי הרבה על שפה והגירה ופחות על הסרט, אבל אני מניח שעל זה הבלוג שלי. עוד על הסרט תמצאו בביקורת המעניינת של יאיר רווה וגם בעין הדג (משם באו רוב הביקורות השליליות שגרמנו לי לא ללכת לראות את הסרט בקולנוע, ואולי חבל, כי יש לי תחושה שהצילום המרהיב היה אפילו עוד יותר מרשים על מסך גדול).

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 1/7/2007 23:42, ושייך לקטגוריות טלוויזיה וקולנוע, ביקורת, מעברים 10-20-30
תגיות בטכנורטי: טלוויזיה וקולנוע, ביקורת, מעברים 10-20-30
8 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של אורכידיאה ב-11/7/2007 16:25

---

סוויץ'
יש מצבים כאלה, שקורים לי לפעמים, כשקשה לי להתנתק מאיזו מציאות אחרת ולחזור למציאות הראשית. כמו אחרי שרואים איזה סרט או פרק אינטנסיבי במיוחד בטלוויזיה (היום זה היה פרק 4 בעונה 3 של באפי), או אחרי שאני נכנס עמוק לספר ('אם בלילה חורפי עובר אורח' של קאלווינו. מומלץ) או למשחק מחשב (Civ 4 ממכר למדי). איכשהו, גם כמה דקות אחרי שנגמר, אני נשאר מחובר למציאות הזו, השנייה, גם אם היא לא נמשכת, וזה אומר שאני מנותק מהמציאות האחרת, כלומר - האמיתית (או הראשית, אם מנסים להיות פוליטיקלי קורקט ולא לפסול את אמיתותה של אף מציאות).
במצב הזה אני מתקשה בדרך כלל להבין משפטים מסובכים מדי, וצריך להתרכז מאוד כדי לבצע מטלות פשוטות יחסית (למשל להחליף מצעים). אני גם מאוד לא תקשורתי, שכן כל מה שאומרים לי נראה כמו הצקות קטנות, מטרידות ולא-מעניינות במיוחד, שקורות מחוץ לבועת הזכוכית בה ממשיכה עדיין להתקיים, במינון הולך וקטן, המציאות החלופית. זה לא מצב לא נעים - בסך הכל אני שקט, שליו, רגוע, מאוד נוח להשפעה. כמו זומבי או רובוט שמבצע כל מה שצריך עד שיוכל לתפוס מחדש את חוט המציאות שאבדה, שנעלמה, שפרחה לפתע כשהפרק נגמר.
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 22/6/2007 01:22, ושייך לקטגוריות מעברים 10-20-30, טלוויזיה וקולנוע
26 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של miss kitty fantastico ב-24/6/2007 10:24

---

שלושה מאכלים
אזהרה: נא לקרוא אחרי הארוחה!

1. שפארגל צייט
אחד הדברים הברורים שמאפיינים אזור או ארץ הוא מסורות הבישול הייחודיות, מה שבספרי בישול אוהבים לקרוא לו 'המטבח המקומי'. ומאחר שאני ואסנת אוהבים מאוד לטרוח במטבח, האמנתי שדי מהר יתבטא המעבר שלנו לאירופה בשינוי במסורות המטבח ובהסתגלות למטבח המקומי.
אלא שדי מהר התברר לנו שהמטבח הגרמני (אם יש דבר כזה) לא ישתלב בקלות רבה מדי במטבח שלנו. אנדריאה, שאירחה אותנו בימים הראשונים, אמנם יצאה מגדרה בניסיון להכין לנו מעדנים מקומיים, אבל הרעיון הקולינרי המבריק היחיד שחילצנו מהם היה להוסיף תפוחי עץ לכרוב הכבוש (אחד המאכלים הפופולריים ביותר כאן). פרט לכך, המאכל המובהק ביותר שאיתרנו במטבח הגרמני הוא נקניקיה בלחמניה - או יותר נכון, נקניקיה עצומת-ממדים וסביבה לחמניה קטנטונת כדי שאפשר יהיה להחזיק אותה יותר בקלות.
למרות זאת, ניסינו להשתלב בסגנון המקומי, והכנו די בתחילת שהותנו כאן צלי חזיר בכרוב כבוש ותפוחי אדמה. הוא אמנם יצא מוצלח, אבל לא שונה בהרבה מהצלי-עם-כרוב-כבוש שמכינים במשפחה של אסנת. אולי בגלל זה, ואולי סתם מתוך הרגל, מצאנו את עצמנו מאז מכינים סושי יפני, חומוס ישראלי, אנצ'ילאדאס מקסיקניים, מוקפץ סיני, מנה בחלב קוקוס בסגנון תאילנדי, עוף טנדורי הודי והמון פסטה בסגנון ים תיכוני - אבל שום דבר שאפשר לקרוא לו ממש מטבח גרמני או מקומי.
ואז, לפני בערך חודשיים, משהו השתנה. כבר כמה פעמים סיפרו לנו שעמק הזאר נחשב לבירת האספרגוס של אירופה, אבל תמיד זאת לא היתה העונה. ופתאום, משום מקום, הופיעו בשווקים ובסופר אספרגוסים לבנים, ענקיים וגרמניים כיאות. התאכזבנו לגלות שמחירם עדיין גבוה למדי, אבל בכל זאת קנינו מיד - שנסרב למעדן המקומי? - ותוך יומיים קלטנו שאין לנו מושג מה עושים איתו. שהרי אנחנו רגילים לאספרגוס מקופסא, שמנשנשים סתם ככה או מוסיפים לסלט, ולא לירק גדול וקשה שתפקידו בכוח אינו ברור. לאחר מספר ימים במקרר החלטנו לעשות ניסוי עם החבר'ה, ושילבנו אותם במוקפץ סיני ולאחר מכן בחביתה התוצאוץ, לצערנו, לא היו מרשימות, ואכזבה נוספת החלה להסתמן באופק.
ההצלה הגיעה (כמו בסדרת טלוויזיה מופרכת) מהכיוון הכי לא-צפוי: עלוני הפרסומת של הסופר, שמדי פעם מוסיפים אליהם גם תוכן כדי שיהיה מה לקרוא בין ים המוצרים המוזלים. יום אחד, בעודי משוטט בקניות, נחה עיני על אחד מאותם עלונים, ומיד ראיתי שהוא מוקדש לעונת האספרגוס, מה שנקרא כאן Spargel Zeit. מיד דפדפתי, ולשמחתי גיליתי מספר מתכונים. ננעלתי על הבסיסי מכולם, בלי שמנת, סלמון ותוספות, והכנתי את האספרגוס לפיו.
נו, מה? יצא מושלם. והנה הטיפ: את האספרגוס קולפים וחותכים כשני סנטימטר מהקצה התחתון. אז מטגנים קלות בשמן, מוסיפים שתי כפיות דבש, מלח גס ו*מעט* מים ומאיידים (דהיינו, מבשלים עם מעט מים ושמן) כרבע שעה, תוך שדואגים שתמיד יש מים (ורצוי גם להפוך את האספרגוסים בשלב מסוים). יוצא מושלם, ומצדיק ללא ספק את ההשקעה והמחיר.

