תפילות
שלשום עזרתי לאסנת להקליט שתי אריות מתוך אופרות. בראשונה, מתוך 'כרמן' של ביזה, מתפללת מיכאלה לאל שיגן עליה במשימה שמטילה עליה אימה, להיכנס אל גוב השודדים כדי לחץ ממנו את דון חוזה, בו היא מאוהבת. בשנייה, מתוך 'לוהנגרין' של וגנר, מספרת אלזה על תפילתה לאביר שיגן עליה, ועל החלום שחלמה, בו הגיע אליה האביר כמענה לתפילתה. בזמן ההקלטה היה לי הרבה זמן לחשוב, ומה שחשבתי עליו הוא כל העניין הזה של התפילה.
לכאורה, התפילה היא דבר מאוד מנחם, מעין טריק כזה לקבל מה שאתה רוצה: הנה אלזה, רצתה אביר וקיבלה אותו. היכולת הזו להשפיע על המציאות באופן שהוא לא פיזי אלא התכוונותי בלבד היא דבר קסום. אלא שהיכולת הזו איננה ודאית: מיכאלה אינה יודעת אם האל יגן עליה או לא. תורת הגמול מבטיחה שאם התנהגת כמו שצריך, התפילה תיענה; אבל אי אפשר לדעת את זה מראש, כי 'נסתרות דרכי האל' וכי יש כל-כך הרבה כללים ומצוות, שמי יודע אם עמדת בכולם. בעולם כזה אתה נמצא בבחינה מתמדת, המתממשת ברגע התפילה אבל תלויה מעליך כחרב דמוקלס כל הזמן. כל פיתוי, כל תאווה, כרוכים בחרדה שמא בעבירה הפעוטה הזו בדיוק תאבד את זכותך לקבל מענה כשתזדקק לו. אם לוקחים ברצינות את האמונה, הרי שאלו חיים בחרדה מתמדת, ובניסיון מתמיד להבין את החוקים ולוודא שעומדים בהם.
ואז חשבתי - הרי חרדה אינה דבר זר עבורי. הרי גם אני מוצא את עצמי לפעמים נתקף חרדה כשאני חורג מאיזשהם כללים בלתי כתובים. חרדת הבירוקרטיה - התחושה שאם מילה אחת בטופס תהיה שגויה 'הם' עלולים לא לאשר לי משהו חשוב - הרי מוכרת לי היטב, ומהי אם לא גרסא 'מואנשת' של החרדה מדרכיו הנסתרות של האל. ואם זה ככה, אם את יראת האלוהים כבר אימצתי, אז איפה הצד החיובי של התפילה? איפה המקום שבו אני שולח את הכוונה שלי לעולם ומקבל את ההגנה שאני זקוק לה?

אין לי תשובה מלאה לשאלה הזו, אבל אני מרגיש שהבלוג הזה הוא חלק ממנה.
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 15/3/2007 23:39, ושייך לקטגוריות מעברים 10-20-30
16 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של לי ב-19/3/2007 10:30

