ליאונרד כהן דילג עליי דור.
בגיל 13 הייתי הולכת עם הוריי למפגשי שבת בוהמייניים בחצר של אריה זקס באבו-טור, ואריה היה משמיע באך אבל גם ג'ניס ג'ופלין וליאונרד כהן, והוא גם תרגם/עיבד את השיר "את זקפתך הביתה אל תיקח", ודקלם (אריה תמיד דקלם ולא הקריא) את הגרסה שלו, ואבא שלי שלא היה בקיא בכהן ניסה לשחזר את המקור ושאל: don`t take your erection? ואריה השיב: your hard-on ושניהם דיברו במבטא אוקספורדי מושלם והנהנו בכובד ראש אקדמי ואני, בתחושת עליונות נשית, חשבתי שעם כל הפוזה שלהם הם בדיוק כמו נערים שנהנים להגיד מילים גסות.
ואני אף פעם לא הקשבתי לליאונרד כהן ולא קראתי הרמן הסה (אריאל אמרה שאצלה זה בא ביחד), אבל בשנים האחרונות תלמידיי המוכשרים והמדהימים ניגנו ושרו ותרגמו והחיו בשבילי את ליאונרד כהן, ודרכם גיליתי כמה המילים נפלאות, בתרגומים לעברית (הם מוכשרים, כאמור, התלמידים שלי) ובמקור, וכשכבר הכרתי קצת את המילים המופלאות הצלחתי גם להבקיע את הקול שלו שתמיד היה לי קצת כבד ומלנכולי מדי, אבל הוא לא נהיה קרוב ללבי. בעיקר הייתה לי מוזרה סגירת המעגל הזאת, שבני ה-18 החזירו אותי לבת ה-13 בחוג של בני 50 מגניבים, באיזו הצטלבות דורות משונה שגרמה שפה הקדמתי, ושם איחרתי, ואף פעם לא הייתי.
אז כולם מספרים כמה מפעים היה, איזו התרוממות רוח, ואני לא הייתי. אולי דון מקלין יבוא מתישהו?
