אתמול ישבתי בבית קפה עם ג'וליאנה ורוני המקסימות (נא להתרגש כראוי מעצם זה שיצאתי מהבית ומהחֶברה השווה) ודיברנו על זה שיש סופרים שאנחנו אוהבות את הספרים שלהם אבל אי אפשר לדעת איך האישיות שלהם, אבל יש סוג של ספרים שהם לא רק טובים אלא גם ברור שמי שכתב אותם הוא נשמה. "זה שמחכה" הוא כזה. מכיוון שאני הייתי עורכת הלשון יצא לי להכיר בהדרגה את הספר ואת הכותב, יותם טוֹלוּבּ, בערך באותו זמן, אבל גם ככה הייתי יודעת שהוא נשמה, וגם מהריאיון אתו היום בגלריה אפשר לדעת.
אני לא רוצה לספר הרבה על הספר, בטח לא יותר ממה שסיפרו בגלריה, אלא להביא שני ציטוטים קטנים שאני אוהבת נורא. ולהגיד שיותם כתב את הספר מנקודת מבטו של ילד בן 10, והוא הצליח לשחזר דברים בחשיבה של ילד שהזדהיתי אתם מאוד, ונראה לי שמה שמופיע בשני הציטוטים הם דברים שמלווים את החשיבה שלי עד היום...
הקטע הראשון הוא כשזיזי סוף סוף בא אל ביתה של הילדה שהוא אוהב אחרי ביה"ס:
...וחשב איך לא משנה כמה הוא מתכנן את המהלכים שלו, הדברים בסוף קורים בדרך משלהם. וכמה שלא יחשוב על האפשרויות כולל תאונת אוטובוס, ולעג של כולם שרואים אותם ביחד, והחזקת ידיים מתחת למושב, ואין מקום בשבילו באוטובוס, ובנג'י שמחליט להצטרף, ולורה שבול היום חולה - בסוף מגיעה אמא של לורה וממציאה אפשרות חדשה. וזה בעיקר ריגש אותו, כי הוא ידע שכל המשחקים שתכנן בתיק לא ימצו את מה שיקרה שם היום, והאפשרות שתהיה סִקרנה אותו כל כך, ולרגע חייך לעצמו איך פתאום נהיה שחקן וצופה בסרט מתח של עצמו.
ועוד אחד (איך אני בוחרת דווקא את הרומנטיים - זה דווקא לא מרכז הספר):
וחשב שחבל שאין מילה אחת שמכילה את כל מה שהוא רוצה להגיד. או אות. נגיד שמי שאומר למישהי "דל"ת", ישר יודעים שהוא מלחין למענה את כל בלדות האהבה של גבר לאישה. והיא רק תצטרך להגיד "כ"ף", שזו הדרך הקצרה להגיד "כן, גם אני, אילו רק יכולתי, הייתי מלחינה למענך, יקירי, אֶת הכול".