לגיטימיות וסימני נשיכה
כתבתי כאן כבר על הקשיים שיש לי בהתמודדות עם מערכות בירוקרטיות, רופאי שיניים, ביטוח לאומי וסוכני מכירות של וודאפון מצד אחד, ועם מחשבים, מכשירי די וי די ושאר אלקטרונים סרבנים מצד שני. זו חרדה לא לגמרי רציונלית, הכוללת הימנעות גם ממשימות פשוטות ביותר לכאורה, כמו להתקשר לרואת החשבון כדי שתעזור לי למלא איזה טופס לרשות המס הגרמנית. לא יעזור שהטופס לא נורא קשה, שרואת החשבון מדברת אנגלית ושהיא טענה שהתהליך פשוט וקל. איכשהו יש לי תחושה עמומה שמשהו ישתבש, שמשהו לא ילך כמו שצריך, שאני אסתבך. מעין פסימיות בילט-אין לכל מגע עם המערכת.
ניסיתי הרבה זמן להבין ממה נובעת החרדה המשונה הזו, שהגיעה לשיאה בסיפור המסובך של תעודת התושב הגרמנית, אז ממש הייתי משוכנע שאין סיכוי שהתהליך הזה יצליח, והדבר כמעט הוציא אותי מדעתי. הבעיה - במקרה הזה ובכלל - היא כנראה בפחד הלא-רציונלי שהמערכת לא תהיה מוכנה להכיר בי ובחיים שאני בוחר לחיות כמשהו לגיטימי. וזה, בתורו, נובע כנראה מאיזו תחושה פנימית שלי כלפי עצמי, שאני לא לגיטימי. "והרי," גורס הקול הפנימי הזה, "אתה לא באמת תורם לחברה באופן פרודוקטיבי, לא מייצר הרבה, לא משלם המון מסים, לא לוקח חלק אקטיבי במערך הקפיטליסטי של יצירת עושר. אתה איכשהו מנסה לחיות ולהתקיים, אבל לא מנסה להתקדם; ומעל לכל זה, אתה עוד מעז לטעון שאתה 'אמן' ולכן מותר לך לעבוד קצת פחות ולבהות בחלל קצת יותר. "
עם הקול הזה קשה לי מאוד להתווכח.
ברגעים שהוא משכנע אותי, אני מרגיש חובה להיצמד לכל פרט בחובות הבירוקטיות, למלא כל פסיק בטופס במדויק, לבדוק 50 פעם איפה הדרכון, לחוש צמרמורת של חרדה בכל פעם שאני גורם למכשיר אלקטרוני להתנהג לא בדיוק כפי שהיצרן התכוון. כי אם לא, יכול להיות שמישהו במכונה פתאום ישים לב אלי. ופתאום הוא יראה שאני כבר שלושים פלוס שנה עושה משהו אחר, משהו לא לגיטימי, וישלח את משטרת המחשבות לעצור אותי. אז אני יודע שאין משטרת מחשבות, אבל מס הכנסה ומשטרת ההגירה זה לא הרבה פחות גרוע, ותמיד אפשר למצוא משהו אחר להיות חרד ממנו.
קשה לי להתווכח עם הקול הזה כי אני באמת לא מרגיש שהוכחתי את עצמי מספיק מבחינה אמנותית. איכשהו, כל ההצלחות שלי בתחום הזה היו די משניות, ובעימות התיאורטי עם מר 'איפה התרומה שלך לחברה', קשה מאוד להביא אותן כהצדקה. יש רק איזו אמונה פנימית שמה שאני עושה בכל זאת חשוב, שלא הייתי תורם יותר - לאף אחד - אם הייתי מוצא את עצמי בהייטק, רץ אחרי הכסף והמיילים של הנוסע המתמיד וכותב תוכנות מחשב ולא שירים. אמונה פנימית שמתערערת כשעוברים שבועות ארוכים של שקט אמנותי, שבועות שבהם השירה נדחקת למקום אחורי כדי שאפשר יהיה לטפל בעולם. במלים אחרות, זה מעגל קסמים, או ספירלה, או משהו מבולגן שאי אפשר לראות אותו כצורה גיאומטרית בכלל.
אין לי איך לסיים את הפוסט הזה, כי הדיון הזה לא מגיע אצלי לעולם למסקנה קבועה. הוא רק נמשך ונמשך, עד שמגיע הרגע האחרון לשלוח את המכתב/להרים טלפון/לבצע את המטלה הבירוקרטית, ואז אני עושה הכל, והשד מתברר לפעמים כקטן יותר ולפעמים כגדול יותר משחשבתי, אבל החרדה לא משתנה. אולי הדרך הכי טובה היא לספר שהבוקר נאלצנו לשוב לאחד מפצעי הלימוד המעצבנים ביותר, משרדו של ד"ר גונתר הידוע לשמצה, על מנת לחלץ ממנו את צילומי השיניים שלנו ולהעביר אותם לרופא השיניים החדש והנחמד בהרבה. הכל עבר בשלום, אבל תחושת חוסר הלגיטימיות, והחשש המופרך שלמרות הבטחותיו יתעקש גונתר להחזיק בצילומים, פיעפעה בי ללא ספק (למזלי, העמידה אותי אסנת בפני עובדה ובאמצע המסע לסופר קבעה שאנחנו עכשיו נכנסים לגונתר ומקבלים את הצילומים).

