יחסים
בשבועיים האחרונים התנענו מחדש את לימודי הגרמנית שלנו. אמנם החיים כאן זימנו לנו תמיד עוד מלים ומבני משפטים חדשים, אבל פרט לכך (ולשניים-שלושה ניסיונות לעיין בחוברות של מכון גתה שלקחנו אתנו), לא התמדנות בלימוד מסודר. אלא שעם הגעת הזוג הישראלי הנוסף, שידעו פחות גרמנית מאתנו ולכן נכנסו למשטר לימודים, בא לנו גם החשק. בשלב ראשון לקחנו לידינו שני ספרים שקנינו בדיוק למטרה זו - ספרי ילדים ונוער, שקראנו כבר בעברית ולכן היה קל יותר להיכנס אליהם בגרמנית. אני קורא את 'השלושים וחמישה במאי', של אריך קסטנר (שיתרונו בכך שהוא במקור בגרמנית, וחסרונו בכך שזו גרמנית אוסטרית) ואסנת את 'ספר הג'ונגל', כמובן בליווי צמוד של מילון הכיס הנאמן. השלב הבא היה כשמצאתי כל מיני מדריכי-שמע לדיבור גרמנית, אך אלה הסתברו כנמוכים יחסית ברמתם. אתמול הגיעה המגמה לשיאה, כשאלכס צרב לנו את תוכנת לימוד הגרמנית שהם משתמשים בה (למעשה רק את הדיסק השלישי, רמת ה'מתקדמים') ובילינו את הבוקר בתרגילי גרמנית חביבים בענייני כלי רכב שונים ומשונים.
כל הגרמנית הזו עשתה לי חשק לחלוק עם קוראי הבלוג משהו שחשבתי עליו. אחת הבעיות המציקות ביותר בלימוד גרמנית היא הצורך לזכור את מילת היחס המתאימה לכל מצב. בדומה לאנגלית, ואף יותר ממנה, בכל סיטואציה בגרמנית משתמשים במילת יחס אחרת, בעוד שהעברית עושה את החיים קלים באמצעות אותיות השימוש, בעיקר ה"ב" התמידית. בעברית אני עובד *ב*שטיינהרט קציר שישה ימים *ב*שבוע , נוסע *ב*אוטובוס לפגישה *ב*שבע, עונה לטלפון *ב*גרמנית כשאני *ב*בית ומציג את הדרכון *ב*גבול. באנגלית זה:
for Steinhart Katzir
six days per week (or a week)
by bus
at seven
in German
at home
at the border
בגרמנית גם מדובר על מילות יחס שונות, אבל הן מגוונות אפילו יותר מאנגלית, ובשום אופן לא מקבילות (!) בהתאמה, הביטויים הללו יהיו
bei Steinhart Katzir
sechs Tage pro Woche
mit dem Bus
um Sieben
auf Deutsch
zuhause
an der Grenze
שש מילות יחס, שאף אחת מהן איננה in... לך תזכור.



שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 17/6/2007 13:38, ושייך לקטגוריות הגרמנים האלו..., מעברים 10-20-30
8 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של מסק ב-22/6/2007 16:59

