היי חברים!
כמעט שכחתי שיש לי בלוג. ועכשיו נזכרתי, אז רציתי להיעזר בכם לצורך משהו שאני מכינה, בהנחה שגם אתם תיהנו מזה. והמשימה היא לכתוב סוף לסיפור הבא. אתם מוזמנים גם להוסיף הערות ככל העולה על רוחכם (קל, קשה, מעניין, לא מעניין, מה נראה לכם מתאים שיקרה ומה לא...)
פולקלור של תקופתנו (על פי הרוקי מורקמי. עיבוד: לי עברון-ועקנין)
נולדתי ביפן ב-1949 והתבגרתי בשנות ה-60'. בגיל שבו הייתי חשוף ונוח להשפעה יותר מכול, בלעתי בשקיקה את כל מה שהיה לשנות ה-60' להציע, אבל אינני בטוח שהדור שלי אכן ספג את הזוהר של שנות ה-60': אולי רק צפינו בו כמו שצופים בסרט.
הסיפור שאני עומד לספר לא קרה לי אלא למכר שלי, אבל הוא במידה רבה הסיפור של הדור שלי – מין פולקלור של תקופתנו.
המכר שלי היה התלמיד הטוב ביותר בכיתה. זה שנתן תמיד את התשובות הנכונות, התנהג למופת, ולא השמיע אף פעם דעה מקורית. הייתה לו חברה שלמדה בכיתה מקבילה, וגם היא הייתה התלמידה הכי טובה בכיתתה. תמיד ראינו אותם יחד, משוחחים: בהפסקה, וברכבת בדרך הביתה. הרשים אותי שתמיד יש להם על מה לדבר. אבל באופן כללי, אני וחברַי חשבנו שהם מושלמים ומשעממים, כמו דמויות מפרסומת בטלוויזיה. קראנו להם "מיסטר קלין ומיס קלין".
כעבור שנים פגשתי אותו במקרה בנסיעת עבודה לאיטליה. אכלתי ארוחת ערב לבדי במסעדה, וגם הוא. לפעמים לא נעים להיות לבדך בארץ זרה, ולכן ישבנו לבסוף ביחד, ואז הוא סיפר לי את סיפורו.
מגיל צעיר חשבתי שאני אדם משעמם, הוא סיפר. ראיתי מסגרת, דרך שצריך ללכת בה, וכששמרתי על המסגרת קיבלתי תגובות מעודדות מהמבוגרים. אבל הייתי בודד, עד שהכרתי אֶת יוֹשיקוֹ. כשהתחלנו לדבר גיליתי מישהי שמרגישה, ורואה את העולם, בדיוק כמוני. לראשונה בחיי לא הייתי לבד. דיברנו בלי סוף ולא נמאס לנו.
בהדרגה התפתח בינינו גם קשר מיני. היינו מתמזמזים בחדרי או בחדרה. אצל שנינו ההורים כמעט ולא היו בבית. היו לנו שני כללים: לא מורידים את הבגדים, ומשתמשים רק בקצות האצבעות. אבל עם הזמן, זה לא הספיק לי. רציתי לשכב איתה. לא רק בגלל התשוקה המינית: הרגשתי שהקשר בינינו לא שלם. רציתי שבאמת נהיה אחד, רציתי להרגיש שייך למישהו בפעם הראשונה בחיי.
אבל יושיקו לא הסכימה. היא אמרה שחשוב לה להתחתן בתולה.
לקראת סוף התיכון ראיתי פתרון באופק: הצעתי לה שנתחתן. אבל יושיקו ליטפה את לחיי בחמלה ואמרה שאני תמים ועוד לא מבין את עולם המבוגרים. אנחנו צעירים ואהבָתנו עוד לא עמדה למבחן. אנחנו נלמד באוניברסיטה, ואחר כך כל אחד מאתנו יתחתן: היא עם מישהו מבוגר ממנה, ואני עם מישהי צעירה ממני; זו דרכו של עולם.
אחרי התיכון נרשמתי ללימודים באוניברסיטת טוקיו. לא ידעתי מה אני רוצה ללמוד ונרשמתי למשפטים, כמו שהורי רצו. רציתי שיושיקו תבוא ללמוד איתי בטוקיו, אבל היא נשארה בעיירה שלנו ולמדה במכללה לבנות. "ממילא אני אתחתן ולא תהיה לי קריירה," אמרה.
במהלך שנת הלימודים הייתי בודד נורא בטוקיו הגדולה והמנוכרת. אלמלא המכתבים שלה הייתי משתגע. בחופשת הקיץ, כשנסעתי הביתה ונפגשתי איתה שוב, הרגשתי שנפער בינינו מרחק. אנחנו כבר לא רואים את העולם באותה צורה. הרגשתי שאם לא נעשה משהו עכשיו, נתרחק ונאבד אחד את השני. שוב הצעתי לה להתחתן. היא אמרה שנישואים הם אחריות גדולה, שאנחנו צעירים מדי, שאני עדיין סטודנט ולא אוכל לפרנס אותה. אמרתי לה שלא אכפת לי כל זה: אני אוהב אותה ורוצה להיות איתה. יושיקו פרצה בבכי. "אני כל כך פוחדת מהחיים. כל כך פוחדת לצאת לעולם האמיתי בעוד כמה שנים. למה אתה לא מבין את זה? למה אתה לוחץ עלי כל כך?". ואחר כך אמרה לי משהו מוזר: "אני רוצה שתדע שאני באמת אוהבת אותך. ואמנם אני לא יכולה לשכב איתך עכשיו, אבל אני מבטיחה שאשכב איתך אחרי שאתחתן."
יושיקו ואני נפרדנו בהדרגה. פשוט התרחקנו. על נישואיה, למנהל תחנת טלוויזיה, שמעתי מאמא שלי.