---

קשרים וירטואליים
אחרי שקראתי לפני כמה ימים את הקטע על השאיפה למשפחה גדולה, הגעתי דרכו (אני לוחץ-לינקים כפייתי) לכמה פוסטים שעסקו בהכרות וחברות דרך האינטרנט, ביניהם הפוסט הזה ואחרים, וזה גלגל אותי לנסיון שלי עם הכרויות כאלה.
אני אהיה הראשון שיצהיר שהאינטרנט הוא כלי נפלא לשמר ולפתח חברויות קיימות, במלים אחרות 'לשמור על קשר'. הערך הזה התחדד עם הנסיעה לחו"ל, כאשר לפחות עם חלק מהחברים הקשר רק העמיק בעקבות הפיכתו לאינטרנטי-בעיקר, ועם אחרים הוא עבר שינוי והתפתחות. אבל הכוונה היא לא לערכו של האינטרנט לחיזוק קשרים קיימים, אלא לשאלה האם ניתן ליצור חברות משמעותית מקשר שהחל דרך האינטרנט.
יותר מדויק, השאלה היא אם *אני* מסוגל לזה, כי אני מכיר מספיק אנשים (ולאו דווקא חנונים) שהכירו חברים קרובים ואף יצרו מערכות יחסים רומנטיות רציניות דרך האינטרנט, החל משירותים יעודיים למטרה זו (קופידונים למיניהם) ועד אתרי קולנוע דינמיים מסוימים, שקשרים שנוצרו דרכם אף הובילו לחתונה. אז אם הם יכולים, למה לא אני? בהתחשב בעובדה שאני מבלה זמן רב באינטרנט ומנהל חיים חברתיים ברשת מאז ימי ה-IRC בשנות התשעים המוקדמות, אפשר היה לחשוב שכבר מזמן יהיו לי ארבע-חמישה חברים קרובים (יותר או פחות) שהחלו את דרכם כהכרות וירטואלית. אבל בדיקה מהירה הראתה לי שלא כך הדבר.
בזמן הרב שאני מבלה באינטרנט, היו לרשת לא מעט השפעות על החיים *המקצועיים* שלי: קיבלתי דרך הכרויות-אינטרנט לפחות שתי הצעות עבודה (ודרך מודעת אינטרנט את העבודה הנוכחית שלי). כמו-כן היכרתי באינטרנט אנשים רבים ומעניינים, ועם אחדים מהם אף הגעתי לרמה של ידידות - אבל לא חברות קרובה ואינטימית כפי שיצרתי עם לא מעט אחרים שהיכרתי בנסיבות שונות ומשונות. למעשה, גם קשרי הידידות המעטים שכן יצרתי עם מכרים 'וירטואליים' (מאותו אתר דינמי לעיל) התפתחו באמת רק אחרי הכרות פנים-אל-פנים, במפגשים של אותו אתר. יכול להיות שלמרות כל יכולות התקשורות האינטרנטיות, אני פשוט לא מתקדם מעבר לשלב הדאחקות עם אנשים שאני לא מכיר פנים אל פנים ולא יכול לקרוא את הרמזים הלא-מילוליים בתגובות שלהם. איכשהו, באינטרנט יש לי הרבה פחות 'קליק'.
יכול להיות כמובן שמדובר בצירוף מקרים, שנובע מהעובדה שבשנים האחרונות יצרתי הרבה פחות קשרים כאלו, ואלו בדיוק השנים שבהם האינטרנט הפך לגורם חברתי יותר משמעותי. אני יודע שאני בהחלט חש תחושה של קהילה מכתיבה ברשת - אם זה ב'עין הדג', בוויקיפדיה או בבלוג - אבל כשמגיע הזמן לפרוץ את החומה ולחוש קשר אישי דרך הווירטואליה, איכשהו זה יותר קשה לי מאשר בפגישה ראשונה פנים-אל-פנים.

(נראה לי שסיימתי את סדרת הכתבות הזאת, אלא אם המוח שלי שוב יפתיע)שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 6/3/2007 23:43, ושייך לקטגוריות מעברים 10-20-30, אינטרנט
8 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של נדב מאיר ב-8/3/2007 01:38

---

תשמרו על קשר
כשכתבתי 'המשך יבוא' בסוף הפוסט הקודם היה לי המשך בראש - על חברויות דרך האינטרנט - אבל גם התגובות וגם אירועי היום גורמים לי לשנות כיוון.
היום נסענו עם ההורים של אסנת לכפר Dorheim, מצפון לפרנקפורט, של נולד וגדל הרברט, סבא של אסנת, שניצל את הנסיעה הזאת לגרמניה ובא לשם לבקר את חברו מילדות ואת המשפחה. היה זה יום עמוס חוויות, נופים, זכרונות, עוגות קרם וצפיפות משפחתית, אבל היה משהו - שולי למדי - שהתחבר לי לפוסט הקודם. במסגרת הביקור פגשנו את קלאודיה, בתו של החבר-מילדות של הרברט, ואת קלאוס, היסטוריון שעובד עם העירייה וכתב ספר על ההיסטוריה של הכפר, ועל המשפחה של הרברט, שהיתה המשפחה היהודית היחידה שם. שוחחנו איתם (אני ואסנת) לא מעט בגרמנית - בעיקר שיחות הכרות ודברים כלליים - אבל איכשהו, כשבאנו ללכת, שניהם עמדו על כך שנחליף טלפונים ואימיילים, ולפחות שלוש פעמים ביקשו שנשמור על קשר.
כמובן החלפנו פרטים והבטחנו הבטחות, אבל עוד לפני שיצאנו כל הטקס הזה נראה לי מוזר: הכפר שוכן במרחק שעתיים וחצי נסיעה (באוטו) והרכבות יקרות; אין בינינו קשר דם שידרוש איזושהי מחויבות; וגם לא נוצרו במהלך היום כאלה קשרים שיש צורך 'לשמור' עליהם. אולי זה מחסום השפה או מחסום התרבות, אבל לא ברור לי אם הם באמת רצו שנשמור על קשר, או אמרו את זה במסגרת הניסיון להיות סופר-דופר-נחמדים ליהודים שחזרו אל הכפר.
זה אולי קשור למה שארי כתב בתגובות, על הקושי ליצור אינטימיות בשפה זרה, ואולי סתם לכך שאי אפשר להכריח אנשים ליצור קשר עמוק (אלא רק להיות נחמדים זה לזה במקרה הטוב). מצד שני, המרחק בין זארברוקן לדורהיים לגמרי מנטרל כל אפשרות לקפוץ לקפה (גם אם נרצה).

