בשבת בבוקר עמדתי בים בגובה הברכיים, והילדה שלי בזרועותי פחדה וחיבקה אותי חזק, והים היה גדול ונוכח (לא כמו בשיר של ג'ון ברימן, "הים גדול ומתגעגע") וגם אני הייתי נוכחת לגמרי בו. ואחר כך כשפסעתי יחפה ושולי שמלתי רטובים ומלוחים, חול זהוב קישט את כפות רגלי כמו אצעדות של רקדנית בטן.
ואת דנדון הפעמונים השלמתי בדמיון.