---

עוד על הגירה (ישראל ואני, חלק ב')
כתבתי כאן על ההיסטוריה הסבוכה של יחסי עם מדינת ישראל, והגעתי לקראת הסוף לאותו מפגש עם כתבת העיתון המקומי, אחרי החזרה מהמשלחת לפולין. מה שלא סיפרתי הוא שבאותו מפגש נשאלנו אם אנחנו חושבים שנהגר מישראל מתישהו בעתיד, ובאותו זמן עניתי שאני מאמין שאסע לחו"ל למספר שנים, אבל לא חושב שאעזוב לתמיד. הסיבה שציינתי היתה אותו קשר שאני חש לשפה העברית, להוויה ולתרבות הישראלית, אך כמובן שהיתה גם סיבה מיידית, והיא השפעת שלוש השנים הקשות (מבחינה חברתית) שביליתי קצת קודם לכן בארה"ב.
בשנים שלאחר מכן לא הקדשתי הרבה מחשבה לשאלה הזו, עד שהחלו להתגבש התוכניות שלנו למעבר לאירופה, וגם אז היו כל כך הרבה דברים לעשות שהשאלה הזו חמקה מדיון ונותרה מיותמת. עזרה לכך, אני מניח, הגישה המוצהרת של 'נוסעים לבדוק את השטח' - נסיעה לשנתיים-שלוש כדי לתת לאסנת הזדמנות של ממש לפצוח בקריירה בינלאומית, 'ואז נראה'. אלא שמעל להחלטה הפרגמטית הזו מרחפת בבירור רוח הרפאים של הגירה לתמיד - כי אם יקרה מה שאנחנו מקווים אליו ומצפים לו, ואסנת תפרוץ לקריירה אירופית ועולמית, לא יהיה מקום לשיבה לארץ, לפחות עד שתהיה מספיק מפורסמת שמקומות יזמינו אותה לקונצרטים ביוזמתם.
נשאלת השאלה, איך מיישבים את הזהות התרבות הישראלית המובהקת, שאני רוצה לשמר ולפתח אותה, עם הישיבה מחוץ לגבולות הארץ. אלא שגם עכשיו, תשעה חודשים אחרי הנסיעה, אני חש שהבעיה הזו לא הציגה את עצמה במלוא חומרתה. איכשהו, בזכות האינטרנט, אני מרגיש מעורב בקהילה הישראלית עכשיו לא פחות, ואולי אפילו יותר, משהייתי בארץ; הבלוג, אתרי חדשות, גלגל"צ ברשת, ויקיפדיה ופורומים שונים מחזיקים אותו עמוק 'בעניינים', וגורמים לי להיות יותר פעיל בזירת התרבות העברית משהייתי אי פעם (יש בזה גם חסרונות, למשל ההיגררות שלי לוויכוח מטופש עם אנשי 'כתם' ולעימות עם כמה מעריצים של יחזקאל נפשי, אבל שויין). כתוצאה מכך, ואולי בגלל שהשתלבות שלי בסביבה הגרמנית היא איטית למדי, אני לא מרגיש עדיין את הניתוק שב'הגירה'. בניגוד למגיבה יעל, איני חש כפליט, אלא כמי שהרשת החברתית שלו מפוצלת, ומתקיימת במקביל בישראל ובגרמניה.
נדמה לי שהמצב הזה אינו יכול להיות נצחי, אבל איני יודע מה יגרום לו להשתנות. ידידה טובה אמרה לי לפני שנסעתי שאת ההשלכות האמיתיות של ההגירה אחוש רק אחרי כשנתיים-שלוש, כשאפנים את הניתוק, ואז יהיה על מה לדבר. אולי דווקא השתלבות רבה יותר בחברה הגרמנית תגרום לי לאבד את הקשר עם המערך התרבותי בישראל. אולי תהיה זו דווקא הקהילה הישראלית שתפנה לי כתף קרה ותסמן אותי כ'נוטש'. מצד שני, ירון (המורה של אסנת) חי כאן כבר עשרים שנה, עם גיחות פעם-פעמיים בשנה לישראל, ולא נראה לי שהוא התנתק מהשפה ומהתרבות העברית (הוא זה שמעדכן אותנו בסלנג החדש מ'ארץ נהדרת'). הרי בניגוד לקונדרה שנאלץ לעזוב את צ'כיה, או ליהודים שעזבו את גרמניה הנאצית והשתקעו בישראל [1], אני יכול לשמור על קשר יומיומי, פעיל ודו-כיווני עם הארץ, לשלוח באימייל שירים לכתבי עת, ואפילו להוציא ספר שירה בשלט רחוק. אז אולי הגירה היא פשוט שינוי של נוף, של התייחסות יומיומית, אבל לא בהכרח ניתוק מ'אין לי ארץ אחרת'?