---

וברמה האופטימית - "סימני נשיכה", זהו השם הסופי של ספר השירים הראשון שלי, שיצא בהמשך השנה בהוצאת הליקון. עוד על תהליך העריכה אכתוב בהמשך, אבל מספיק לומר שקל זה לא היה. מצד שני, עכשיו שהקובץ שלם, אני מרוצה ממנו ביותר.
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 24/1/2007 20:54, ושייך לקטגוריות אמנות, מעברים 10-20-30, שחרור קיטור
11 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של אלי ב-30/1/2007 14:45

---

in transit
עוד 53 דקות תתחיל העלייה למטוס.
אני כותב לכם באדיבות האינטרנט האלחוטי של נתב"ג, ללא ספק אחד מנמלי התעופה הנאים ביותר שהייתי בהם; איכשהו הצליחו ליצור חלל מספיק גדול כך שלמרות שהוא מלא בישראלים הכל מרגיש רגוע ושקט, עם רוח נעימה ומלטפת. וכך גם מצב הרוח, שהוא בהחלט מרומם, ומרוצה מהשלמת כמעט כל המשימות שהצבתי לעצמי לפני הנסיעה - אמנותיות (סגירה סופית של העריכה על ספר השירים, עבודה קשה ומתישה שנחגגה לבסוף על כוס מיץ תפוזים וכבד עוף במסעדה תל אביבית; פרטים על כך בפוסט המשך), בירוקרטיות (ביצוע כל המהלכים הנדרשים להגשת דו"ח מס אחרון ל-2006 והיפרדות ממערכת המס הישראלית ל-2007 והלאה), מקצועיות (הנחיית שני שיעורים במכללה לאנימציה), משפחתיות, חברתיות ואישיות (כולל אכילת פלאפל סביר, פומלה מצוינת וקונוס סושי טעים, וארוחת בוקר ב'משוגעת', המקום החביב עלינו בתל אביב). זה אמנם דרש את כל הזמן שביליתי בארץ ועוד קצת, ולא הותיר הרבה מקום למנוחה, אבל עשיתי את זה, ועכשיו אני יכול לנוח על זרי הדפנה (לפחות עד שיקראו לי לעלייה לטיסה, עוד כ-46 דקות).
למדתי לא מעט על היכולת שלי להסתדר ועל ההחלטה שלי לעזוב. בימים הראשונים הרגשתי זר למדי, אבל תוך חמישה ימים מצאתי את עצמי מנווט בתל אביב כמו פעם ומשתלב בשיחות החולין של החברים. בקלות אפשר לראות את החיים שלי ממשיכים בארץ, עם אותם קשרים ואותם רעיונות. אם לקחו לי חודשיים להתרגל למצוא את ביתי בזארברוקן, אז לקחו לי בסך הכל חמישה ימים להרגיש שוב בבית בישראל. ובכל זאת, כשאני חושב על הטיסה העומדת כעת לפני, אני בפירוש חושב עליה כ'הטיסה הביתה'. וזה אולי מוזר, אבל די טבעי: הבית הוא מקום בו נמצאת אסנת, בו נמצא החתול שלנו, בו נמצאים אלבומי החתונה, התמונות שקנינו יחד, הספרים. וכן, זה אומר שהבית בהחלט נייד, שאפשר תוך שלושה-ארבעה חודשים להעביר אותו ממקום למקום, כמו הצוענים המפרקים את המחנה ולוקחים אותו למקום אחר, למצוא קהל חדש.
ואם בכלל, הרי שאני תמיד נודד: עד גיל שש עברתי עם הורי חמש או שש דירות, את התיכון ביליתי בשני בתי ספר שונים באמריקה וכסטודנט עברתי בית כל שנה. שלא לדבר על הנדודים המתמידים אליהם לוקחים אותי ספרי הנסיעות שאני מתרגם - השבוע, במקביל לישראל, הייתי בכפרי המאיה הנידחים של דרום מקסיקו, על גבול גואטמלה, ובטיסה עוד אשוב אליהם.
בינתיים אני ממשיך בנדודי (כמו הנווד אוכל הנעליים של צ'פלין) ובעוד 30 דקות אקרא אל הטיסה; אני מקווה שהמזל הטוב שהאיר לי פנים עד כה יימשך גם בהמשך המסע, עד שאגיע מאוחר בערב לזארברוקן, הביתה.שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 16/1/2007 13:51, ושייך לקטגוריות אמנות, מעברים 10-20-30, אופטימי
7 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ב-19/4/2007 15:15

