שנה טובה!
שנה טובה לכל קוראי הבלוג!
כאן באירופה אין ממש תחושה של ראש השנה, אם כי תיכף ודאי נטבול תפוח בדבש ונצא לדרך. אצלנו זה סתם עוד Freitag (אפילו לא סוף-שבוע). אבל לפחות מזג האוויר מושלם (עשרים מעלות ובהיר) ויש לי כיסא חדש (למרות שהוראות ההרכבה שלו היו הגרועות ביותר עד כה).
עדכון "אמיתי" יבוא מאוחר יותר - כשיהיה זמן לנשום.
שלכם, רונן
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 22/9/2006 20:45, ושייך לקטגוריות מעברים 10-20-30, אופטימי
2 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של דיץ ב-23/9/2006 12:40

---

An der Grenze

So, I know I am testing your patience - first this English and now a title in German. But I promise this will not become a trend, and... I can explain (but I better make it good so I won't get shot again).
Well, in German, usually you use 'in' for describing where you are. like "in der Schule| means |in the school. But sometimes, when things are lines that zou can't really be "in" - like the beach, or the border - you use "an". So, "An der Grenze| means "at the border". It is like you are touching the border, but not really there.
And that is exactly how I felt last night. We were taken by the festival to a Polish restaurant, at the other side of the river, which is Poland. And although both are now EU countries, there are still border crossings betwean Germany and Poland, Including one that can be walked across - an old bridge in town, which the restaurant was exactly on the other side of. The problem was that the border crossing at the bridge was small, and had only facilities to check people with EU passports; others had to go by car to another border crossing.
So, Osnat (that has a German passport) walked with everyone, and I was taken by car, together with a Russian singer, to the other crossing. It took us a few minutes, and later we almost got lost in the Polish city, and Osnat was somewhat worried by the time we got there.
.
But the real story occured when we came back, together with a Japanese singer that joined us in the meantime. This time we had to wait in the car, at the border, for more than ten minutes, with our passports at the hands of the Polish border officers. It was scary, because we had no idea what was causing the delay, and couldn't even get out the car because we were in "no man's land". I had visions of openning the car door to ask what is going on and getting shot in the back by Polish police. Our hosts fell silent, not knowing why we are being stopped, and all three "foreigners" in the car wondered if they are the reason.
At the end, a Pole came back with our passport, and tols Nina, the Russian, that Russian citizens are not allowed to enter Poland from the EU and come back the same way without a special visa issued in Dresden, but he will let her off with a warning this time. And we drove off, Nina furious at Polish beaurocracy but all of us somewhat relieved.

There is something inherently scary about borders, I tell you. When my computer is functional again, I might upload a new poem I wrote about the other border - the French-German one.

Ronen
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 14/9/2006 18:19, ושייך לקטגוריות בשבילנו זו אירופה אירופה, מעברים 10-20-30
2 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ארי ב-15/9/2006 08:19