[1] בהקשר זה אני ממליץ על הספר הנפלא 'רביעיית רוזנדורף' אותו קראתי מחדש בחודשיים הראשונים כאן.שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 23/5/2007 21:09, ושייך לקטגוריות מעברים 10-20-30
9 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של אורזת ב-25/5/2007 23:53

---

אהבה ומלחמה
[פוסט זה נכתב במידה מסויימת של סערת רגשות, ולכן ייתכן שאינו קוהרנטי במיוחד; הבהרות יינתנו לפי בקשה]

"אני שומע שמדברים על מלחמה בתאונות הדרכים. אני תוהה מתי יקום הפוליטיקאי הראשון שיגיד 'למה מיד להילחם? אי אפשר לנסות קודם משא-ומתן ישיר?' " (קומיקאי כלשהו, אולי יונתן גפן, תחילת שנות ה-90, ציטוט מהזיכרון, כנראה לא מדויק)

'מלחמה' ו'להילחם' הם לא מונחים חיוביים בדרך כלל. זה לא רק בגלל ההקשר הסמנטי שלהם למלחמות שבהם נהרגים אנשים (אחרת אפשר היה לעבור ל'מאבק' ובא לציון גואל) אלא גם בגלל שעצם הרעיון של מאבק מניח אי-הסכמה בסיסית, מתח, פעולות אלימות, שפה לא יפה, ובקיצור - עיסוק בכל הנושאים המלוכלכים, הלא-נעימים והעושים צרבת של החיים. בחיים היומיומיות אנחנו (נדייק: אני) לא נכנסים לעימותים, נמנעים מקרבות, לא מתחפרים בעמדות, ויש לזה סיבה טובה: מאבק הוא דבר מעייף, לא נעים, שעלול לפגוע בנו ובאחרים, ובדרך כלל לא שווה את הדבר שעליו נאבקים. אבל המעבר לחו"ל, הבלוג הזה והתגובות אליו, והמחשבות על נואשות ועל זן בימים האחרונים גרמו לי להכיר בכך שלגישה של הימנעות ממאבקים יש מחיר. המחיר הוא ויתור תמידי, נחמדות תמידית, אף-אחדיות תמידית. המחיר הוא התכנסות בתוך קונכיה של המוכר, המותר, הלא-מסוכן.
קשה לי עם מאבקים כי הם תמיד פוצעים אותי, בין אם בפגיעה שבה אני נפגע ובין אם במרירות שיוצאת ממני כלפי אחרים. אבל קבלה, ויתור, 'פיזור אהבה' וכל המלים היפות הללו אינם יכולים להוביל את הדרך אם מחירם הוא בביטול העצמי ובמרירות המופנה פנימה כי אין לה איך לצאת החוצה. הזן, כביכול, מדבר על ויתור, על מודעות, ועל הימנעות ממאבק; אבל (באורח פרדוקסלי) כדי להגיע אליו נדרש מאבק עצום עם האגו (המאבק 'לא לחשוב על כלום, לא לרצות כלום.

