אתמול בערב הספקתי לקרוא קצת מג'ספר פורד, וכשהחזקתי את הספר, מגע הכריכה הרכה והגודל, האופייני לספרים באנגלית, זרק אותי לכל כך הרבה טיולים והרפתקאות. בשבילי ספרים באנגלית בכריכה רכה זה חופשה. בעצם זה מתחיל עוד בספרים שקראתי כילדה בלונדון, כשאמי גררה אותי לחנויות בגדים ואני התיישבתי על הרצפה במחאה וקראתי. ואחר כך מתישהו בנעוריי התאהבויות עזות כמו הספר שלפיו נעשה "לב פראי" של דייוויד לינץ' וההמשך שלו, שכתובים בשפה מיוחדת מאוד, וטרי פראטצ'ט שקניתי בשדה התעופה בדרך ליוון, וספר מאוד לא קליל - the virgin suicides בדרך חזרה מלונדון, החו"ל האחרון שהייתי בו לפני שנים. והספרים של פנגווין קלאסיקס שבלעתי בשקיקה בקפיטריה של האוניברסיטה שכיום נקראת ויטמין ואז נקראה רחל או גוש שמונה, למשל ג'וד האלמוני של תומס הארדי, שקראתי בנשימה עצורה ובתדהמה על המודרניות והחושניות. גם בלי חו"ל, כל ספר כזה הוא מסע.
ואחר כך הדרי בכתה בלילה והזכירה לי את חופשת הלידה עם הקימות בלילה, ואת האושר שחשתי בחודשים הראשונים, שחוץ מהיצור הרך והמופלא שנכנס לחיי אני תולה אותו (את האושר) בכך שלא עבדתי, והיה לי המון זמן לאנשים ולכתוב, וכל הזמן באו לבקר והדרי ואני השתעינו בבתי קפה עם חברים, וגם אני תולה אותו בהורמון שהגוף משחרר אחרי לידה ואני לא זוכרת את שמו, אבל הוא אותו הורמון ממכר של התאהבות, ועל רקע כל זה אני זוכרת שהיו לנו בבית עוגיות טעימות שהביאה אחת האורחות, ופעם כשהייתי באמת גמורה מחוסר שינה לקחתי עוגייה כדי להתחזק, ובכך זה נגמר, והקופסה החזיקה אצלנו כמו נס חנוכה, ועכשיו כשיש לי עוגיות אני מחסלת אותן, והטעם אובד.
