אהבתי נורא את השיר הזה של גיורא פישר, והוא הרשה לי לפרסם אותו כאן:
שירת הבאר / גיורא פישר
"...עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ" (במדבר כ"א 17)
לֹא חָשׁוּב עַל מַה נְדַבֵּר
אוֹ עַל מַה נָשִׁיר,
לְחַיֵּי מַה נָרִים כּוֹס
וְאֶת מִי נֹאהַב.
בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר
הַכָּל יִזְלֹג
לִבְאֵר הַגַּעֲגוּעַ
וּמִשָּׁם-
מִשִּׁפּוּלֵי הַבֶּטֶן
גַּם הַכָּל יִנְבַּע.
עֲלִי בְאֵר
עֲנִי לִי
[עכשיו אני שמה לב שבציטוט זה "ענו" של עינויים ולא של תשובה/לענות, שלא כמו בשיר? נכון, גיורא?]
אמנם השיר לא שלי אבל אני מקדישה אותו (או את הפוסט) לאידיום, ולבאר הגעגוע שלה שבזכותה דיברנו כל כך יפה על כמיהות ושועלים.
והנה התוצר האחרון של באר הגעגועים שלי עצמי:
הזמן עובר וזה נהיה מקסים
הזמן עובר וזה נהיה מקסים:
כל נפתולי האוהב-לא-אוהב
הימים שבזבזתי בלי לדעת שאני יפה
הריבים בהם האמנתי למה שאמרת
(ולא התכוונת)
הלילות בלי מגע
ורגעים שהזדהרו פתאום
חסד נשיקה, ליטוף מפתיע
לחישות בטלפון חוגה
והיד משחקת בכבל המסולסל
כשירושלים עוד הייתה
עוד בענייני שירה, אכתוב בקרוב על הספר החדש של אורית גידלי, "סמיכות" - אבל לא עכשיו, מגיע לה פוסט בפני עצמו ובפני עצמה. רק אני מזכירה בינתיים את השם, שתתחילו להתכונן :)