לפני שבוע הלך לי המצבר באוטו. חוץ מכל מסע ההתמודדות - חמי שבא בשבת והסתכל במנוע ובסוף הסיע אותנו; שירות דרכים; מוסך ולבסוף שנפ שאני קראתי להם "שנף" כמו וניל, וכל זה תוך כדי רחמים עצמיים של כמה החיים אפורים עם כל הסידורים האלה ולמה אין לי אבא שיעזור לי בדברים כאלה (לא אבא שלי: הוא רק חיכה שאני אגדל ואעזור לו בדברים כאלה) - התגלתה גם מטאפורה, כי האיש משנף אמר שלא ברור למה המצבר התרוקן, הוא היה חדש ומלא ואני לא שכחתי אורות או רדיו, וכנראה יש משהו שגורם לו להתרוקן.
ואני בדיוק כמו המצבר בימים אלה, מאזן ההתשה לעומת ההתמלאות כל כך שברירי שלעתים קרובות אני מרגישה שאין לי כוח בכלל. ואני מנסה לברור ולמצוא לי את המקומות והדברים שימלאו.
לפני כמה זמן נתקלתי (בבלוג שלי בעצם) בכינוי "אבא של עמר". חשבתי בהתחלה שזה בלוג של אבא טרי לפעוט, יש כמה כינויים כאלה בישרא, "אבא של" ו"אמא של". אבל כשנכנסתי וראיתי את כותרת המשנה התברר שזה בלוג של אב שכול. נבהלתי, אמרתי לעצמי, בנאדם שקרה לו הדבר הכי מפחיד ונורא בעולם, אני אלך לקרוא על זה? ואז לא רק שהלכתי לקרוא על זה, התמכרתי לגמרי, וגם לעוד בלוג שלו שבו הוא מכונה כמו בשיר של נתן זך "אני לא הייתי מעז", ויש (או היה אתמול? אבל ישנתי) יום הולדת לבלוג וזו הזדמנות לספר שכל בוקר כשאני אוזרת עוז לקראת עוד יום מפרך, אני טוענת את המצבר שלי אצלו, אם זה בתגובה שהוא כתב אצלי או בבלוג הזה או בבלוג אבא של עמר. ולא מזמן מצאתי בדיאלוג שלו עם אחת המגיבות הסבר, לפחות חלקי, לזה. הוא כתב משהו בנוסח - שהתבוננות בלי פחד יכולה לחזק כל אחד.
וזה מה שאני מרגישה אצלו. התבוננות חכמה ודייקנית בלי שיפוטיות. וה"בלי שיפוטיות" הזה (גם החוכמה לא מזיקה, האמת) זה החמצן שאני צריכה כדי שלא יתרוקן לי המצבר (יסלחו לי מכונאי הרכב על המטאפורה המעורבת. אין לי מושג מה מצבר צריך).
אוף, אז בקיצור - בלוגולדת שמח, "אני לא הייתי מעז", מזל שאתה כן מעז.