ראיתי ריאיון של יורם יובל עם אחינעם ניני ב"שיחת נפש" (תוכנית מעניינת), ועלה שם הנושא של דיכאון אחרי לידה ושל אימהוּת מול הגשמה עצמית.
יורם יובל אמר (ובצדק) שלא מדברים מספיק על דיכאון אחרי לידה, ועל הקושי שבהורות ובאימהות, ודובר על מחירים וויתורים שכרוכים באימהות - ניני דיברה גם על ההורים שלה, אמה הלא מוגשמת והמדוכאת ואביה השמח והקרייריסט.
דווקא משום שהם צודקים ומשום שמושג האימהות והאושר הכרוך בה אכן דורש פירוק, הפריע לי הקצה האחר. שגם מושג ההגשמה העצמית והאושר הכרוך בה דורש פירוק - ואת זה אני מרגישה שלא עושים, או לא עושים מספיק.
אין ספק שלהישאר בבית בפיג'מה ולהרגיש שהעולם "עשה עלייך דיליט" כמו שאמרה אחינעם ניני על חופשת הלידה שלה, זה לא טוב. אבל לרוץ ליום עבודה של 9-10-11 שעות בהיי טק או משהו כגון זה, זה יותר טוב? או לחלופין, האופציות הנשיות - חצי משרה או שלושת רבעי משרה ומשם לרוץ לאסוף מהגן ושעתיים בגינה הציבורית וארוחת ערב ואמבטיה ואחרי שהילד נרדם אפשר להתחיל עם מטלות הבית.
עזבו, בואו נתרחק מהמקום הזה של מירוץ הפרנסה והורים לילדים צעירים. בואו נחשוב על קריירה של אמן או אמנית. את (או אתה) מוציאה ספר, אלבום, תערוכה, הצגה. הקהל לא אוהב מספיק, המסר לא עבר. איך זה ישפיע על הקול שלך ליצירה הבאה? או להפך - הקהל אהב מאוד מאוד. הוא רוצה עוד מאותו דבר. האם את עוד רואה את עצמך בתוך זה? שומעת בצלילות את הקול הפנימי?
ואם את אמנית שצריכה לעשות דברים אחרים לפרנסתה - איך מאזנים בין זה לזה. ואם את גם אמא או אתה גם אבא לילדים קטנים - חזרנו לתסריט הקודם עם הריצות לגן. וגם פה כל המושגים ראויים לבדיקה - כי לאו דווקא שבשעתיים שתפני לך ליצירה תהיי הכי מאושרת. אולי תהיי הכי מאושרת בפארק עם הילדה*, ואולי אפילו בעבודה שלך שאת לא אוהבת, כי היא נותנת לך מנוחה מהראש של עצמך וקצת אינטראקציה לא מחייבת עם אנשים אחרים.
כי הקֶשב לקול הפנימי הוא עבודה מתמדת, ולעבוד משרה מלאה ולגדל ילדים ולקלוט בבלי דעת ולא בבלי דעת כל מיני ציפיות ואמונות חברתיות - וקשה פרנסתו של אדם כקריעת ים סוף, אמרו חז"ל, ועם זאת הציפייה לקריירה והגשמה עצמית - כל זה מכביד מאוד על התדר ומקשה על ההקשבה. אבל בעיני בלי ההקשבה הזאת אין הגשמה עצמית. ואתם יודעים מה, נמאס לי מהמושג הזה הגשמה עצמית, הוא לא מוצא חן בעיני. מימוש עצמי עדיף, ומבחינתי הדבר שצריך להיות הכי ממשי הוא הקול הפנימי, ובשביל זה צריך להקשיב לו בלי דעות קדומות (ושיקפצו כולם!)
* אני בודקת מה עשה אותי מאושרת בימים האחרונים: שהדרי אומרת "אֶבֶּה" (אצבע), ולהתחבק איתה, שכתבתי שיר חדש (הגשמה עצמית? אבל מול דרישות השאפתנות והקריירה ראוי לציין שהוא לא פורסם - ובין העשייה להכרה החיצונית גם יש פער מעניין וראוי לבדיקה) וחברים חברים חברים. מכורה לאנשים אני.
