upside down
קללה סינית ידועה אומרת "שיהיו לך חיים מעניינים". הסינים יודעים על מה הם מדברים: הם אנשים רציונליים, ולכן ברור להם ששינויים, טלטלות ועניין בחיים מובילים בסבירות גבוהה יותר לתוצאות שליליות מאשר חיוביות. צלצול בלתי צפוי בדלת, מכתב לא מוכר, נסיעה למקום רחוק - כל אלה צופנים בחובם, הסתברותית, יותר סיכון מסיכוי. זו נטייתו של העולם להגדיל את האנטרופיה (חוסר הסדר) - דברים יכולים להתקלקל, ליפול ולהישבר 'ככה פתאום' אבל אל יתוקנו ויסודרו בלי שמישהו ישקיע בכך אנרגיה מודעת.
ולמרות כל זאת, יש בי אהבה לדרמה. משיכה לרגעים שבהם הכל אינו כתיקונו, ודברים יוצאים בהם מכל שגרה שהיא. יש לי זכרונות נעימים, מרגשים, מאירועים טראומטיים (למשל הנסיעה הספונטנית לירושלים יום אחרי רצח רבין כדי לעבור ליד הארון, או הטיול ההזוי שלי הביתה ממרכז תל אביב כשמכל טלוויזיה נשקפים מגדלי התאומים הבוערים). לפעמים, דווקא כשהכל מסתבך ופעולות פשוטות הופכות למרוץ נגד הזמן בסגנון סדרת הטלוויזיה '24', אני בשיאי - מלא אנרגיה, אפילו אופטימי.
אפשר לראות את זה בהתעוררות מהשינה: אני מתעורר מאוד בקלות אם יש לי מטוס לתפוס, מבחן לעבור, יום חשוב לפני. קשה הרבה יותר להתעורר כשהיום המתחיל נראה זהה לחלוטין לאתמול. הרצון הזה הוא חלק מאותו קול קורא לנדוד שכתבתי עליו, וחלק שאינו תלוי בכלל באמנות או ביצירה אלא מהווה דחף בפני עצמו המתנגד לביתיות, משהו כמו I'm ok when everything is not ok (ציטוט של טורי איימוס מהשיר upside down). או אם כבר שירים, גם ביוטיוב הזה (שגם נורא כיף לשמוע אותו):



למאותגרי יוטיוב, קצת טקסט רלוונטי:

You know I love it when the news is bad
And why it feels so good to feel so sad
I'm only happy when it rains

Pour your misery down, pour your misery down on me
Pour your misery down, pour your misery down on me

זה לא שיר על גשם. זה שיר על אנשים שנהנים מקללות סיניות. לאנשים שיכולים לפזם גם It's the end of the world as we know it and i feel fine. כי לפעמים הרס הוא סוג של יצירה, וסוף העולם הוא המקום היחיד שאפשר לעבור דרכו הלאה.שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 27/10/2007 17:30, ושייך לקטגוריות דברים שמצאתי ביוטיוב, מעברים 10-20-30, קוהרנטיות זה פאסה
16 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-29/10/2007 14:50

---

קול קורא לנדוד
"הרגשנו לא נוח בתוך עורנו/ אבל יותר מכל/ היינו יפים"
(אלאניס מוריסט/ Joining You)

לפעמים נדמה לי שתנאי בסיסי להיות יוצר אמיתי הוא שנאת הביתיות: איזה תיעוב בסיסי לעמידה במקום, להגדרה של בית, לארבעה קירות, דשא, 2.4 ילדים וכלב. נראה שיוצרים גדולים רבים נרדפו בידי איזה צורך לא להישאר במקום, לא להרגיש נוח, לא למצוא את החתיכה החסרה שלהם, אלא "לרוץ מהר, לרוץ מהר, לרוץ".
וגם בי יש את הצד הזה, זה שמתעב את כל טקסי הביתיות החצי-מעושים, את הסמול טוק, את ההתמקמות וההרגליות, כשה שהיה רוצה לשבת בפאבים עשנים ולקרוא בהם את הרמן הסה, לעבורא מעיר לעיר כמו בפרסומת לאינטרנט מהיר, להמציא דמויות פיקטיביות ולכלות אותן בעשן סיגריה, לאהוב מהר וחזק ועכשיו ובלי להשאיר עקבות.
אבל זה רק צד, וככל שהזמן עובר אני חושב שהצד הזה לא נמצא בי במינון מספיק כדי להיות ג'ים מוריסון, הנרי מילר או אנדי וורהול. אני מגלה שאני "אוהב להיות בבית" כמו אריק איינשטיין (ודווקא הוא אמן גדול). שמתפתחים בי הרגלים ומקומות נוחים כמו כורסא, שאני מתפנק ומתקשה לעוזבם. והרי ככל שטוב לך יותר אתה נושא מטען גדול יותר, יותר דברים לאבד בכל שינוי חד, יותר דברים לבכות ולהתגעגע אליהם. והרי הכלל הראשון של שנאת הביתיות הוא לא להביט לאחור, לא להפוך למלח.
וכך בתוך הבית החוזר ונבנה וחוזר להיות מעוז שמפחדים לעזוב כל פעם מחדש, מתנוון דחף הנדודים והופך לטרוניה צינית, לסתם אי נוחות חברתית מתנצלת שמתקרצצת לפעמים וקוראת בהתרסה, כאומרת 'מה תעשה לי, הרי אני אתה, הרי אני החלק שאתה מעריץ בך, מה תעשה לי?' והיא כמובן צודקת, אבל הצעד נעשה כמעט לבלי שוב, והמרוץ המטורף חצי נעצר או לפחות כיום מטויל יותר וירטואלית ממעשית, ואירופה שלי אינה פריז של מילר אלא עיר קטנה ואנשים בה רגילים, מי יותר ומי פחות, ואינטרנט אחד גדול מלא מרוצים וירטואליים, קטני סיכון ומורשים.
ואם רק הייתי יכול להכיר בזה, להגיד 'אני לא כמו החולות, אני כמו סלע', ולהשתיק את הכבשים שפועות בוואדי בלי הפסקה.


שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 24/10/2007 22:25, ושייך לקטגוריות קוהרנטיות זה פאסה, מעברים 10-20-30
52 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של מרי ג'יין ב-4/11/2007 22:22

---

עונת המעבר
לקח לי זמן להבין מה קורה, עד שהבנתי שזה קרה באותו זמן בשנה שעברה. התקופה הזו, שבה כל יום אובדות עוד שלוש וחצי דקות אור. הצלילה הזו, דרך הצבעים, לתוך עומק התקופה הזאת שנקראת חורף.

זה מוזר עד כמה השירים בעברית עוסקים בחורף, למרות שאין בארץ ממש חורף. התקופה שאתם קוראים לה חורף היא בערך כמו קיץ באירופה, מקסימום אביב. אבל השירים נושאים עמם כנראה את מורשת ערבות רוסיה ופולין, ולכן שרים 'באביב את תשובי חזרה', ו'נעבור את החורף ואחר-כך נראה, באביב', או 'הולכים ובאים הימים הקרים' בראש השנה, כשכולם עוד מזיעים מחום. חורף אירופי, לעומת זאת, הוא משהו שבאמת צריך 'לעבור דרכו'. ואם הבשורה החדשה שבחורף הזה אצטרך להיות בחוץ ועל הרגליים בשמונה בבוקר ארבע פעמים בשבוע, אין ספק שצפויה התמודדות.

באורח מפתיע, שיא ההתמודדות הוא עכשיו, לפני החורף, כדי להביא את הגוף, הבגדים, הבית, ובעיקר הנפש למקום שבו הם יכולים להתמודד. הנפש רוצה למרוד בהתמעטות האור והחופש, לעצור את הזמן ולשמור על קיץ נצחי ('קיץ' הוא עונה ירוקה ומרהיבה, אגב, לא השידפון הצהוב של המזה"ת). משום מה אני נזכר בשתי שורות משיר ידוע של דילן תומס:

.

השיר הוא על מוות, ולא על עונות השנה, אבל יש בחורף משהו מת, משהו מתכנס, משהו סופי. כמו בסרט 'רקוויאם לחלום', שנגמר בחורף שאין אחריו עוד כלום. החורף האכזרי הזה מככב למשל באחד השירים האהובים עלי (של סיימון וגרפונקל במקור, כאן בגרסה של הבאנגלס):



אבל אחרי השוק, מקלחת חמה עזרה לי להבין שהחורף, כמו כל אסון, נועד כדי לעבור דרכו, כדי להמשיך קדימה למרות ואולי בגלל כל הלחצים האלה. ונזכרתי שיש לי שיר בדיוק לזמנים האלה, של שלום חנוך:

השעה מאוחרת הרחובות ריקים מאדם
לאורך הטיילת פנסים דולקים ואפשר לראות את הים
ואתה מרגיש שאתה האיש הכי בודד בעולם
מוצא את עצמך הולך נגד הרוח.

אף מכונית לא עוברת גשם שוטף את העיר
הרוח מתגברת ועושה שמות ברחוב שאתה מכיר
ואתה שיכור שרועד מקור
ונכנס עם הראש בקיר
אתה לא היחיד שהולך נגד הרוח.....

הולך נגד הרוח
המדרכה מתנדנדת
אני סומך על הגשם
שימשיך לרדת.
שיימשך הלילה
אהובתי אל פחד
תמיד הכי חשוך
לפני עלות השחר.

