קראתי עם תלמידי בני ה-18 את הכניסיני תחת כנפך והם אמרו כמה הם אוהבים ומבינים.
אני יודעת היטב מה זאת אהבה, היא הכוח הכי דומיננטי בחיי, אבל מבחינת שאיפות (ילדת פלא לשעבר וכיו"ב) אני עדיין בנפילה איטית וחצצית מחלומות הנסיכוּת.
אבל לא על זה רציתי - אלא רציתי לשאול למה בריאן פרי, ובכלל פופ משנות השמונים, גורם לי לבכות. יש נוסטלגיה נעימה, למשל ג'תרו טול, שהם פסקול אהבתי הראשונה, רק משמחים אותי, אבל שנות השמונים מזכירות לי את הכמיהה וההחמצה של מסיבות כיתה, והנה, אפרופו "היכן נעורי" אולי אני מבינה למה אנשים מתגעגעים לגיל 16 (כשהייתי בת 16 נשבעתי שאני לא אתגעגע) - כי התקופות הקשות, הרעות לתפארת, נשארות לא פתורות ואולי הגעגוע הוא תחושת החמצה היא על התיקון שכבר לא יהיה.
(תוך כדי חיפוש היוטיובים עלה בדעתי שבריאן פרי הוא רומנטי לגמרי, וברומנטיקה יש משהו לא סובלני, וג'תרו טול מאוד אנושיים - אולי גם זה חלק מהעניין).
ויש גם זה - אבל הוא דווקא נכתב בתחושה אחרת.