אינדקס החרדות השלם - חלק ב'
6. רופאי שיניים
דוגמאות: ד"ר גונתר וחבר מרעיו.
מאפיינים: הימנעות מוחלטת מחברתם כל עוד אפשר.
מחשבות אופייניות: מי יכול לחשוב על כסא העינויים הזה?
גורמים מחזקי חרדה: מחסור בכסף (ע"ע)
חרדות קרובות: רופאים בכלל.

אם יש מקצוע שהחרדה הולכת אתו יד ביד ושן בעין, הרי אלה רופאי השיניים: לא רק שיש להם זכות מלאה לחטט לך בפה, לתת זריקות ולהכאיב, הם גם לוקחים על זה כסף, והרבה. יש לציין שהדבר כנראה נכון גם לרופאים, אבל בארץ, את החשבונות של הרופאים לא רואים (כי קופת חולים משלמת). אז נכון, עם הזמן זה פחות כואב ויש כל מיני טכניקות חדשות, אבל עצם הסיטואציה (על הגב, זווית קשה, פה פתוח, זרקור) נראית דומה כל-כך לעינויים בסרטים, עד שקשה מאוד להתנתק מההקשר.

7. קומבינות
דוגמאות: שקרים לבנים למיניהם, זיופי קורות חיים, 'תרשום שזה היה ככה', עסקאות באינטרנט, תשלומים בלי קבלות וכו'.
מאפיינים: פחד מובהק מעסקאות בשטח.
מחשבות אופייניות: אבל איך אני אוכיח שאני בסדר?
תסריט הסיוט: כל סרט של גאי ריצ'י.
גורמים מגבירי חרדה: ערסים, עסקאות שקשורות בכסף, מחסור באישור בכתב לדברים.
חרדות קרובות: כסף (ע"ע), החוק (ע"ע)

"זו קומבינה מקומבנת," אמרו באיזו תוכנית פורים לילית הזויה בימים שעוד שוטטתי בתל אביב בחיפוש אחר חניה, וזה די מסכם את דעתי על כל דבר שנראה קל מדי. הפחד מקומבינות אמיתיות די מוצדק, כי בענייני כסף, סודיות ושקרים אני לא טוב במיוחד, אבל כשהוא מתפשט לעסקאות חוקיות לגמרי, רק קלות מדי (לקנות דברים באינטרנט וכד') זה כבר די מטריד. איכשהו תמיד מתגנבת המחשבה על כמה קל אפשר היה לזייף את כל הסימנים המרגיעים. ואם אתה לא עוסק בקמבון, תמיד יש מישהו שיעשה את זה עליך.

8. כמה חרדות משניות לצורך העניין
לתפוס רכבת/מטוס: כעיקרון, יש לי הרבה ניסיון בתכנון נסיעות וטיולים, בניווט ובהתמצאות. אבל כשצריך להגיע בזמן לרכבת או למטוס (או לרכבת למטוס), במיוחד מוקדם בבוקר, אני תמיד ב-טוח שלא אתעורר (ולכן מכוון שני שעונים וקם חמש דקות לפניהם טבעית), ב-טוח שהכל ייקח הרב יותר זמן משתוכנן (ולכן מתכנן טווחי ביטחון אבסורדיים שמביאים אותנו להמתנות ארוכות בתחנות רכבת קפואות), ב-טוח שלא נספיק בזמן לרכבת הבאה (ולכן קם מהכיסא חמש דקות לפני שהרכבת עוצרת) וכן הלאה.

סיטואציות חברתיות לא מוכרות: גם זו חרדה מופרכת, שכן מזה שנים רבות אני דווקא די מוצלח במסיבות ולא מתקשה להכיר אנשים חדשים, להתעניין בהם ולעניין אותם. אבל הצורך לעשות זאת בשפה זרה שבה עדיין קשה לי לספר בדיחות, להגיש תזה פילוסופית מסודרת או להיכנס לשיחה שאני לא חלק ממנה, החזיר מתהומות הנשייה את החרדה החברתית של החנון מהתיכון, וגרם לכך שתקופה ארוכה העדפתי להישאר בבית ולא לצאת לאירועים ולהכיר אנשים (אבל עכשיו הכל טוב יותר מהבחינה הזו).

