במעגל
העלים שוב הופכים צהובים והטמפרטורות יורדות, ויש בזה משהו מיוחד כי זה 'שוב'. כי זה אומר שאנחנו כבר שנה כאן. עם כל שינוי של הסתיו עולים זכרונות מהשנה שעברה, מהקשיים וההתמודדויות שעברנו אז. והמחשבה 'מה, כבר שנה? איך זה עבר מהר כל-כך?'

זה אופי מוזר שיש לזמן: אני זוכר כשהיינו כאן חודש, שהרגשתי שכל-כך הרבה זמן עבר ואיך יכול להיות שזה רק חודש. ועכשיו, פתאום, אותה תקופה בדיוק נראית נורא קצרה, כאילו כלום לא קרה, או לפחות שום דבר משמעותי לא קרה, בשנה הזאת. וזה אותו הזמן.

איך זה קורה? איך מצטברים הזמנים הארוכים מזמנים קצרים, שכל אחד מהם ארוך כשלעצמו? את השאלה הזו אני מושך כבר שנים, אבל נראה שרק היום פגשתי בה לראשונה.

השנה ציינו את ראש השנה, מה שלא עשינו בשנה שעברה. יש לנו יותר קהילה, אבל לא הרבה יותר. יש לנו הרבה יותר חפצים, אבל את רובם צברנו בזמן קצר באזור המעבר והשאר הגיעו בטפטוף עם הזמן. יש לי פחות שיער, אבל נראה כאילו זה היה כך תמיד.

חלק מהימים דומים זה לזה לגמרי: קמים, קפה, אימון, עבודה, צהריים, קניות, עבודה, כמה פרקים מהסדרות החביבות עלינו בדי וי די, מקלחת, שינה. חלק מהימים שונים, ארוכים יותר, אבל הם נבלעים בימים הדומים, ונעלמים לאבק. יש ימים גדולים במיוחד, כאלה שהעולם עוצר בהם, אבל הם כולם בעבר - בהווה אין זמן לחשוב על כך.

השנה אני יודע שכל העלים ינשרו עד תחילת דצמבר, ויודע איך ייראה חג המולד והזמן הקשה שאחריו. אבל אין לי מושג מי אני אהיה אז, והאם מבחינה סובייקטיבית יעבור עלי הרבה זמן עד אז או מעט. או אולי שניהם ביחד.

אני רק יודע שהמעגל יימשך, ואין עוצר, אין קסם שיעצור את כולם במקום ויאפשר לי לשבת ולעבד הכל ורק אז להמשיך. ואולי טוב שאין. אני לא בטוח.שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 18/9/2007 20:00, ושייך לקטגוריות עונות השנה, מעברים 10-20-30, קוהרנטיות זה פאסה
3 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של F ב-19/9/2007 22:21

---

תכלה שנה ומקלדותיה
אחרי ארוחת חג נפלאה עם 'הקהילה הישראלית בזארברוקן' (שישה אנשים...) וארבעה בקבוקי יין מרוקנים, קמתי ליום עבודה (מה לעשות, רומניה לא מחכה לאף אחד) רק כדי לגלות שהמקלדת שלי, שכבר זמן רב משמשת אבן שואבת לפירורים, כתמי קפה, קיסמי שיניים, שערות חתול ומה לא, החליטה שהיא נגד צנזורה ושתקה בבת אחת את מקשי הדיליט והבאקספייס, ובכך מנעה ממני לחלוטין לעשות את אחד הדברים החשובים ביותר בכתיבה - למחוק.
התסכול היה רב, שכן מקלדות הן אמנם מצרך זול, אבל כאלו עם אותיות עבריות הן מצרך נדיר בגרמניה, שם גם מסודרת המקלדת באורח השונה משמעותית מהמקלדת האנגלית-אמריקאית (ראו כאן). אחרי התקף זעם קצר, נזכרתי שכאן לא חג והחנויות פתוחות, והחלטתי לצאת לקנות מקלדת חדשה. וברגע שיצאתי, הבנתי מה שהתת מודע שלי ניסה לרמוז, כי בחוץ מצאתי יום יפהפה (בהיר לחלוטין, 20 מעלות) ואידיאלי לנסיעה קצרה ומהנה באופניים. וכך היה - נסעתי בשמחה לחנות המחשבים ליד הבאנהוף, קניתי מקלדת (שחורה ומאיימת) וטסתי חזרה.
כל הספקות והתסכולים נמוגו סופית כשניסיתי וגיליתי ששנים של עבודה על מחשב צרבו במוחי את מבנה המקלדת העברית/אנגלית באופן בלתי הפיך, ושגם על עיוור, קצב הכתיבה שלי לא ירד ביותר מ-5%. בקיצור, אם אני לא עובד בקצב הרצוי, אי אפשר להאשים את המקלדת אלא רק את שודדי הזמן, למשל הבלוג (אופס).
מצד שני, אם אין משהו סמלי בפתיחת שנה הכוללת חידוש הכלי העיקרי שבאמצעותו אני מתקשר עם העולם, וגילוי יכולות שלא ידעתי שיש לי, אז אני צנצנת דבש דבורים טהור. מקווה שגם אצלכם נפתחה השנה באורח סמלי ומרתק מסוג זה, אבל גם אם לא, תמיד אפשר לאכול תפוחים, דבש ורימונים (אנחנו את המכסה השלמנו אתמול) וליהנות משנה מתוקה, יצירתית ומרהיבה.שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 13/9/2007 15:28, ושייך לקטגוריות המחשב ואני, מעברים 10-20-30
10 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-14/9/2007 00:14

