הייתי בת 13 או 14 ובמובן מסוים הייתי בבעיה: ההורים שלי והחברים שלהם היו הרבה יותר מגניבים מכפי שמישהו בגילי היה יכול אי פעם להיות (למרות שלא באמת ידעתי – אל בני גילי לא יצא לי להתקרב מספיק בשביל לבדוק).
ותמיד היה לא' מה להשמיע, ג'ניס ג'ופלין ולאונרד כהן ובאך, ותמיד הייתה לו כוס ויסקי ביד והוא ציטט מכל מיני שירים ואבא שלי החרה-החזיק אחריו במבטא בריטי מושלם.
ובאחת החופשות בגן חיים הם הזמינו גם את ש', בהפתעה. והייתי מאוהבת בש' ונוכחותו הפכה את גן חיים לגן עדן מתוח. כשהתקלחתי בערב קיוויתי שייכנס. כשאכלנו ארוחת ערב מול החלון המרושת, הנוף האינסופי וצרצור הצרצרים היו טבולים בדבש. כשישבנו בחוץ, מגע העשב הארוך הפראי על הרגליים היה מוחש. ובבוקר בבריכה, אני בבגד הים הטורקיז שלי (נבוכה בדיעבד כשראיתי בתמונה את השדיים צרובי השמש כמעט מזנקים מהמחשוף אל המצלמה) שוחה הלוך ושוב וש' צועק אלי: לי, את נהיית פצצת מין מוקדם מדי, ואני עונה לו: אני לא אחכה לך, והוא משתהה רגע כאילו הוא עצוב באמת. אשתו מעירה משהו על זה שהוא מתעניין רק בבנות עד גיל 19 (אני מחשבת כמה זמן נשאר לי), ור' אחר כך שואלת אותי בהתרגשות, כחוזרת אחורה לגיל שלי או לגיל ורוד אחר, אם אני מאוהבת בש'.
אחר כך כשא' היה בבית חולים וסופו קרב, כתבתי שיר שהתחיל: "אז בגן חיים היה כל כך רחוק ממוות". ועכשיו כשגם אבא שלי כבר איננו אני חושבת, איזה מגניבים היו החברים של הורי, אנחנו לא מגניבים כמותם. (ואמא שלי אומרת: חכי לגיל 40.)