---

החיים כמרוץ
אני, ככל הנראה, יצאתי לגמרי מדעתי, אחרת קשה להסביר את לוח הזמנים המטורף שקבעתי לי לביקור לארץ. אבל כנראה ככה זה כשמנסים לדחוס פגישות עם חברים, עבודה, סידורים ופגישות עריכה על ספר שירה בתהליך לשבעה ימים בסך הכל, כולל שלוש נסיעות חיפה-תל אביב וחזרה. התוצאה היא שלא נשאר לי ממש זמן להקדיש לבלוג ולתגובות, כך שאנסה להסתפק בכמה תובנות קטנות.

1. זה לא ייאמן כמה מהר אפשר להתרגל לשקט. מהרגע שנחתתי בתחנת הרכבת של שדה התעופה כאן, פשוט לא האמנתי כמה הכל מסביבי רועש, סואן והומה. היום אחר הצהריים ממש התקשיתי למצוא את עצמי ברחוב אלנבי בתל אביב.
2. אכן, יש משהו משחרר בטיסה לבד, ובכלל בנסיעה לבד, גם בגלל שאין עם מי לריב, גם בגלל שמוצאים כל מיני שותפים-לרגע ומחליפים אתם מלים, וגם זה שלא צריך לדאוג לאף אחד אחר ואפשר לנמנם (או לא לנמנם) מבחירה.
3. בתחנת הרכבת של שטוטגארט אפשר להשיג קפה בשלוש בלילה, אבל צריך לשתות אותו בעמידה כי אין ספסלים או כיסאות באזורים הפתוחים.
4. שיא הבלבול: הצלחתי לתעות בדרך בקריות, ואחר כך גם בתל אביב.
5. אפשר לחיות רק על קפה, אבל אלו חיים מאוד מוזרים.