---

precious things
אתמול הושלמה שרשרת האירועים העיקרית שבגללה קצת נחמץ לבי שאני לא בישראל בקיץ הזה. טרנט רזנור ולהקתו המשתנה-תדיר ניין אינץ' ניילס, הופיע לראשונה בישראל (והרביץ הופעה מצוינת), וזאת פחות מחודש וחצי אחרי שהג'ינג'ית הלוהטת טורי איימוס נתנה גם היא הופעה גדולה ברעננה. שני אמנים אלה, שאני עוקב אחריהם כבר שנים, הופיעו דווקא הקיץ לראשונה בישראל, ואני פספסתי.
אפשר לטעון שאני מיילל סתם ככה, שהרי ברור שאמנים גדולים מופיעים בלי הפסקה באירופה, ומה יש לקנא בפרובינציה כמו ישראל. העניין הוא לא שקשה למצוא הופעות באזור זארברוקן, אלא שקשה לי אפילו לחשוב על הליכה לאחת ההופעות הללו בלי החברים הקרובים שלי, אתם צברתי במשך שנים סדרה של חוויות בלתי-נשכחות המקושרות בעבותות כבדים לשיריהם של הג'ינג'ית והמסמרן הבועט.

אז אם - בצער רב - לא היה ביכולתי ליהנות מאווירת סוף הקיץ ברעננה או ממחוות שיש רק בהופעות חיות, אין ברירה אלא לפנות לידידנו הטוב אתה-צינור (יוטיוב בשמו הלועזי) ולצאת למסע נוסטלגי בעקבות כמה תחנות חשובות בהכרותי עם השניים (שגם מכירים ומחבבים זה את זו, אגב).

תחנה ראשונה: בניין אורנשטיין, אוניברסיטת תל אביב, 1991. אני ממהר לספרייה, להספיק לגמור את התרגיל בפיזיקה קלאסית לפני שהשיעור יתחיל, אבל אין סיכוי: ידידי א"ג, שכבר הכיר לי כמה חודשים קודם לכן את קייט בוש ואת ג'ת'רו טאל, משך באכזריות בידי, סחב אותי לאחת הפינות, הניח עלי זוג אוזניות ואמר, "אתה חייב להקשיב לזה". היה זה האלבום הראשון של טורי, ובדיוק הסתיימו הצלילים האחרונים של Girl; ואז, בדיוק כשהתכוונתי להעיף את א' לכל הרוחות ולהתקדם לעבר הספרייה, בקע קול נשי עדין ונפלא, וביקש סליחה, אם היא יכולה להישאר כאן רגע....



תחנה שנייה: ראשון לציון, 1995. אני נוחת בביתו של א"א, ידיד חדש דאז שהפך מאוחר יותר להיות אחד החברים הקרובים ביותר שלי, ואנחנו מנהלים שיחת הכרות ראשונית. די מהר הוא מגלה שאני אמנם מכיר את טורי, אבל לא יצא עוד לשמוע את האלבום השני, Under the pink, שלא לדבר על עשרות השירים הנוספים, ה-b-sides הביצועים מהופעה חיה ושאר ממתקים שרק מעריצים אמיתיים (טורי קראה להם "אוזניים עם רגליים") מכירים. א"א לא ויתר, והקליט לי קסטה של סינגלים וקטעים נדירים של הג'ינג'ית, ביניהם השיר הבא, שלדבריה "הוא השיר האהוב עלי מ-under the pink, למרות שהוא בעצם לא נמצא ב-under the pink, כי הוא הלך לאיבוד ברגע האחרון בעריכה". ובתור מי שעבר לאחרונה עריכה, אני מזדהה מאוד.