(אולי יבוא עוד המשך ואולי לא)שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 4/3/2007 22:42, ושייך לקטגוריות הגרמנים האלו..., מעברים 10-20-30
7 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של לי ב-5/3/2007 10:31

---

הרהורים על הלבד
אורזת כתבה קטע מעניין על חלומה שתהיה לה משפחה גדולה-גדולה, וקישרה אותו לסדרה של פוסטים שקישרו גם זה לזה (לכו אחרי הלינקים) ודנו בהכרויות, חברויות והכרויות-אינטרנט, וגרמו גם לי לכמה הרהורים.
קודם כל מיד חשבתי שלי מעולם לא היתה שאיפה כזו ל'משפחה גדולה', אולי בגלל שגדלתי במשפחה בהחלט לא קטנה: היינו ארבעה ילדים, כולם בנים, ויחד עם שני ההורים זה כבר שישה - מספר שדורש המון סנדביצ'ים ומכוניות אמירקאיות ענקיות עם מקום לשלושה במושב הקדמי. אבל מה שאני בעיקר זוכר זה עד כמה הייתי שמח להישאר לבד בבית. לא בגלל שום סיבה מיוחדת, אלא פשוט בזכות התחושה הזאת של השקט והשלווה, של החופש (התיאורטי) מכל מגבלת התחשבות באחרים. כך שלא רק שלא התפתחה אצלי שאיפה למשפחה גדולה, אלא שלהיפך - חיפשתי ונצרתי את הלבד.
מההרהור הזה הגעתי שוב לכאן, לחצי השנה האחרונה, שבה ללא ספק הייתי הכי לבד אי פעם. אנחנו אמנם ביחד כזוג, אבל לא רואים הרבה אנשים חוץ מאחד את השני. הקשרים שיצאנו עוד נמצאים בדרגת 'גישושים', במצב שבו כל מפגש עם חברים הוא 'מפגש חברתי' מוגדר, ועם אף אחד מהחברים החדשים לא הגענו לרמה של 'לקפוץ לבקר כי בא לנו'. ולא לשכוח שרק עכשיו אנו חווים ביקור ראשון מזה חצי שנה. ובכל זאת, בתוך כל זה אני מוצא לא מעט הזדמנויות לפרוח, ואני חושב שזה בין השאר בגלל השאיפה הפנימית, עתיקת-היומין הזאת אל הלבד (היא כמובן מתנגשת בשאיפה לחשיפה ולתקשורת ולעמידה על במה, ואין כמו בלוג - יצירה ערירית ואישית שנחשפת לקהל רב - לאיחוד של שתי שאיפות סותרות אלו).
אני תוהה כמה זמן אני יכול להחזיק עם הלבד הזה, ומתי יישבר לי ממנו. אני תוהה אם תהיה לי דרך החוצה כשיישבר לי ממנו. אפשר להגיד שזה חשש שווא, ושעם הזמן יווצרו לי גם כאן חברים קרובים כמו אלה שהשארתי בארץ, אבל אני לא בטוח בזה. לא בגלל השפה - יותר ויותר ברור לי שאנחנו אמנם מדברים עם שגיאות, אבל בהחלט כבר *מדברים גרמנית* - אלא בגלל שאני לא בטוח שאני יכול ליצור עכשיו קשרים חדשים משמעותיים. אומרים שאדם רוכש את חבריו הטובים ביותר בערך בתקופת הצבא-אוניברסיטה, והם נשארים אתו לכל החיים. זה הגיוני, כי בתקופות האלה אנשים עסוקים פחות במחשבות על פרנסה ויותר בתוכניות לעתיד, ונהנים לחלוק זה עם זו וכו' את התוכניות האלה. אצלי זה נמשך קצת מעבר לתקופה הזאת, אבל הסטטיסטיקה לא טועה: הפעם האחרונה שהיכרתי מישהו (למעשה מישהי) שעתיד להיות חבר קרוב היתה בשנת 2001. בשש השנים האחרונות היכרתי ידידים, מכרים, שותפים לעבודה וכל מיני אנשי נחמדים, אבל אף אחד שנכנס לי מתחת לעור כמו החברים מהעבר. ואני תוהה - אולי זה אומר שזה לא יקרה עוד? נחמד לי נורא עם לילי ואנדריאס, אבל האם באמת יווצר שם קשר שיהיה מעבר לסתם לבלות ביחד? והאם זה חשוב?

(המשך יבוא)שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 4/3/2007 00:50, ושייך לקטגוריות מעברים 10-20-30, אהבה ויחסים
16 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-5/3/2007 09:07

---