ענבר הייתה חברה שלי. בכל בוקר באתי וישבתי לידה, והיא הייתה שם, שאלה לשלומי, חייכה אלי, ניחמה אותי כשנכזבתי מבנים.
מרב הייתה לפעמים חברה שלי. פעם היא באה אלי הביתה ודיברנו שיחת נפש והרגשתי קרבה מדהימה וממכרת, ואחר כך היא חיבקה אותי לפני שהלכה ואמרה לי שהיא אוהבת אותי. ולמחרת בבית הספר הייתה קרה ומרוחקת. וביום אחר שוב קרובה, וכששאלתי אותה מה קרה היא אמרה שתחשוב על זה. אבל כנראה לא הגיעה למסקנות. ובכל זאת הסתובבתי סביבה וסביב חבורתה, נכספת להיכלל בתוכניות הבילוי שלהן ועוד יותר מזה, לחוש את אותה אינטימיות והזדהות.
אז רוב הזמן שמתי לב למרב, ולא שמתי לב לענבר.
ויום אחד, או בהדרגה, ודווקא על רקע הטלטלות עם מרב, התחלתי לחשוב על ענבר: איזה כיף לי שיש לי חברה כזו. כל כך תומכת ונאמנה. כל כך חשובה לי בעצם, בלי שנתתי דעתי על כך. וכשהתחלתי לשים לב, פתאום ענבר הנוחה והבטוחה כבר לא הייתה לי נוחה ובטוחה. לאינטראקציות שלי אתה נלוותה חרדה, והקול שלי התחיל להזדייף לי: גם במובן של חוסר אותנטיות, שניסיתי לומר את מה שהיא אולי תרצה לשמוע, וגם במובן של זיוף במוזיקה: צרימה. ופתאום התאכזבתי מענבר, ראיתי שלא תמיד היא קשובה, שלא תמיד היא מבינה, שגם לה לא תמיד יש כוח אלי.
וכעבור זמן מה, זה הסתדר. הזרקור נעלם והצרימה נעלמה והחברות המשיכה לזרום. וגם ממרב הרפיתי ומצאתי לי עניינים אחרים לעסוק בהם. בדיעבד בפרספקטיבה של זמן, מרב כמעט נשכחה וענבר נשארה חשובה, אם כי גם היא לא הייתה בדיוק חברת הנפש הכי קרובה.
מכירים את הדינמיקה הזאת? איך מישהו שנוח אתו וזורם אתו, פתאום שמים לב אליו ומתחילות להיות ציפיות ואז נהיה פחות נוח וזורם?
וגם מעניינת האירוניה הזאת שיוצר הזמן, שמישהו שנראה חשוב בנקודת זמן מסוימת נשכח, ומישהו אחר שבהתחלה היה רק הסחה ממנו נהיה חשוב באמת. פעם כתבתי על זה שיר.