תחנה שלישית: קרית-חיים, 1997. א"א היה אמנם מעריץ נלהב של טורי, אבל את האובססיה האמיתית לג'ינג'ית פיתחתי במהלך החברות הקצרה-אך-אינטנסיבית שלי עם מ' הירושלמית. זו היתה התקופה שבה תרגמנו את מילות השירים, פירשנו אותם באלפי דרכים שונות והיגגנו עליהם בלי הרף, תוך שאנו מצפים בכליון עיניים לאלבום השלישי; אותו אלבום, Boys for Pele, העוסק לכל אורכו בפרידה כאובה, יצא - כמה אירוני - רק כמה חודשים אחרי שאני ומ' נפרדנו באבחת גרזן. שנינו נשארנו עם הפרידה ועם "אף אחד לא מרים את השפופרת, כנראה זה רק אני".



תחנה רביעית: 1998, קרית ביאליק/חיפה/מחנה צבא בדרום הארץ.
לאלבום הרביעי של טורי קצת פחות התחברתי. א"א, שהיה באבטחת יישובים אי-שם בדרום הארץ, ניסה אמנם לשכנע אותי שהכיוון החדש, הרועש והרב-ערוצי, לא בא על חשבון המוזיקה המרגשת והטקסטים המפותלים שלמדנו לאהוב, אבל אני הייתי סקפטי. עד לאותו לילה, בו ניהלתי במקביל שיחות טלפון אתו ועם חברתנו המשותפת ע', בהם שימשתי כפרקליט וכאוזן לראשומון מסובך ומבורדק של מערכות היחסים של השניים זה עם זו ועם עוד בחור שנכנס באמצע. כשירדתי להתרגע בקומה הראשונה והשותף הרוסי שלי הצליח לנפץ לרסיסים בקבוק יין לבן כשניסה לפתוח אותה בשבילי, ידעתי ששינה לא הולכת להיות חלק מהלילה הזה, חזרתי לחדר ושמתי את הרצועה הראשונה מהדיסק על ריפיט. "6:58, האם אתה יודע איפה הניצוץ שלי? כאן? כאן?? כאן????"



תחנת מעבר: ראשון לציון, 1999-2000.
אבל צדקתי. למרות שעשינו מזה מסיבה גדולה, האלבום החמישי של טורי כבר לא היה כזה מרגש. דווקא כשעברתי לגור עם א"א בראשון, כשתיאורטית היינו אמורים לחגוג על טוריאיזם מפה עד להודעה חדשה, לא הצלחתי לגרום לעצמי להתלהב. במקום הג'ינג'ית הלוהטת תפסה דמות חדשה את תשומת הלב שלנו (אני, א"א ואסנת שהצטרפה בדיוק באותה תקופה למשוואה) - הרוקר האניגמטי וחסר הפשרות טרנט רזנור, הלא הוא Nine inch nails. דווקא כשהחיים שלי היו בתקופה הכי מסודרת שלהם (תואר שני באוניברסיטה, מגורים בראשון, אפילו אוטו משלי) הזדהיתי עם הטקסטים ההרסניים ומלאי התשוקה-היא-תשוקה-היא-תשוקה, הנזרקים אל החלל בקול צווחני.
אני זוכר היטב את הנקודה בה נכנסתי לספירלה: דרך הפסקול המופלא שכתב רזנור לסרט 'רוצחים מלידה'. אסנת גרמה לי לצפות בו ולהתרכז, ואני נסחפתי ללא קושי. אחרי הכל, "אני רק רוצה משהו... שלעולם לא אוכל לקבל."



מאז עוד היו לטורי עוד השפעות עלי, למשל באלבום הקאברים שסייע לי ליהנות מהשקט, וטרנט עזר לי להיותקרוב יותר לעצמי, אבל השיאים של חמש התחנות האלה לא חזרו על עצמם בהמשך. השירים האלה עוד מרגשים אותי, אבל היצירות החדשות של הג'ינג'ית והרוקר, שעברו כבר את גיל 40, לא עושות לי את אותו דגדוג בגב. מהבחינה הזו, הקיץ הנוכחי בא באיחור של חמש שנים בערך, והעובדה שהחמצתי אותו היא לא אסון קולוסאלי אלא סתם עילה לפוסט ארוך ויצירתי. מה שפעם היה יקר, עשוי היום להיראות כמו דברים שאפשר להשאיר מאחור; כפי שציינה טורי, "הדברים היקרים האלה, תן להם לדמם, תן להם להישטף ממך."
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 6/9/2007 23:51, ושייך לקטגוריות דברים שמצאתי ביוטיוב, סטיות אישיות, מעברים 10-20-30
9 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-9/9/2007 13:20

