אין כזה
שתהיה אחד כזה שתמיד ירצה ממני עוד,
ואף פעם לא אעניק לו די מעצמי.
שתגלה בי עניין, ולא תגלה עניין
בעניין שאגלה בך. אין כזה.
שתבוא בשם המין המכתיב את הכללים,
ותיקח אותי אל היערות החמים,
אל התלים השחונים.
שתגיע בידיים דלוקות ובאיברים מטונפים,
תבצע בי את זממך בלי הרבה שאלות.
שתהיה האחד – תלך חסר פנים ושם,
תעוף מזיכרון לזיכרון לוהט כפרח המגע.
שתמיד תרצה ממני עוד, ולעולם
לא אעניק לך די מעצמי. אין כזה.
החלונות פתוחים, ורוח לבנה חמה
נושאת את עצבַי עמה. חתיכות זפת
וריח עטרן עולים מהפנים הכחולות
של הים התיכון. השקט תם, והבוקר
עולה עלי לח וסואן כמוך. זהו זה.
עכשיו
עכשיו אין עצוב מלהיפרד עם פריחת עץ האביב,
זאת המוציאה שמיכות לֶבֶד למרפסות הבתים
וילדי שכונות אפלוליוֹת אל חצרות נוטפות שמש.
עכשיו כמו פעם – מגע עור בעור, העור הדק בלחיים,
הקדוש בשפתיים, הענוג בידיים, היפה בלב. עכשיו
הנגיעה בווילון שנמצא בבית נטוש,
הרגיעה מרחש הפרפרים הסואן, זיכרון המצבה
שנעקרה ממדרכת תחנת אוטובוס באישון לילה בסתיו,
וריח פעמונֵי-מאי מהול במי ורדים צוננים. עכשיו
כאן, אתךָ או בלעדיך. פעם פריחת עץ האביב, ופעם
העור הדק בלחיים. ממש כמו אז, כך תמיד.
מתוך "מסלול הכאב הנועז", שוקן, 1997
(לשיר השני יש לחן יפה של יוני רועה שמבצעת נורית גלרון באלבום שלה "להתראות מתוק")