---

א... אי...איק...איקאה

כשגרנו בארץ אף פעם לא הייתי באיקאה. לא מתוך עיקרון, פשוט לא יצא: רהיטים קנינו במקומות אחרים או קיבלנו, ובלי אוטו הנסיעה לאי-שם ליד נתניה נראתה תמיד מאיימת. כתוצאה מכך, לא הצלחתי להבין את הקסם שמהלך קטלוג החנות על כל מיני אנשים, ופספסתי כמה הקשרים תרבותיים ב'פייט קלאב', אבל שויין. כשתכננו את הנסיעה, והבנו שנצטרך לקנות הכל חדש (בגלל המחיר השערורייתי של ההובלה הימית), היה לנו ברור שלא נוכל לרהט את הבית ברהיטי עץ כבדים כמו שאנחנו אוהבים. בלי הרבה מחשבה, אמרנו לעצמנו 'טוב, נלך לאיקאה'. וכך היה.
החוויה הראשונית היתה סוג של הלם. אמנם נסענו לשם עם אנדריאה, (האישה שאצלה התארחנו, שלא היתה זרה למקום) אבל כל מיני דברים - החל מהגודל הבלתי-נתפס, המשך בעפרונות המחולקים ובשמות הסקנדינביים האקראיים של הרהיטים וכלה באולם הענק שבו חולצו קניותינו ממבנים בגובה של דיזנגוף סנטר - גרמו לנו לתחושה עזה של הליכה בתוך חלום, הגובל לפעמים בסיוט (למשל הניסיון לנווט שלוש עגלות גדולות לאחת הקופות בעוד אנדריאה מתעקשת לחטט בפינת ה'פוּנדגרוּבֶּה' - מציאוֹת). מה שכן, התברר שמיתוס ה'רהיטים בזול' אינו מדויק לגמרי, והיו כמה וכמה דברים - בעיקר בתחום המטבחים - שלא הצלחנו למצוא שם בטווח המחירים שנראה לנו.
המציאות נחתה עלינו כשהגענו הביתה, או יותר נכון כשהגיע המשלוח והיה עלינו לבנות בעצמנו את כל אותם רהיטי-חלום מהחנות. ההבנה שערימת הקרשים והברגים שלפנינו זקוקה לנו כדי להיות רהיט דיכאה קצת את התלהבות ה'אינסטנט בית' שחשנו כשטיילנו בין המוצגים. עם זאת, מייד התעשתנו, ואף כי לעתים נתקלנו בבעיות - את הרכבת המיטה הפסקנו למספר שעות כי גילינו שאין לנו מברג - בסך הכל הצלחנו ליצור חלוקת תפקידים נוחה (אני אחראי על הבנת ההוראות ועל כל מה שדורש כוח פיזי, אסנת על הברגה וכל מה שדורש דיוק) ובאמצעות ההוראות המצוירות והמפורטות גם ליצור (לאט אבל בטוח) רהיטים לתפארת.
הבעייה היא שפרט ל'איקאה', קנינו גם רהיטים להרכבה מעוד חנות מקומית, Praktiker שמה, שהמחירים בה דווקא היו זולים ועוד קיבלנו עליהם הנחה של 20% (מעין מבצע שכזה, או בגרמנית אָנגֶבּוֹט - מילה חשובה). אלא שכשפתחנו, למשל, את קרטון ארון המטבח שקנינו שם, חשכו עינינו: במקום החוברת החביבה, המפורטת והרב לשונית של איקאה, נגלל לפנינו דף אחד, מצויר בצפיפות, ומלא הסברים בגרמנית. המצב נעשה נואש עוד יותר כשהתברר שרק צד אחד של הדף מיועד בכלל לארון שקנינו (השני לכיורים) וגם הוא מפרט (מטעמי החיסכון) הוראות לשלוש גרסאות שונות של הארון, שלא ברור בכלל איזו מהן היא שלנו. הוסיפו לזה ציורים לא ברורים המקשים על זיהוי החלקים והוראות המתעקשות שצריך גם מברגה ופטיש בנוסף למברג שקנינו, ותבינו למה אוצר הקללות המשפחתי שלנו התעשר מאוד באותו לילה (שלא לדבר על השימוש הרב שעשינו במילון הכיס הגרמני-אנגלי).
כמה נסיונות נוספים עם רהיטים מאיקאה ומחנויות אחרות לימדו אותנו סופית את סוד הקסם של הענק השבדי. זה לא הרהיטים, אלו ההוראות. במקום שאחרים מניחים שהלקוח כבר בנה בחייו אי-אלו רהיטים ולא יעשה טעויות טפשיות, באיקאה מציירים בבירור ועל עמוד שלם מה אסור לעשות, מה צריך לעשות, ואיך זה נראה בכל שלב מהדרך. זה אולי לא מצדיק את שלושים היורו הנוספים, אבל אחרי יומיים בהם בנינו ארון בגדים תוך צרחות חוזרות ונשנות זה על זה ועל הברגים במהלך הרכבת שלוש הדלתות (בעיקר האמצעית עם המראה), כבר היינו מוכנים לדמם עוד קצת כסף, ולו רק כדי שמישהו לעזאזל יסביר לנו,רצוי בציורים של גנון, איזה מהאומים הוא Q, איך הוא נבדל מ-Q1, ואיך לעזאזל מכניסים אותו ל-P ומהדקים.
אבל סוף טוב הכל טוב. יש ארון במטבח, וארון בגדים, ושולחן מחשב וספריה וספה וארונית קטנה למסמכים ויהיו עוד. לפחות מזל שאת מדיח הכלים ומכונת הכביסה לא צריך להרכיב מחלקים.