2. ברווז עיתונאי
אחרי שהכנו משהו גרמני (ומקומי), האתגר הבא היה להיכנס לבישול צרפתי. וגם כאן היתה יד המזל בעניין. זה התחיל כשערכנו קניות בסופרמרקט בצרפת (מקום ענק, בסגנון מגה וטיב טעם ביחד, שנוסעים אליו כשיש אוטו לעשות קניות לחודשיים) והתפתינו לנסות נתחי חזה ברווז, או בצרפתית Aiguillette de canard. כמו האספרגוס, גם הברווז שכב זמן מה בפריזר (טוב, האספרגוס שכב במקרר. קטנוניות) מאחר שלא היה לנו מושג מה לעשות אתו. מחקרים באינטרנט העלו בעיקר מתכונים מסובכים או מבלבלים, וכשכמעט נסגרנו על מתכון סיני מהאינטרנט התערב שוב הגורל: כשהוצאנו את הקופסא מהפריזר גילינו פתאום שיש עליה מתכון, או כמו שאומרים בעברית 'הצעת הגשה'.
הטוויסט (תמיד יש טוויסט) היה שהמתכון על הברווז היה בשתי שפות - צרפתית והולנדית (או פלמית). במלים אחרות, *לא בגרמנית*. אבל בעיית שפה קלה לא תניא אותנו ממטרתנו, ובעזרת תוכנת בבילון היעילה הגענו די מהר לפיענוח הטקסט הקצר, ועקבנו אחר ההוראות. התוצאה הפתיעה גם אותנו. אומרים שהמטבח הצרפתי מתבסס על כימיה, ואם כן, כנראה שזו היתה ההתנסות הראשונה שלנו בבישול צרפתי.
מה שמדהים הוא שהמתכון עצמו די פשוט: מטגנים בצל קצוץ דק עד שהוא מזהיב ומסירים מהאש. במקביל חותכים שלוש עגבניות ומקלפים תפוז אחד וחצי לימון. את העגבניות, קליפות התפוז וקליפות הלימון (חתוכות לרצועות דקות ככל האפשר) מוסיפים לבערך כוס מרק עוף, מביאים לרתיחה ומבשלים רבע שעה. על המחבת ששימש לבצל מטגנים את רצועות חזה הברווז עד שהן 'נסגרות' (בערך דקה מכל צד), מוסיפים את הבצל ואת הרוטב שנוצר ממרק העוף וכו', מבשלים עוד דקה בערך... ומגישים (עם אורז). פשוט אך גאוני.

3. האדום האדום
ציון דרך חשוב: לראשונה הצלחנו למצוא בגרמניה אבטיח אמיתי, אדום, עסיסי ומתוק כמו בארץ. פחות דבר אחד להתגעגע.שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 20/6/2007 00:35, ושייך לקטגוריות בשבילנו זו אירופה אירופה, מעברים 10-20-30, סטיות אישיות
11 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-22/6/2007 16:59

---