אבל הדבר הכי ברור הוא שיותר ויותר אני מוצא את עצמי מתגעגע - לבית שלי בזארברוקן. וזה אולי הדבר הכי מפתיע מכולם.שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 12/1/2007 01:32, ושייך לקטגוריות מעברים 10-20-30, שחרור קיטור
1 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של אסנת ב-12/1/2007 13:41

---

חרדת מסע, טרום געגוע וזרות
עוד כשבע שעות אתחיל את המסע שלי לשטוטגארט ומכאן לארץ, ועוד קצת פחות מ-24 שעות אנחת. אף כי רציתי שיום זה, היום לפני הנסיעה, יהיה פלוס מינוס יום עבודה רגיל, הרי שכנראה זה בלתי אפשרי, לא רק בגלל אריזה וסידורים (שלוקחים זמן רב) אלא גם, ובעיקר, בגלל התגובה הנפשית.
זה מתחיל במעין 'חרדת מסע' כפי שאני אוהב לקרוא לה. למרות שאני בסך הכל די טוב במשימות הנדרשות כשיוצאים לטיול או נסיעה (כמו אריזה או ניווט למשל), תמיד כשאני עומד לצאת לטיול או נסיעה ארוכה מתעוררת אצלי חרדה. זה לא משנה אם מדובר במעבר לחו"ל או בנסיעה להתרגע בפסטיבל בומבלה: אחרי שרוב האריזה הסתיימה ורוב המשימות בוצעו, ועדיין יש כמה שעות לפני הנסיעה, תמיד משתלטים עלי אז הדמיונות של כל מה שיכול להשתבש - מאיחור שלי לשדה התעופה ועד ה'מה שכחנו' התמידי. אני מניח שזה בגלל שנסיעה היא מצב שבו, באופן טבעי, אי-הודאות גדולה יותר, והיכולת של דברים להשתבש משמעותית יותר. מבחינת הנסיעה הספציפית הזו, נוספים לכך הצורך להספיק המון דברים בזמן קצר, ועוד דבר - זו הפעם הראשונה בחיי שאני טס במטוס לבד. זה די מעניין, כי אמנם טסתי לא מעט, אבל מעולם לא עשיתי את זה לגמרי לבד,וזאת בניגוד להרבה אנשים שאני מכיר, ואיכשהו יש לי חשש דווקא מהחוויה הזאת.
גורם נוסף שנכנס היום ואתמול הוא מה שאני מכנה 'טרום געגוע'. את המונח המצאתי לפני שנים, כשעוד הייתי חייל והיו לי בנות זוג שגרו רחוק (עד כדי קריות-ירושלים), מה שאילץ אותנו להיפגש רק בסופי שבוע. זה היה מין אפקט שהיה קורה חצי שעה או שעה לפני שאני צריך ללכת (או שהיא צריכה לנסוע), כשהיה לנו כבר ברור שתיכף בא הניתוק שלנו, ואז פתאום היינו חשים געגוע עצום, הנובע מהמרחק שעוד מעט יהיה בינינו, וזאת למרות שעוד היינו ביחד והיינו צריכים לנצל את הזמן כדי להיות ביחד ולא להתגעגע. עם אסנת כמעט ולא חוויתי את החוויה הזו, כי תמיד גרנו קרוב (ואז גרנו ביחד...) אבל אתמול והיום היא בפירוש היתה באוויר .
ולכל אלו נוסף התהייה, האם באמת לא ארגיש בארץ שאני חוזר הביתה, ומתוך כך ארגיש זרות כשאחזור לכאן? אני לא חושב ככה, כי כפי שכתבתי בכותרת המשנה שלי, "זרות היא עניין של הנפש לעצמה", כלומר לא ממש תלויה בעובדות הגיאוגרפיות. התחושה שלי היא שארגיש בבית במקום שיש לי בו בית, ולאו דווקא במדינה מסוימת; הרי טלוויזיה בעברית ממילא לא ראיתי גם בארץ (ולמעשה פה ראיתי יותר, בזכות הדי וי די של 'בטיפול'). אבל מצד שני, אינני יכול לדעת, אינני יכול להיות בטוח איך ארגיש והיכן.
אנסה לעדכן בבלוג גם מהארץ, אבל ייתכן והעדכונים יהיו פחות קבועים.שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 8/1/2007 13:43, ושייך לקטגוריות מעברים 10-20-30
12 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של לי ע ב-12/1/2007 08:43

---