הערת סיום: אני, הזמרת והבלוג נוסעים מחר לעיר Görlitz (גגלו אותה, זה בצד השני של גרמניה) כדי להשתתף בפסטיבל מוזיקלי בשם Vergessene Musik ('מוזיקה שנשתכחה'). כתוצאה מכך, עדכונו של הבלוג תלוי באפשרויות ההתחברות שלי להוט-ספוטס שונות ומשונות שם, ולכן לא בהכרח יהיה עקבי. אך אל תיפול רוחכם (יהיה נורא קשה למצוא אותה בין הרהיטים) - בשבוע הבא נשוב למתכונתנו הרגילה.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 11/9/2006 22:28, ושייך לקטגוריות מעברים 10-20-30
4 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ארי וניר ב-12/9/2006 11:16

---

אינטרנט זה מותרות
עכשיו באמת יום א' בבוקר, שזה אומר שקמים מאוחר (אסנת עוד ישנה), מנסים לא לעבוד המון (וממילא כל החנויות סגורות) והולכים לאופרה בערב. רגיעה.
קודם כל, אין ברירה אלא להודות שלעלות לכאן ולראות "9 תגובות" על הפוסט הקודם זה מחמם את הלב, ומיד גרם לי לשבת ולכתוב עוד. האינטרנט ללא ספק מספק פה איזה חבל לקבוצת התמיכה הישנה שלי בארץ, וזה גם מקשר אותנו לעוד סיפור קטן על גרמניה.
אז ככה, זוכרים את הימים שבהם חיבור האינטרנט היה לפי שעות גלישה, ואחרי כל בדיקת אימייל או קריאת פורום היה צריך להתנתק, כי משלמים על כל דקה? את הימים שבהם חברות האינטרנט עדיין לא היו יורדות על הברכיים ומתחננות שרק תגלשו אצלם, חופשי-חופשי, תמורת תשלום קבוע של 40-80 שקל לחודש (ועוד פחות אם אתם יודעים לאיים)? אז הפעילו את מכונת הזמן ובוא אתי לטיול בארץ האינטרנט הגרמני.
כשהגענו, היינו חסרי ידע בכלום. אבל דבר אחד ידענו - כדי להתמקם, אנחנו צריכים חבילת תקשורת: טלפון סלולרי מקומי, טלפון בבית, אינטרנט. המחשבה הראשונה היתה שהכי פשוט יהיה לעשות הכל באותה חברה. בזוכרנו את צווחות הגיל שבהן חברות ישראליות מקדמות לקוחות חדשים, חשבנו שאם נבקש חבילת סלולרי+אינטרנט+טלפון בבית נהפוך מיד ליקירי הספק ונקבל הנחות יפות. מאחר שכוח וזמן לעשות השוואת מחירים לא היה לנו, ביקשנו מירון (המורה של אסנת) להמליץ לנו על חברת הסלולרי שלו, וכך עשה, ואנחנו נכסנו ל-vodafone ובילינו כחצי שעה בשיחה בגרמנית בלבד (אף אחד כאן לא מבין אנגלית) שבסופה היה לנו את כל מה שאנחנו צריכים...
אבל רק כשהגעתי הביתה, ראיתי שהעסקה הסלולרית אולי מצוינת, וגם בטלפון בבית זה מסתדר יפה, אבל בתחום האינטרנט יש הגבלה של מספר השעות לחודש - דבר שפשוט הייתי כל-כך לא רגיל אליו שלא חיפשתי אותו בדף הפירוט. ההגבלה נהיתה אפילו די חמורה - 60 שעות בחודש, זה הכל - והתשלום על שעות חריגות היה גבוה מאוד.
מיד נזפתי בעצמי וחיפשתי בדף פירוט התשלומים את החבילה הבלתי מוגבלת, שהרי חייבת להיות אחת כזו. ומצאתי. גלישה בלתי מוגבלת בשעות, ב- 50 יורו לחודש. לא פחות ולא יותר. השתנקתי קלות והחלטתי לבדוק אופציות אחרות, אבל עם כל שאר הדברים לא עשיתי זאת בינתיים. מה שנשאר הוא לנסות לברר בכמה שעות אני באמת משתמש בחודש, לבדוק חברות אחרות, להשוות מחירים, והכל בגרמנית.... או לצמצם את השימוש ולהתנתק ברגע שאני לא ממש צריך את הרשת, שפירושו - בגלל שחצי מהתוכניות שלי לקשר עם הארץ התבססו על אינטרנט מהיר וחופשי - לצמצם את מערכת התמיכה שלי ואת הקשרים עם החברים. בחירה קשה.

מצד שני, בצד החיובי ובאותו נושא, הצלחתי הבוקר סוףסוף להתנתק מחברת האינטרנט הישראלית שלי, אחרי שמונה שיחות עם נציגי לקוחות, מנהלים ומי יודע מה, ובלי שהייתי צריך לאיים בתביעה או בפנייה למדורי הצרכנות. הוריי הידד!

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 10/9/2006 10:54, ושייך לקטגוריות הגרמנים האלו..., מעברים 10-20-30, אינטרנט
8 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     2 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של חברה ב-11/9/2006 13:42

---