שיפוצניקים/בעלי מקצוע: איתן הבהיר את זה טוב ממני בתגובות לפוסט הקודם.

9. חוסר אונים
דוגמאות: על כיסא אצל רופא השיניים (ע"ע), בלי מפתח מחוץ לבית (ראו 'איבוד'), וכן הלאה.
מאפיינים: הרעד הזה, שכמתברר מצד אחד שאין יותר מה לעשות, עשית כל מה שיכולת - ומצד שני, שהעניין עדיין לא סודר, ותלוי במישהו אחר/במזל/במעבר הזמן.
מחשבות אופייניות: חיטוט חוזר ונשנה בכל פרטי המקרה כדי למצוא משהו שאפשר עוד לעשות.
חרדות קרובות: בערך כולן.

זו סוג של חרדת-על, המקושרת כמעט לכל הסעיפים הקודמים, אבל מגיעה לה התייחסות עצמאית, ולו בגלל שהיא בעצם הגורם הישיר לתופעות החרדה. כשהכל כבר בוצע, כשהשיחה המפחידה מאחורינו, כשחישבנו כבר מאיפה מגרדים איזה שקל ומה עושים - אז באה התחושה שעדיין לא הכל הוסדר, ואין 'סוף הסרט' אלא רק ציפייה לאחר-כך, ומערבבת את הבטן כך שאי אפשר סתם להירגע ולראות טלוויזיה. חרדת-חוסר-האונים הכללית הזו נתפסת אז לכל דבר שהוא (הכי קל: קליקים מהמחשב) ושוב מציפה.

10. ילדים (משלי)
את החרדה הזו שמרתי לסוף, משתי סיבות - ראשית, כי היא אולי זו שהכי פחות באה לידי ביטוי ביומיום, ושנית, כי היא סוג של מטא-חרדה: ילדים הרי מתפקדים כסוג של מגאפון לחרדות, מגבירים עד מאוד חרדות קיימות ומייצרים חדשות. אחרי הכל, מדובר בעוד אחריות עצומה, ואחריות נושאת בכנפיה את הכישלון ואת חרדת הכישלון. אפשר לומר, בעיוות של דברי רוזוולט, שהחרדה הגדולה ביותר היא החרדה מהחרדה עצמה.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 7/12/2008 10:39, ושייך לקטגוריות מעברים 10-20-30, סטיות אישיות
18 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של מיס בוז'רסקי ב-12/12/2008 16:55

---

הקדוש
הגורו יושב על ההר ברגליים שלובות.

גשם, שמש, עכברושים, ביורוקרטיה - כלום לא מזיז לו. הוא נותן לדברים לעבור. הוא נותן לזמן ללכת, לגשם לשטוף עליו, לשמש לייבש.

קהל מאזיניו מאתגר אותו: עכשיו נסה לעשות זאת על אי בודד. הקדוש נעלם לשנתיים וחוזר שזוף יותר, ואם אפשר - רגוע יותר. עכשיו נסה לעשות זאת בוול סטריט. הקדוש פותח חברת השקעות, מרוויח, מפסיד, נשאר רגוע. הקדוש הוא קדוש.

לקדוש יש אמרות שמתאימות לכל אחד. זה פשוט, תנו לחרדה ללכת, תנו לשאיפות להתמוסס. חיו את ההווה, לא את העבר והעתיד. הסתכלו על האדם ולא על התדמית, ועל עצמכם הסתכלו וראו ריק - לא אגו, לא עצמי, לא השתקפות ציפיות של אחרים. ריק שמוכן להתמלא כל פעם מחדש.