---

ביקורת הגבולות
היום התקשרו לאסנת מחנות תווים כדי להודיע לה שהתווים שהזמינה הגיעו ונמצאים במלאי. המתקשר ציין גם שהוא ניסה כבר פעם אחת להשיג אותנו ולא היתה תשובה. "זה הגיוני," אמרתי לאסנת, "הרי בשבוע האחרון לא היינו בארץ."
ואז עצרתי. כי משהו במשפט הזה צילצל לי משונה. שהרי כששני דוברי עברית אומרים זה לזה "בַּאָרֶץ" הם מתכוונים "בישראל". זו מוסכמה חד-משמעית למדי, שאפילו נוסחה פעם באיזה ויכוח שניהלתי בוויקיפדיה: בעברית "הארץ" זו ארץ ישראל (ולא העיתון) "בארץ" פירושו "בארץ ישראל" ו"חוץ לארץ" הוא כל מקום שאינו ישראל - לא משנה היכן על הפלנטה נמצאים באותו רגע הדוברים. זהו אחד הסממנים שמאפיינים את העברית, כשפה שהיא שפה רשמית רק במדינה אחת בעולם (מעניין אם גם בשפות כמו הונגרית או פינית יש ביטויים כאלה).
מצד שני, למרות שהשימוש הזה אינו סטנדרטי, קשה לומר שהמשפט שאמרתי שגוי; הוא הרי מסביר באופן די הגיוני שלא ענינו לטלפון כי לא היינו בבית שלנו, ואפילו לו בארץ בה אנחנו גרים. אלא שהוא נשמע קצת צורם כי הארץ שבה אנחנו גרים, ובה נמצא הבית (Heim) אינה המולדת (Heimat) שלנו. מצד שני, למרות החיבור האינטנסיבי ל-Ynet ולבלוגיה, גם "הארץ" כבר אינה באופן מלא ומוחלט "הארץ שלנו".
תחושות דומות עולות לי גם בקשר לשמו של הבלוג. Im Ausland בגרמנית מיתרגם ל"בחוץ לארץ" בעברית; בחרתי בכוונה בשם הזה ולא ב"In der Fremde" שפירושו "בארץ זרה, בנכר", כי לא רציתי לראות במקום החדש רק זרות ואימה. אלא שעכשיו, כשגרמניה הופכת לבסיס שממנו אנחנו טסים לאיטליה ולישראל, נשאלת השאלה האם זו עדיין Ausland עבורנו? או שמא, אם לא היינו "בארץ" בשבוע שעבר, אולי ישראל היא עכשיו "חוץ לארץ"?

הרבה יותר קל לזהות בית במובן של ארבעה קירות, מיטה, מחשב וחתול. הבית הוא כל מקום בו נניח את כובענו ונשהה בו זמן מספיק (כמה חודשים זה בדרך כלל מעל הראש). אבל הרחבת ה'בית' הזה לגבולותיה של מדינה היא משימה לא קלה (בקושי התגברתי עליה ברמה העירונית). וכך, אחרי קצת יותר משנה, אנחנו לא בחוץ לארץ אבל גם לא בארץ, לא במולדת אבל גם לא בנכר. איפשהו בין לבין, "בים האפלה שבין הכוכבים" (או אולי בחלל האינטרנטי החוצה מדינות).
אולי כמו בחזון הקומוניסטי אני צריך בעצם לשלול את קיומה של מדינה כיחידת-מולדת; שהרי אנשים לא באמת יכולים להזדהות עם יחידות כל-כך גדולות, וקבוצת-ההשוואה (reference) שלנו היא בדרך כלל קטנה הרבה יותר - משפחה מורחבת, שכונה, עיירה, קהילה ממשית או וירטואלית. ואז בעצם נשללת לחלוטין החשיבות של שאלת המולדת, ההגירה, הלאומיות וכל התסבוכת הזו, ואני יכול להיות בבית בלי לשאול אם אני בארץ או בחו"ל, ובלי לחשוב על הגבולות ביניהם פרט לעשר הדקות של "ארזת לבד/מישהו נתן לך משהו להעביר/האם יש לך נוזלים מסוכנים או חפצים חדים בתיק היד".
אולי באמת.שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 5/9/2007 23:47, ושייך לקטגוריות מעברים 10-20-30, אטימולוגיה בשקל תשעים
12 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-6/9/2007 20:29

---