והוא קורא לי, מחזר אחריי בכרזות התלויות ברחבי העיר, וקולו הוא קולו של העבר, קולם של ריגושים ראשונים, כשלָעולם לפתע נוספים ממדים של עומק וילדות מתחברת לבגרות ושקיעות השמש נצבעות בצבעים מרהיבים, בלתי אפשריים. כשהייתי בת שבע-עשרה הוא בא והמפגש בינינו לא צלח, היו שם אנשים רבים כל כך ואני הייתי עם החבר החדש שלי, ולא הבנתי את המבטא שלו ואת הבדיחות שלו ופתאום מי שהיה קרוב כל כך נדמה לי זר. וידעתי שהוא מגיע שוב וחשבתי שהפעם לא אבוא, הרי תמיד יהיו לנו ערבות הזיכרון האינסופיות של גיל שש-עשרה ומגע ראשון וחדוות גילוי והתפעמות, ולמה לקלקל את זה במפגש מחודש אחרי שנים רבות כל כך, אבל עכשיו קולו מגיע אליי, מעיר אותי כפי שרק מישהו שארוג עמוק כל כך בתוך חוויית חיי ובתוך מי שאני יכול להעיר, וקורא לי, ואני חושבת שכן, איאן, ב-9 באוגוסט אני אבוא.
[הנה, תשמעו איך הוא קורא לי: http://www.youtube.com/watch?v=bjhl__7Y3N4]