המאזינים מבינים. כמה משפיל להיות זה שנאחז, זה שנתפס על גרגר החול שלו ולא רואה את הסערה סביבו. ההיסטוריה מלמדת שהקדוש צודק: דברים שנראים קבועים חולפים ונעלמים מבלי להשאיר עקבות. המאזינים יכולים לחשוב על מקומם בעולם, קטנים כל-כך. על חוסר החשיבות של כל דאגותיהם מול הדברים הגדולים באמת. הם יכולים אפילו לכתוב את דברי הקדוש בספרים ולהפיצם (הקדוש לא אמר להם לעשות את זה. הוא מעל הדברים החומריים).

אבל הם לא יכולים באמת להזדהות אתו. לקדוש אין חרדה, אין פגמים, אין נפילות. הקדוש לא מתמוטט, לא נופל מההר, לא נאחז בתליון של אהובה ישנה. הקדוש הוא עגול, כמו קרחת, כמו כדור. אין בו זיז להיאחז. וכל עדת המאמינים מבינה בעקיפין דבר אחד שהקדוש לא כיוון אליו: הם אינם קדושים. הם בני אדם.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 3/10/2008 10:22, ושייך לקטגוריות מעברים 10-20-30, סיפרותי
19 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-8/10/2008 10:24

---

חשבונות הנפש

(אלאניס מוריסט, Joining You)

חגי תשרי למיניהם (פרט להיותם פסטיבל מחזורי של אכילה, סביאה וצום) עוסקים בענייני חשבון נפש. ההילה שמתלווה לביטוי הזה מביאה אתה דימויים נוראי הוד של האל האוחז במשקולות, שוקל ונוטר וחורץ וגוזר. או של הפושע, החוטא, ה-sinner, המודה על חטאיו, מתמרק בייסורים ויוצא כולו חדש (קונספט נוצרי להפליא, אגב).
אלא שהנפש, איכשהו, מתחמקת מחשבון גדול בסגנון זה, ועוסקת בדרך כלל בחשבונות קטנים הרבה יותר, משהו בסדר גודל של חשבון המים, החשמל והארנונה מיולי 1996. היא מתעקשת לעמול על הפנקסנות הנלוזה, הבוחנת למי נתנו כמה ומי נתן לנו ולמי אנחנו חייבים עכשיו. הנפש מתעסקת באיזון עצמי, באיזון של הציפיות עם המציאות, באיזון של הרצון ללכת קדימה עם הרצון להתפנק, ובאיזון של כל האלמנטים האלה כך שיעמדו לביקורת חיצונית מטעם איזה רואה חשבון עלום שיושב בבלוטות הביקורת באחורי המוח ומאיים על הלגיטימציה שלה (של הנפש) אם תמצא את עצמה בגירעון מאחת הבחינות.
החשבונות האלה מלאים מידות ומשקלות והשוואות תמידיות למשל ההשוואה של מידת הסבל המורה תמיד לכף חובה - כי הסומלים רעבים, הגיאורגים מופצצים, הפלסטינאים מגודרים, בעלי החיים נטבחים ואפילו אצלנו יש עניים עם מקרר שמחטטים בזבל, או כאלה שעובדים קשה בבניין, אז מה לנפש כי תלין כשהיא יושבת בבית המוסק היטב ועובדת על המחשב כל היום. יש אנשים שאין להם כלום, את שומעת? תרשמי בפנקס. או ההשואה של מידת ההצלחה, של סרגל האושר (וסרגל המנצחים) שגם הוא תמידמסמן כישלון חרוץ. לעומת ביל גייטס, לעומת החבר'ה מאייסיקיו, לעומת המשורר ההוא שכולם מדברים עליו, לעומת כל מי שמצליח יותר באיזשהו תחום שניתן להשוואה ושיש פנקסים בקשר אליו. הנפש מתחשבנת ומסמנת ומציינת ומנפקת 'נון' גדולה לנכשלים, לפעמים עם פרחים מסביב והודעה מחויכת: תודה שניסיתם, נסו שוב בשנה הבאה.
החשבונות של הנפש הם ערימה של ניירות, מאובקים וחדשים, שמציפים את חדריה. פלא שלא נוח לי בהיותי אני? האני הוא שורה של פנקסים, רשומים בכתב צפוף, מפרטים כשלונות והצלחות (ומגדירים אותם כל הזמן מחדש, כדי לאזן את התקציב ללא משיכת יתר). האני מגרד, לא נוח, מיותר. זו התחושה: יש 'אני' שהוא לא אני. יש אגו מתפנקס, מתחשבן, מתקטנן, ולא נוח לי אתו, אבל הוא חולק אתי (עם מי?) את הקיטון הקטן הזה, את הדיוטה, את עליית הגג.
היום (אתמול) ראש השנה, מחר (היום) יום הולדתי. בתפר ביניהם נכנסים החישובים: כמה הספקת כמה תספיק. משנה לשנה המשימה נעשית יותר ויותר בלתי אפשרית (האם יש דבר כזה?). אפשר לומר שזה אגו-טריפ, אבל לא במובן של טיול אלא במובן של tripping, כלומר למעוד, למעוד על האגו. אני בטוח שמישהו כבר עלה על זה לפני.
והבעיה אם חשבונות הנפש היא שמישהו תמיד משלם, והמטבע הוא הזמן: בזמן שמתעסקים בקטנונו-חשבונות האלה, אפשר היה כבר להספיק לעשות משהו, שייראה טוב במאזן בשנה הבאה. אבל האם זו הסיבה היחידה לעשות? כדי להיראות כמי שעושים? ולשם מה?בשביל לאזן פנקסים?





שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 1/10/2008 01:27, ושייך לקטגוריות מעברים 10-20-30, קוהרנטיות זה פאסה, שחרור קיטור
9 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-6/10/2008 09:24

---

שנה טובה!
שנה טובה לכל קוראי הבלוג, המגיבים והלא-מגיבים, המכירים ולהא-מכירים, ואפילו הטרולים מתחת לגשר. החגים הם תמיד גלולת-האלם החזקה ביותר שלי, זו שגורמת לי להרגיש כל פיסת מילה היא שקר ו/או התייפייפות ו/או מעשה דווקאי. זו סיבה אחת ש'פוסט לשנה החדשה' לא יהיה כאן (הסיבה השנייה היא שאנחנו מארחים הערב ויש המון עבודה).
מה שכן, ראש השנה הוא אחד מאותם אירועים שמסמנים שינוי - שנה חדשה, עונה חדשה - אבל מצד שני נמנים עם האירועים הקבועים ביותר שיש: כל שנה, בדיוק באותו זמן, בלי שמישהו יכול לשנות, להזיז או לבטל את התאריך. בכך מסמנים עבורי החגים את האמירה הידועה, ש- The more things change, the more they stay the same. יש בזה אמירה מדכאת: העונות מתחלפות, אנשים משתנים, ובכל זאת שום דבר לא קורה. ואולי משהו כן קורה, כי היוטיוב שהתכוונתי להוסיף לכאן, שיר על שינוי העונות שאהבתי בשנות ה-80, נשמע לי עכשיו כל-כך מעפן שהחלטתי לחסוך אותו מקוראי הנאמנים. אז בין אם אתם מלאים מחשבות פילוסופיות כרימון או מלאים מתפוחים בדבש, כדאי לזכור שהשינוי הוא עניין חלזוני-משהו: לאט, אבל בטוח.



שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 29/9/2008 01:21, ושייך לקטגוריות מעברים 10-20-30, עונות השנה, אקטואליה
11 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-1/10/2008 01:27

---