"אוהב אותך, ולא רואה אותך נלחמת"
(אביב גפן)
כתבתי כאן בעבר על המאבק בין אהבה לחירות אישית. חשוב לי לומר שבעיני המאבק הזה אינו מוכרע גם אחרי הבחירה בזוגיות מונוגמית. לכאורה רצוי, כדי לשמור על זוגיות הרמונית ועל מקום בטוח לחזור אליו, להמעיט ככל האפשר בריבים ובוויכוחים, ללמוד לוותר, להבין את בן הזוג, להכיל אותו. אבל יישום מלא של הגישה הזו מוביל למערכת יחסים שבה אחד הצדדים (המפונק יותר) משתלט על השני ומעצב אותו כרצונו לצרכיו: אם הערך הראשי הוא 'לא לריב', הצד הפייסן יותר יצעד תמיד יותר לקראת השני, בתהליך הרסני לשניהם: אחד מבני הזוג יאבד את העצמיות שלו ואילו השני יאבד את העניין שהיה לו בבן הזוג ואת האתגרים שהלה הציב מולו.
לכן אני מאמין שהצורך במאבק ובריב הוא חלק בלתי-נפרד מהתפתחות מערכת יחסים זוגית. כמובן, אין שום סיבה להפוך כל דבר לריב: אם משהו הוא עקרוני לצד אחד ולא מהותי לשני, אין טעם לריב עליו 'מתוך פרינציפ'. אבל אם ויתור שנדרש במערכת היחסים מעורר מרבצה את שאיפת החירות האישית וגורם לה למחות, חטא יהיה להשתיק אותה ו'להימנע מעימות'. אולי בעצם הדרך היחידה לנצח במאבק בין אהבה לחירות אישית הוא לדאוג שהמאבק הזה ימשיך ולא יוכרע לעולם. אבל צריך להכיר שהמלחמה אינה של בני הזוג זה בזה, אלא מאבק פנימי של שניהם לשימור הזוגיות מול הכוחות הקורעים אותה החוצה ולשימור העצמיות כנגד הכוחות המנסים לאחד אותה פנימה. אם אחד מבני הזוג לא נלחם אלא מוותר, התוצאה אינה נצחון של השני, אלא הפסד של הקשר, שהופך לסימביוזה בה יש צד פעיל וצד טפיל. [1]

"- להתבגר זה לפעמים להתעורר מחלום.
- להתעורר מחלום זה גם לבגוד בו"
(מתוך "בין לילה ובין שחר", מחזה על פי נובלה מאת יהושע קנז, ציטוט מהזיכרון)

אנחנו לומדים, שנה אחר שנה, שלריב זה ילדותי, שלהתבגר פירושו להתפשר, להקשיב, להיות תמיד מוכנים לראות את נקודת המבט של הצד השני. זה לזנוח את החלומות הגדולים והנואשים של גיל 17 ואת הרצון להילחם עם כל העולם לטובת השתלבות שקולה, רכה ונעימה בחברה המתאימה לנו. אבל גם לזה חייב להיות גבול. נחמדות קיצונית, הנטייה לא להרגיז אף אחד, מרגיזה אותי [2], ובמיוחד היא מרגיזה אותי כשאני מאתר אותה בעצמי. וזה קורה הרבה: ברגע שהדברים נעשים מלוכלכים, לא חד משמעיים, מעליבים - אני נוטה להימנע מעימות, להפנים את העלבונות, לרכך. כל הזבל נקבר ונשאר בפנים [3], או שיוצא לכיוון הלא-נכון בהתפרצות זעם (וגם זו לא מלחמה). גם כשאני בוחר להתעמת, קשה לי להתמודד עם ההשלכות של המאבק, עם העובדה שבמהלכו אני פוצע ונפצע, עם חוסר התוחלת שנראה בהתחלה כמאפיין אותו (רק בשלב מאוחר במאבק מגיעה איזושהי תובנה).

[1] הערת אגב: רצוי שיהיו בזוגיות מעין 'כללי יסוד וגבולות לניהול ריבים', וגם עליהם סביר שיתנהל מאבק. כלל האפס הוא כמובן המחויבות הבסיסית, ההסכמה שריב או מאבק אינו עילה למחשבות פרידה. ברגע שזה מוסכם, קל יותר לתת מקום למאבק הזה.
[2] יש לציין שאנטיפתיות קיצונית, דהיינו הנטייה להגיד משהו מעצבן בכל הזדמנות, מעצבנת אותי באותה מידה.
[3] ואחרי זה מתפלאים שיש לי כאבי בטן.


שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 16/5/2007 20:53, ושייך לקטגוריות אמנות, מעברים 10-20-30, מונולוגים מהאמבט, אהבה ויחסים, שחרור קיטור
תגיות בטכנורטי: אמנות, מעברים 10-20-30, מונולוגים מהאמבט, אהבה ויחסים, שחרור קיטור
15 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של מסק ב-21/5/2007 13:32

---

פוקוס פוקוס
ריכוז הוא דבר חשוב.
היכולת לרכז את המאמץ, את תשומת הלב ואת היכולת המחשבתית בדבר אחד היא תכונה חיונית להרבה מאוד הישגים אנושיים, החל מפתרון בעיה מתמטית סבוכה, דרך ניווט בעיר זרה ועד השלמה מדויקת של תרגיל התעמלות, קאטה בטאי צ'י או תנוחה ביוגה. כשהמחשבה מפוזרת, עושים טעויות, שעלולות במקרה הפחות גרוע לעכב את ביצוע המשימה ובמקרה הגרוע להוביל ישירות לתשדירים מפחידים בגלגלצ.
אבל ריכוז הוא גם מסוכן. הפניית כל ערוצי המודעות לכיוון אחד עלולה להוביל להתעלמות מאחרים, ואתה עלול למצוא את עצמך צועק על אנשים שבסך הכל מפריעים לך לשבור את השיא ב-snood, מתרכז כל-כך בהגעה לעיר שאינך רואה את הנוף מסביב, או ננעל על קונספציה שגויה ויוצא בגלל למלחמה מיותרת. הרבה משימות דורשות בדיוק ההיפך מריכוז: הרפיה של כל החושים, שחרור שרירים מתוחים, מתן אפשרות למוח לחקור את שרשראות האסוציאציות באין מפריע. הרגיעה שמגיעב עם ההרפיה חושפת לפעמים תמונה כוללת יותר ודרך פשוטה יותר , שהסתתרה בגלל ריכוז המאמצים בכיוון מסוים.
החיים היו קלים יותר אם היו משימות שדורשות ריכוז ומשימות אחרות שדורשות הרפיה. אלא שהרבה משימות קשות - למשל נהיגה, הנחיה, יצירה, ניהול מערכת יחסים - מחייבות את שניהם, סוג של ריכוז והרפיה בו זמניים, כמו של אדם היושב מולך נינוח ומנהל שיחת חולין תוך שמפעם לפעם הוא שולח יד מהירה וקוטף זבוב מהאוויר (ותודה למר מיאגי).

מאז שהסתיימה הסדנא של איצ'ירו החלטנו אני ואסנת לעשות כל בוקר אימון ברוח הסדנא. לא שעתיים מלאות כמו בסדנא, אלא כחצי שעה של כפיפות, מתיחות ואימונים שונים. מדובר במשימה קשה מאוד עבורי, כגם כי בוקר הוא לא הזמן שלי וגם כי הגמישות שלי מזכירה מסטיק שמישהו הדביק מתחת לכיסא בהקרנת הבכורה של 'האזרח קיין'. את הפעמיים הראשונות העברתי ביבבות, בחוסר ריכוז מוחלט ובתחושת אין-אונים. לא הצלחתי להתמודד עם חלק מהתרגילים, בהם נדרשתי לבצע מתיחות מסובכות וקשות ותוך כך לשמור על צוואר וכתפיים רפויים.
אבל היום משהו השתנה. אולי בגלל שאתמול התייאשתי לגמרי מהגמישות שלי, ואולי בגלל שהייתי אפילו עייף יותר מאתמול, ואולי בגלל חלק מהתגובות לפוסט על זן ואמנות. באימון היום פשוט כבר לא היה איכפת. המוח הרפה מההשוואות ומהמלחמות הפנימיות... וכתוצאה, הרגשתי הרבה יותר מרוכז, הייתי יותר מרוכז, ועשיתי את התרגילים הרבה יותר טוב מאתמול.

(בהמשך עוד היה טיול לשטראסבורג עם ההורים שלי, המבקרים בעיר, אבל על זה, כולל תמונות, בפעם אחרת).


שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 13/5/2007 22:59, ושייך לקטגוריות מעברים 10-20-30, אופטימי
תגיות בטכנורטי: מעברים 10-20-30, אופטימי
17 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ארי ב-16/5/2007 13:24

---