לצערי היוטיוב היחיד לשיר הזה הוא עם שלמה ארצי שהורס אותו לחלוטין, ולכן תיאלצו פשוט לדמיין או למצוא את השיר בעצמכם. אני בינתיים אלך לישון ואחלום על מלכת השלג.שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 19/10/2007 00:15, ושייך לקטגוריות עונות השנה, דברים שמצאתי ביוטיוב, בשבילנו זו אירופה אירופה, מעברים 10-20-30
24 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של F ב-21/10/2007 22:57

---

פרוצדורה
'פרוצדורה' היא מונח שהיכרתי מלפני שנים, בדרך כלל בתוך הביטוי, 'עזוב, זאת פרוצדורה נורא מסובכת'. לקח לי הרבה שנים להבין שבסך הכל מדובר ב-procedure האנגלי, שעבר עברות מתוחכם במיוחד. רק לאחרונה הבנתי שהמקור הוא בכלל במילה הגרמנית Prozedur. וכל זה לא עזר לי להפסיק לפחד מפרוצדורות מהסוג הזה, שאמורות להיות בסך הכל פורמליות - למשל הארכת אישור השהייה שלי בגרמניה לעוד שנתיים. למרות שמדובר בסך הכל בהליך פרוצדורלי פשוט, שאין בו מקום לטעויות, היה לי קשה לישון בלילה לפני כן, ועל שני המשפטים בגרמנית שהייתי צריך להגיד התאמנתי בערך שעתיים.
באופן לא מפתיע, התהליך הלך חלק, ואפילו מהר - רבע שעה המתנה, עשר דקות במשרד, חתימה על טופס אחד. הפרוצדורה דמתה יותר מתמיד ל-procedure האמריקאי - משהו שעושים באופן כמעט שגרתי.

אינטגרציה
אלא שפטור בלי הפתעות אי אפשר, ורגע לפני שיצאנו ציינה בפנינו פראו ניקולאי שליד שולחנה ישבנו, שהיא רואה שעוד לא עשיתי את ה-Integrationkurs. אני זכרתי אמנם שבשנה שעברה אמרו משהו על קורס ודחפו לי ליד דף עם כתובות וטלפונים של כל מיני בתי ספר, אבל בגרמנית הלא-בטוחה-בעצמה של אז איכשהו הצלחתי להיות בטוח שמדובר בכל מיני אופציות שמציעים לי, אבל לא שום דבר שחובה. אז זהו שלא.
מסתבר שכדי להמשיך ולקבל הארכות לתעודת התושב שלי, ולהגיע לבסוף לתעודת תושב נצחית ובלתי מוגבלת, אני חייב לקחת את הקורס הזה תוך שנתיים מהגעתי לגרמניה, כלומר תוך שנה מהיום. מדובר בקורס משולב של גרמנית עם הכרת חוקי גרמניה, המערכות הפוליטיות ובכלל. נראה שהגרמנים רוצים שתושב קבע ידע מה קורה סביבו. לא מאשים אותם.
מסכת ההפתעות נמשכה כשהתברר לי שהקורס הוא לא איזו הדרכה שולית שצריך ללכת אליה ולהחתים מישהו, או אפילו קורס-ערב של פעם בשבוע כמו במכון גתה; מדובר בקורס של 600 שעות, המתפרסות על פני שישה חודשים, ובמלים אחרות - לומדים בימים ב'-ה' בשעות 8:00-13:00. מה שמשאיר הרבה פחות זמן לעבודה, חיים, קפה של בוקר, אינטרנט ובכלל. בצד הזכות, כשאסיים אדע גרמנית כמו שצריך; בצד החובה, זה כמעט כמו ללכת שוב לבי"ס יסודי, ויגנוב שעות יקרות מזמן העבודה. אבל מכל צד שלא יהיה, אין ברירה - צריך לקבל את האינטגרציה וללכת אתה.

סטרס
וכך יצא שהכל הלך חלק ובכל זאת מצאתי את עצמי בלחץ. ולחץ, כתמיד, גורר לחץ: מיד היה קשה לי להתרכז במטבח הפורטוגלי של מקאו, וכל מיני יצירי דמיון שיחקו לי מול העיניים. הקשיים העתידיים התערבבו בנוכחיים, באופן שאי אפשר לתאר אותו אלא ככאב בטן חד משמעי. לא עזרה העובדה שמשום מה הסינית בקבצים התעקשה להתבלגן ושכל העולם החליט שהוא רוצה לדבר אתי דווקא הערב.
אני יודע לנצל את הסטרס כדי להתפקס בעבודה, וזה מה שעשיתי; אבל דווקא עכשיו, כשהלילה ירד והעבודה נשלמה פחות-או-יותר, הסטרס מונע ממני להיכנס למיטה ולשכוח. הוא מחייב אותי להמשיך לכרכר במחשבות סביב אירועי היום, לחפש את המקום שממנו אפשר לפעול, לשנות, להבטיח, לאתר, לאבד ולמצוא. הוא כמו סכין שנדחפת לצלעות ולגב, מפרידה את הריאות מהמעטפת. וזה מה שקשה.שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 16/10/2007 22:21, ושייך לקטגוריות שחרור קיטור, הגרמנים האלו..., מעברים 10-20-30
21 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של miss kitty fantastico ב-18/10/2007 15:13

---